נועם שמואל / צילום: שלומי יוסף
בגיל 15 נועם שמואל עזב את בית הוריו באשדוד ועבר לגור לבד בגבעתיים, על מנת להיות קרוב לתלמה ילין, בית הספר לאמנויות שאליו התקבל. הוריו, עובד במפעל טקסטיל ועובדת בנק, התלבטו האם לאפשר לו להפוך לעצמאי בגיל כל-כך צעיר, אבל ראו את בנם כורע תחת נטל הנסיעות. הם חיפשו בשבילו דירה עם עוד תלמיד שבא מרחוק, חתמו על ערבויות, וכשכל הילדים בשכבה שלו ניהלו חיים חסרי אחריות של בני נוער, עם יציאות בלילה ואהבות ראשונות - שמואל למד בבוקר, עשה קניות, ניקה, בישל ועבד. הוא מילצר בקפולסקי, עבד כמנהל הפקה, כעוזר במאי וכתאורן בבית צבי, וכתב פרויקטים תיאטרליים למשרד הפרסום של איריס ברנע, שבנה עומר למד איתו. כל מה שיכול היה לעזור להורים לממן את הלימודים במגמת התיאטרון ואת המחיה במרכז הארץ.
המחזה "מכת בכורות" שכתב עם עמית ברעם ועסק בהתמודדות החברה הישראלית עם השכול, במבט סאטירי על הפאתוס שאופף אותו, היה עבודת הגמר שלו שעלתה לבמה בכיכובו של יהודה לוי. "אז הבנתי שאני רוצה להיות במאי", הוא אומר, וכמה בני 18 אתם מכירים שיודעים לסמן מטרה מדויקת שאליה הם מתכוונים להגיע בקריירה. שמואל לא רק ידע לסמן אותה אז, אלא היה בעל נחישות וחוסן פנימי שיכול לבקע חומות ולהתגבר על כל קושי כדי להגיע אליה. "אהבתי להיות שחקן, אבל הבנתי שיש משהו שאני אוהב יותר. היכולת לדמיין משהו בעיני רוחי ולגרום לו לקרות, הרבה יותר חזקה".
הוא יכול היה לבחור בין שירות בתיאטרון צה"ל או גל"צ, ושובץ ככתב במחלקת התרבות של התחנה הצבאית, תחת מולי שפירא - "שלימד אותי המון ועד היום אנחנו בקשר והוא בא לראות הצגות שלי. אבל מצאתי את עצמי מדווח על תרבות וזה חידד את התשוקה שלי לחזור ליצור. בחודשים שבהם הייתי אזרח עובד צה"ל, עבדתי בשלוש הפקות בתלמה ילין כדי לבדוק אם זה מה שאני באמת רוצה לעשות. הבנתי שיש לי את האינסטינקטים הנכונים והתחושות לבימוי, אבל אני חייב ללמוד את המקצוע, בעיקר בפן הבינאישי".
מה אתה יודע לומר היום שהיה חסר לך?
"הייתה לי הפקה עם תפקידים קטנים לשחקנים, וחלקם היו מאוד מתוסכלים. היה לי חשוב שיהיו שמחים ומאושרים במה שהם עושים וצריך לדעת איך לעשות את זה, כי אני מאמין שזה ניכר על הבמה.
"אף אחד לא חקר את זה אמפירית, אבל הכוכבים צריכים להסתדר בו-זמנית באופן מסוים כדי שהצגה תצא טובה. זה תלוי בכל-כך הרבה גורמים. יכול להיות שהתהליך מעולה וההצגה תצא מחורבנת. ב'איינשטיין הילד שלא הפסיק לשאול' שביימתי במדיטק ועלתה בפסח, השחקנים באו מאושרים לחזרות, הביאו שניצלים ועוגות שאפו במיוחד תוך מחשבה להנעים את הזמן בעבודה. האם זה בא לידי ביטוי על הבמה? אני רוצה להאמין שכן".
כדי ללכת עד הסוף עם האני מאמין שלו, וגם כדי להתאוורר קצת, שמואל סימן את ה"דרמה סנטר בלונדון" כיעד ללימודים. הסיכוי שלו להגיע לשם היה קלוש. רק חמישה סטודנטים מרחבי העולם מצליחים להתקבל לשם כל שנה, האנגלית שלו לא הייתה משהו וגם סכומי הכסף האדירים שעולים הלימודים והשהות בבירה הבריטית היו בגדר פנטזיה. אבל האתגרים הלא פשוטים האלה רק הגבירו את המוטיבציה שלו להגיע לשם.
"עבדתי בשתי משרות בארץ, ההורים הוציאו את כל החסכונות", הוא מספר. "ארבעה חודשים לפני הבחינות הגעתי ללונדון כדי לרכוש שפה. קראתי שיקספיר בקול רם לעצמי, התחלתי להכיר את הסביבה, והתקבלתי. בסופי השבוע ובחופשות לא הפסקתי לעבוד, ורק בשנה ג' הצלחתי להשיג סיוע מסוים. סיימתי בהצטיינות, מה שפתח לי דלת לווסט אנד, אבל מאוד התגעגעתי לארץ. בשנה השלישית עשיתי שם התמחות, ככה שטעמתי ממנו קצת, אבל את הסטאז’ התעקשתי לעשות בישראל".
השתגעת לגמרי? ויתרת על לונדון.
"כאן המשפחה שלי וקשה לי להיות רחוק מהם ומהבית".
ככה זורקים הזדמנות שכל במאי תיאטרון בעולם חולם עליה?
"אם ארצה לחזור לשם, הדלתות ייפתחו, ומתישהו זה יקרה. אם יש עיר שנעבור אליה באירופה ובכלל, זאת לונדון. אין לי ספק שאעשה את זה בהמשך הדרך".
העוזר של עמרי ניצן
שמואל חזר לארץ, עשה סטאז' באופרה ובסיומו יצר קשר עם הדרמטורגית של הקאמרי והפך ללקטור של התיאטרון. עמרי ניצן, המנהל האמנותי דאז, גם הוא בוגר ה"דרמה סנטר", קיבל אותו בזרועות פתוחות, מינה אותו לעוזר הבמאי שלו ב"יתוש בראש", ואּפשר לו להעלות את ההצגה "גדר" שכתב כעבודת גמר. מורי בית הספר הגיעו במיוחד מלונדון כדי לצפות בה ונתנו לו 100 עגול.
במהלך ארבע וחצי השנים הבאות, הפך ליד ימינו של ניצן ולשותף בניהול האמנותי, ביים את "משחקים בחצר האחורית", שהפכה ללהיט, ואת "ע' 17", היה מיוזמי הפסטיבל הבינלאומי הראשון לתיאטרון, ועשה כמה הפקות בבית צבי ובבית ליסין, "ואז החלטתי לצאת לעצמאות וביימתי את הצגת הילדים הראשונה שלי בתיאטרון הקיבוץ", הוא מספר, "תמיד הרגשתי שהתפקיד שלי הוא לתקשר עם צעירים ונוער.
"אני אוהב לשלב טכנולוגיה בהצגות שלי. ב'רומיאו ויוליה' חשבתי על הצעירים שגדלים לתוך העולם הדיגיטלי ושילבתי בה 18 מסכי וידיאו, וזאת הייתה ההצגה הראשונה בעולם שהשתמשה באוזניות אלחוטיות. הייתה למשל סצנה במועדון עם מוזיקה מאוד חזקה, והצופים יכלו לבחור אם לראות את הדמויות מדברות ביניהן בלי לשמוע אותן ולהבין מתוך הסצנה מה קורה בה, או להאזין לשיחות שלהם באמצעות האוזניות. בשנים האחרונות אני קצת מתבגר והשטיקים האלה קצת מאחוריי. ב'רודף העפיפונים' שביימתי לא מזמן לגשר, זו הצגה נטו - במה, שחקנים והגברה".
מה מושך אותך בעולם הילדים?
"הילדים הם הקהל הכי קשה ואתה מרגיש טוב-טוב אם פספסת איתם, והסיפוק הכי גדול זה לראות אותם מהופנטים, בלי שאף אחד מהם בסלולרי. ביימתי את 'ילדי בית העץ' ו'הנקה ופיט' למדיטק, 'הניצחון הסופי' לאורנה פורת ו'ציפור הנפש', כשמדי פעם אני עושה הפקות למבוגרים כמו 'חוות החיות' בגשר ו'רודף העפיפונים', שזאת ההצגה הטובה ביותר שביימתי.
"ואז קיבלתי טלפון ממישהו שסיפר לי שנפתח מכרז לניהול אמנותי במדיטק. עבדתי שם לא מעט עם רוני פינקוביץ', המנהל הקודם, שלימד אותי איך להרגיע עם הפירוטכניקה ולעצב את ההצגות שלי בצבעים יותר פסטליים. דני וייס, המנכ"ל, התלבט אם בכלל להמשיך את פעילותו, ואחרי שנה בלי ניהול אמנותי, נכנסתי לתפקיד והייתי צריך להתניע את התיאטרון מאפס ולהרים ארבע הפקות בארבעה חודשים, שלא האמנתי שאעמוד בזה כשדני ביקש אותן, כדי להתניע את הפעילות".
"מצאתי את האיזון"
המדיטק הצליח להרים שלוש הצלחות רצופות: "הלב" - סיפורו של מרקו, שמכרה כבר מעל מאה הצגות, "פרפר נחמד" ו"איינשטיין הילד שלא הפסיק לשאול" - הצגות איכותיות, לא מתחנפות, שמתייחסות בכבוד לקהל שלהן. מיד אחרי השיחה שלנו, שמואל נסע לפסטיבל הצגות הילדים בחיפה, שם עלה לראשונה "אורח בא לדב" בבימוי רותי תמיר וגבריאל הדר, שתוצג בקרוב במדיטק, ו"חנן הגנן" על-פי רינת הופר שמיועדת לנדוד בין גנים וספריות. "כשאני מביים, אני רק 30% במשרד, אבל בשאר הזמן אני מבלה שם את רוב הזמן שלי".
לא מתסכל להתעסק עם ניירת במקום עם עשייה אמנותית?
"אני מסופק מאוד. מצאתי את האיזון בין העבודה, הבימוי וזמן המשפחה. הייתה לי שנה קשה - עברנו דירה, נולד לנו הילד הראשון ונכנסתי לתפקיד במדיטק, ככה שדפקתי נפקדות ברגעים מאוד משמעותיים של הילד, ויחד עם כל זה היה בימוי 'רודף העפיפונים' ו'ילדים חורגים לאלוהים' במרכז 'נא לגעת' עם כבדי שמיעה ונכים".
תיצמד לכיסא כמו מנהלים אחרים בתיאטראות?
"אני בעד חילופי קריירות, זה טוב למנהל ולתיאטרון, אבל אני לא יכול לתחום מעכשיו את הקדנציה במדיטק, כי התהליך שהתחלנו לוקח זמן. לא אהיה שם לנצח".