חלוקת מרק בעזה/ צילום: רויטרס, Mohammed Salem
הכרזתה של קטאר כי תעניק לפלסטינים 480 מיליון דולר הייתה מפתיעה. ראשית, בגלל הסכום. עד כה קטאר התחייבה לתת מימון לסולר בתחנת הכוח ברצועה, למשכורות פקידי הממשל ברצועה ולנזקקים שם - לכל אלו ביחד 90 מיליון דולר. הפירוט לסכום החדש והגבוה פי חמישה נותר מעומעם. 300 מיליון דולר מתוכו הם לרשות הפלסטינית - סכום שסוגר די במדויק את הבור התקציבי שנוצר, כשהרשות סירבה לקחת את כספי המסים שישראל גובה עבורה בשל חוק הקיזוז. המשמעות הכלכלית היא מתן חמצן של עוד חודשיים לפיתרון המשבר עם ישראל. למה ישמש יתר הסכום? זה עוד לא ברור.
בכל אופן, כבר ידוע כי ישנם מגעים בין בכירים בשני הצדדים שנועדו להסדיר את משבר הקיזוז - שר האוצר משה כחלון נפגש השבוע עם חוסיין א-שייח’ מבכירי הרשות, הידוע בקשריו הטובים בישראל.
ההפתעה הנוספת קשורה למקום ממנו מגיע הכסף. זו הפעם הראשונה שקטאר משקיעה ישירות ברשות הפלסטינית, שהנהגתה מקורבת הרבה יותר לסעודיה - יריבתה של קטאר בעולם הערבי. עד היום קטאר העבירה כספים לגדה, בעיקר לפרויקטים של רווחה אך לא לתקציב הרשות. יתר הכסף הועבר באמצעות המזוודות המפורסמות ישירות לאנשי חמאס ברצועה.
אבו מאזן שהופתע מאוד מהסכמת ישראל להכנסת הכסף הקטארי לרצועה - מהלך שפגע בעיצומים שהוא נקט נגד חמאס - הבין שגם הוא יכול להרוויח מכניסת הקטארים. בעיקר לאחר שבקשותיו לסיוע דחוף ממדינות המפרץ האחרות לא ממש נענו. אבל מהלך כזה לא יכול היה להתרקם ללא מעורבות ואישור, הן של ירושלים והן של וושינגטון.
לישראל הרווח ממהלך כזה הוא ראשית מניעת קריסתה הכלכלית של הרשות בשל משבר הקיזוז, והכנסת קטאר למימון פרויקטים ומיזמים כלכליים של הרשות. בנוסף, הכסף הקטארי דוחה את העימות ברצועה ומביא לשקט לא רק בטווח הקצר אלא כתמריץ לחמאס להימנע מהסלמה כדי לקבל את המשך הסיוע. חמאס פיתח למעשה מעין תלות במענקים הללו, ואלה נעצרים כל עוד הרקטות נורות. ההישג הישראלי הוא גם תדמיתי: לא עוד תשלום פרוטקשן לחמאס, אלא סיוע כללי לפלסטינים, בעזה ובגדה.
גם הרווח של האמריקאים ברור - הם מבקשים לייצב את האזור ומקבלים את קטאר כגורם העשוי לסייע בהיבטים הכלכליים של תוכנית המאה, שאמורה להתפרסם ביוני. לקטאר החשיבות היא ביציאה מהבידוד שכפו עליה סעודיה ומצרים בעימות ביניהן, בשל תמיכת קטאר בארגונים איסלמים אופוזיציוניים, הן מול מדינות ערב והן מול ארצות הברית. וכל מנהיג בעולם יודע שהדרך אל ליבה של וושינגטון עוברת בירושלים.
אז לאן ינותב הכסף? כאמור, לפי גורם כלכלי ברשות הפלסטינית, 300 מיליון דולר יכנסו ל"שוטף" - קרי לתקציב הרשות שבינתיים סובל מגירעון משבר חוק הקיזוז. 180 המיליונים הנותרים אמורים לממן פרויקטים לרווחה ותשתיות, כמו גם להמשך המימון של משכורות הפקידים ברצועה, ותשלומים למשפחות נזקקות. לפי גורם ביטחוני, ישראל התנתה את המהלך בבקרה על הפרויקטים שיבחרו, וככל הנראה הכסף ישמש למימון חלקים מהסכם ההסדרה המתגבש והולך.
המאבק ליצוא מזון מעובד מהרצועה
לפחות במוצהר, המדיניות הישראלית באשר לרצועת עזה היא למנוע את הקריסה הכלכלית לכדי לאסון הומניטרי, מתוך מחשבה על סבבי הלחימה הבאים. כך מאפשרת ישראל הכנסת סחורות לרצועה, אך במגבלות לא מעטות. את ההגבלות האלה, או לפחות את רובן, ניתן להבין בשל הנימוקים הביטחוניים בעיקר. אבל בסוגיית הוצאת הסחורות מהרצועה, לא ברור מדוע ישראל אינה מאפשרת או מעודדת את המהלך ההפוך. הרווח הרי מיידי - ככל שהמפעלים והיצרנים ברצועה ימכרו יותר, הם יעסיקו יותר ורמת האבטלה תרד. הרווחים עוברים לידיים פרטיות ולא לחמאס, והכלכלה העזתית מקבלת דחיפת מזומנים. אבל משום מה ענף יצוא עזתי שפרח לפי שלטון חמאס, לא מקבל את האישורים הנדרשים לחידושו.
מדובר ביצוא של מזון מעובד, שרובו הגדול נמכר בעבר לסוחרים פלסטינים מהגדה, ומיעוטו לירדן ומדינות אחרות. חלק קטן הגיע גם לישראל. ישראל מאפשרת יצוא טקסטיל, ריהוט ותוצרת חקלאית, אך לא מזון מעובד.
בג"ץ דן אתמול בעתירה של בעלי מפעל למזון מעובד מעזה, בשם סראיו אל-ואדיה, שהוגשה נגד שר הביטחון ונגד מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בדרישה לאפשר למכור את מוצריו לגדה המערבית ולחו"ל, בהם חטיפי צ’יפס, ופלים וביסקוויטים. את העתירה הגיש בשם בעלי המפעל ארגון "גישה", שביקש להפוך אותה לעקרונית ולקבוע כי על ישראל לאפשר יצוא לחו"ל ושיווק בגדה המערבית של כלל המוצרים מתוצרת הרצועה, ושתפרסם את ההנחיות להסדרת הוצאתם.
טרם הטלת הסגר הישראלי על רצועת עזה ב-2007, כ-85% מהסחורה היוצאת מהרצועה נמכרה בגדה המערבית ובישראל. מוצרי ענף המזון המעובד, שנחשב למרכזי בכלכלת הרצועה, היוו 33% מכלל הסחורה ששווקה מעזה בגדה. כ-80% מתוצרתו של מפעל אל-ואדיה נמכרה לפני הסגר בגדה ובישראל. לאחר מבצע צוק איתן ב-2014, כחלק מההבנה ששיפור בכלכלת הרצועה חיוני ומהווה אינטרס ישראלי, החלה ישראל לאפשר תנועה של סחורה מעזה לשוקי הגדה ומאוחר יותר גם לישראל, מוגבלת בכמויות ובסוגים. אך ההקלה הזו פסחה משום מה על מזון מעובד. בקשות שהגישו יצרנים ובעלי עסקים מהענף להוצאת הסחורה לשם מכירתה בגדה, לא נענו על ידי ישראל. גם ניסיונותיהם להוציא את הסחורה למכירה בחו"ל, באמצעות נוהל שלכאורה מאפשר יצוא כל סחורה מהרצועה לחו"ל - כשלו.
בעיות ביורוקרטיות או התחמקות מכוונת?
בתגובה לעתירה טענה המדינה כי מדובר בבעיות ביורוקרטיות, וכי הבקשות האמורות לעבור דרך ועדה אזרחית משותפת לרשות הפלסטינית ולישראל - כלל לא הגיעו לבחינה. ב"גישה" טוענים כי מתאם הפעולות בשטחים דווקא אישר שיש תהליך לאישור הבקשות שאכן הגיעו, אך אין לו סיכוי להתקיים. משרד הביטחון אף קבע בתגובה לעתירה, כי אין איסור עקרוני על הוצאת מוצרי המזון לגדה ולחו"ל, ועם זה עדיין לא הוקם מנגנון פיקוח שיאפשר את הדבר. מנגנון כזה אמור לפעול על פי דרישות משרד הבריאות, ומיועד לבדוק אם הסחורה עומדת בתקן ובדרישות הישראליות ממזון מעובד, למקרה שחלק מהסחורה יגיע לישראל ישירות או דרך סוחרים בגדה. בכל מקרה, מתשובת המדינה לא ברור מדוע מתעכב הקמת המנגנון.
שופטי בג"ץ העדיפו שלא להתערב, אך הורו למדינה לבדוק ביסודיות את הבקשות המופנות ליצוא כזה.
ב"גישה", ארגון העוסק בסיוע לפלסטינים בנושאי אישורי כניסה לישראל וכן נושאי תעסוקה וכלכלה, אומרים על אף שישראל טוענת שהיא מכירה בחשיבות פיתוח הכלכלה ברצועת עזה - בפועל היא מערימה קשיים ומכשילה את מאמציהם הניכרים של אנשי התעשייה להרחיב את עסקיהם מעבר לשוק שבו למעלה מ-50% אבטלה.
גורם ביטחוני ישראלי הפיל את רוב האשמה על הוועדה האזרחית ואנשי הרשות הפלסטינית, שלדבריו הם אלו שמעכבים, אם במכוון או אולי בשל ביורוקרטיה, את הפניות אל מתאם פעולות הממשלה בשטחים. ההאשמה הזו נכונה, אם בכלל, בחלקה בלבד - שכן מדובר בבקשות שהועברו לפני זמן רב, וגם בבקשות שהועברו אין טיפול של ממש. הנימוק של הצורך במנגנון פיקוח אמיתי נאמר ברמה ההצהרתית, אך למרות הדיבורים על הקמתו לפני שנה ושנתיים דבר לא נעשה.
כאמור, הסיפור מוזר בהתחשב שסיוע כזה למפעלים ברצועה הוא אינטרס ישראלי מובהק. אך עד כה לא התקבלה תשובה מתקבלת על הדעת מהאחראים לסוגיה.