יו“ר דויטשה בנק פול אכלייטנר והמנכ“ל כריסטיאן זווינג / צילום: רויטרס, Kai Pfaffenbach
בחודש האחרון זכה דויטשה בנק לכינוי חדש. הבנק הגדול בגרמניה, אחד הוותיקים באירופה והגדולים בעולם, המלווה הגדול וסוחר המט"ח העצום מכונה היום על ידי התקשורת האמריקאית - מעט בחביבות - אבן רוזטה. כאילו אצל הבנק נמצא המפתח לפתרון התעלומה הגדולה: מצבו הפיננסי של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
אלא שכבר יותר מעשור לא ניתן להצמיד למותג "דויטשה בנק " את המילה "חביבות". הבנק, שמנהל נכסים בהיקף של 1.6 טריליון דולר - חצי מהתמ"ג של גרמניה - התרסק ב-73% משיאו ב-2007 ונסחר כעת בשפל של יותר מ-30 שנה, במחיר החבוט של 7.67 דולרים למניה.
וכמו כל השנים הלא מחמיאות האחרונות, גם ההסתבכות שלו עם המערכת הפוליטית האמריקאית משקפת את סיפורו הסבוך של הבנק, את התרבות הארגונית והכלכלית השנויה במחלוקת שלו ואת האופן שבו הוא (אינו) מתמודד עם כישלונות.
התפשטות, התרחבות והשגת תשואה
דויטשה בנק קם ב-1870 בברלין, ובמשך שנים טיפח גישה עסקית לא מתפשרת של התפשטות והתרחבות ושל שאיפה להשגת תשואה. זו כללה, בין היתר, העמדת מימון רחב למפלגה הנאצית בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת (המכונות על ידי הבנק "התקופה האפלה"), ניהול עסקים תחת סנקציות בינלאומיות עם איראן, סוריה, לוב וסודאן בשנות התשעים, וסיוע לאוליגרכים רוסיים להלבין הון בשנות האלפיים. במקביל, אחרי המשבר העולמי, התקשה הבנק לייצר הכנסות בעקבות סביבת הריבית הנמוכה המתמשכת והתקנות הבנקאיות החדשות, והשמיד בעקביות שני שלישים מהכנסותיו על הוצאות תפעוליות. דויטשה נכנס לסחרור.
ב-2016, אחרי ששילם 17 מיליארד דולר בקנסות על התנהגות לא נאותה לאורך עשור, נראה היה כי הבנק העצום הגיע לנקודת האל חזור. "רוחו של ליהמן ברדרס רודפת את דויטשה", קבעו ב"וול סטריט ג'ורנל"; "דויטשה בנק הוא ליהמן ברדרס הבא: סיכוי נמוך אבל לא בלתי אפשרי", ציינו ב"ניו יורק טיימס"; "דויטשה אינו לא ליהמן, הוא בר סטרנס", הרגיעו בציניות ב-CNBC, וב"פורבס" הודיעו כי "השוק לא קונה את זה שהבנק איתן כסלע".
המצב היה כה רעוע, עד שגורמים בזירה הפוליטית והכלכלית העולמית השתעשעו ברעיון לקרוא לגרמניה לחלץ את הבנק ואת הנכסים בהיקף 1.8 טריליון דולר שהוא ניהל אז. אך גרמניה לא נחלצה לעזרה, והבנק סיים את 2016 בהפסד קולוסאלי של 6.8 מיליארד דולר ועם 8,000 תביעות שונות נגדו.
הבנק הגדול בגרמניה, שהיה בשנים לפני כן דוגמה אירופית לבינוניות בנקאית אמיתית, נתפס פתאום כסכנה פיננסית עולמית. הוא הואשם בילדותיות, יהירות, אגרסיביות לא ממוקדת, חוסר כישרון ופרובינציאליות. קרן המטבע הבינלאומית העניקה לו את התואר המפוקפק "התורם המשמעותי ביותר לסיכונים במערכת הבנקאות העולמית".
הדרך היחידה של דויטשה לצאת מהסחרור הייתה באמצעות תוכנית התייעלות מאסיבית. ואומנם, בבנק פתחו במהלך אגרסיבי של קיצוצים, פיטרו 9% מכוח העבודה - 9,000 עובדים ו-6,500 יועצים חיצוניים, מכרו את הזרוע הקמעונאית Postbank, חיסלו את הפעילות בעשר מדינות שונות, והכריזו על קמפיין "שינוי תרבותי", במטרה להחזיר את הבנק לערכיו הגרמניים.
מניית הבנק עשתה סימנים קלים של התאוששות, במיוחד אחרי ש-HNA, תאגיד תיירות סיני שמחזיק בחברת התעופה האינאן איירליינס, הפך ב-2017 למשקיע הגדול ביותר בבנק עם החזקה של 9.9%. אבל בסופו של דבר התוצאות הפיננסיות עדיין היו הפסדיות, תדמית הבנק עדיין הייתה חבוטה, ויחס היעילות התפעולית (הוצאות להכנסות תפעוליות) נותר איום והסתכם ב-93%. לשם השוואה, יחס היעילות התפעולית של בנק ג'יי.פי מורגן עומד על 55%, זה של מורגן סטנלי עומד על 72%, וולס פארגו - 64.4%, ואילו הממוצע הישראלי עומד על 65%.
"לא צריך לדבר על אסטרטגיה"
באפריל 2018 פוטר ג'ון קריין, המנכ"ל השלישי של הבנק בתוך חמש שנים. "אנחנו לא צריכים לדבר על אסטרטגיה", אמר יו"ר הבנק, פול אכלייטנר, זמן קצר אחרי שהודיע על פיטוריו, "אנחנו צריכים לדבר על יישום". זו לא תהיה הפעם האחרונה שאכלייטנר יהדוף שאלות על אסטרטגיה כדיבורי כפירה.
במכתב לעובדים עם כניסתו לתפקיד כתב כריסטיאן זווינג, המנכ"ל החדש: "באופן טבעי יהיו לכם שאלות על האסטרטגיה שלנו לעתיד", ולא פירט על מהות הדרך. חודש מאוחר יותר זו תתברר: זווינג הכריז על קיצוץ של 10% מכוח העבודה - 7,000 עובדים. המהלך עזר לבנק לשבור רצף של שלוש שנים הפסדיות ולרשום רווח נקי קטן.
אלא שהבנק לא שינה מהותית את האופן שבו הוא עשה עסקים, הוא לא התייעל מספיק כדי להיות תחרותי, והתוצאות הכספיות המשיכו לדשדש. יחידת ההשקעות של הבנק, שמהווה עד היום יותר ממחצית מהכנסות החברה (ב-2016 היא הייתה אחראית על 85% מההכנסות), הניבה ברבעון הראשון של 2019 הפסד של 88 מיליון אירו. עלות ההעסקה של העובדים ביחידה הזו עמדה ב-2018 על 3.97 מיליארד אירו, או 105 אלף אירו בממוצע לעובד. לנתונים האלו התווספה מכה כשהמשקיע הסיני הגדול HNA התחיל לקרטע בגלל תשלומי החוב שלקח כדי להשקיע בדויטשה, והתחיל למכור את מניותיו בכמויות, כשהוא דוחק את מחירן עוד למטה.
לצערו של הבנק, גם השערוריות לא הפסיקו להיחשף. בנובמבר האחרון פשטו 170 שוטרים וחוקרי מס על משרדי הבנק בפרנקפורט כחלק מפרשיית הלבנת הון עולמית נוספת בהיקף של 20 מיליארד דולר. במסמך פנימי של דויטשה, שנחשף ב"גארדיאן" הבריטי לפני כחודש, העריכו גורמים בבנק כי קיים סיכוי גבוה לפעולה "משמעתית משמעותית" מצד הרגולטורים ושהאירועים האחרונים יובילו להתשת הלקוחות ולשחיקת האמון שלהם במותג.
השיחות למיזוג הבנקים הגרמניים נכשלו
בעת הבהלה הגדולה שהתרחשה סביב הבנק ב-2016, נסחרה מנייתו ב-15 דולר. היום אותה המניה נסחרת סביב שבעה דולרים, ושווי השוק של הבנק נמוך ב-20% משוויו בספרים. המנכ"ל זווינג, כמו קודמיו, ממשיך להבטיח כי הבנק נמצא על המסלול הבטוח ליציבות ולשיפור וכי השינוי נמצא ממש מעבר לפינה. שאלת ה"איך" נשארה פתוחה.
ממשלת גרמניה, שראתה כי הבנק אינו מצליח לצאת מהמשבר הניהולי והעסקי שבו הוא שרוי, וכי תדמיתו ממשיכה לספוג מהלומות, התחילה לדון עמו על אסטרטגיה עתידית. בחודשים האחרונים הוביל משרד האוצר הגרמני כשני תריסר דיונים עם הבנק בנוגע לאפשרויות שעומדות בפניו. אלה כללו בין היתר מיזוג עם קומרצבנק ויצירת בנק אחד ענק שיקדם אינטרסים לאומיים גרמניים.
אך הדעה הרווחת בזירה הפיננסית העולמית הייתה כי כל רעיון שיהפוך את דויטשה בנק לגדול יותר ממה שהוא כבר עכשיו, הוא רעיון גרוע. בפברואר האחרון, אלו שהאמינו כי הבנק גדול וסבוך מדי כבר עכשיו, זכו להוכחה הגונה בצדקתם. חשיפה של ה"וול סטריט ג'ורנל" הראתה כי הבנק גרר במשך שנים הפסדים על עסקת אג"ח כושלת שביצע ב-2006. כל אותן שנים התווכחו מנהלי הבנק ביניהם אם לקיים גילוי נאות על ההפסדים שנוצרו להם בגלל העסקה בזמן שהם גייסו במצטבר 30 מיליארד דולר ממשקיעים, והחליטו לא לעשות זאת. רק בעקבות החקירה העיתונאית, נחשף כי דויטשה הפסיד בעסקה 1.6 מיליארד דולר, נתון שמעולם לא גילה במדויק.
גם שיחות המיזוג עם קומרצבנק הסתיימו לאחרונה במפח נפש. המסקנה שעלתה מהן, שלפיה עלויות המיזוג גבוהות יותר מהערך הכלכלי שייווצר לשני הבנקים, החזירה את דויטשה בנק לנקודת ההתחלה, לפחות בעיני המערכת הפיננסית המתבוננת.
"לא ניגרר לספקולציות בנוגע לאפשרויות ששקלנו או לאפשרויות שנבחנות או לא נבחנות", הסביר זווינג בשיחה עם משקיעים לפני שבועיים אחרי שהבנק דיווח כי על כישלון המגעים למיזוג. "אסור לכם גם להסיק מסקנות מחוסר המוכנות להגיב", הוא סיכם.
לאחרונה שברו חברות הייעוץ הענקיות גלאס לואיס ו-ISS את שתיקתן, והמליצו לבעלי מניות הבנק להצביע נגד מתן גיבוי להנהלת דויטשה באסיפה הקרובה ב-23 במאי. "קשה להתעלם מהירידה במחיר המניה בשנה האחרונה ומהביצועים המדאיגים של חטיבות מסוימות... כמו כן, קיים חשש ביחס למדיניות התגמול של החברה ולגבי האופן שבו הוחלף המנכ"ל".
היו"ר אכלייטנר, אולי הדמות היציבה ביותר בבנק, חושב אחרת. בתשובה לשאלה האם נדרש שינוי מהותי כעת כשהמיזוג נכשל, השיב אכלייטנר: "לא".
תיבת הפנדורה שתסבך את טראמפ?
במהלך עשור, מאז אמצע שנות השמונים, הציג את עצמו דונלד טראמפ כאיש עסקים מוצלח במיוחד. ב"ניו יורק טיימס" דיווחו לאחרונה, כי הוא עשה זאת גם בזמן שרשם הפסדים של יותר ממיליארד דולר. "טראמפ", הם כתבו, "הפסיד כל כך הרבה כסף, שהוא יכול היה להימנע מתשלום מסים על הכנסה בשמונה מתוך עשר השנים הללו".
באותה תקופה של תהפוכות כלכליות, המשיך טראמפ לחפש שותפים פיננסיים להרפתקאות הנדל"ן שלו. אבל אחרי שעשה לעצמו שם של פושט רגל בשלהי שנות התשעים, הוא התקשה למצוא בנק שיסכים לממן אותו. במהלך 1990-1991, דיווח ה"טיימס" על פי רשומות שהגיעו לידיו, הפסיד טראמפ 250 מיליון דולר - יותר מכל אמריקאי אחר באותה השנה. למזלו, דויטשה בנק היה שם, מחפש לקוח בעל פרופיל גבוה שיעזור לו לבסס את הפעילות בארה"ב.
ההלוואה הראשונה שהעמיד הבנק לטראמפ ב-1998 הייתה של 125 מיליון דולר לצורך שיפוץ נכס בדאון טאון מנהטן, השנייה ניתנה לו לבניית בניין מגורים מול מטה האו"ם, אחר כך הלוואה למכירת אג"ח זבל בשווי חצי מיליארד דולר, הלוואה של 600 מיליון דולר להקמת גורד שחקים בשיקגו, ועוד הלוואות לשיפוץ מסלולי גולף ולהסבת בניין הדואר הוותיק בוושינגטון למלון.
מערכת היחסים ההדוקה בין טראמפ לבנק נמשכה כמעט עד שטראמפ הוכרז כמועמד לנשיאות של המפלגה הרפובליקאית והסתכמה בהלוואות בהיקף 2 מיליארד דולר. ברגע אחד מביך במיוחד עבור הבנק, הלוותה מחלקת הבנקאות הפרטית של הבנק למחלקת הנדל"ן המסחרי את ההון הנדרש כדי שטראמפ יעמוד בהתחייבויות האישיות שלו לבנק. מדובר בניהול סיכונים מפוקפק שפגע בשמו הטוב של הבנק, אפילו בקרב לקוחותיו, והוביל ב-2016 לדחיית בקשת הלוואה אחת של טראמפ ולפתיחת חקירה פנימית שבחנה כיצד נשמרו היחסים כפי שהם לאורך זמן כה רב.
כשטראמפ הושבע לנשיאות, הוא היה חייב לדויטשה בנק 350 מיליון דולר, מה שהפך אותו דה פקטו לנושה הגדול ביותר של הנשיא. לא ידוע מה עלה בגורלו של אותו החוב, אך ועדות הקונגרס הבינו כי לדויטשה מידע עצום על מצבו הפיננסי של הנשיא: כמה כסף הוא מרוויח, מה הם מקורותיו, כמה מסים הוא משלם או לא, והאם עסקיו מנהלים פעילות בעייתית עם ממשלות זרות או עם גורמים אחרים שיכולים להשפיע על שיקול דעתו.
ועדות הקונגרס דרשו את הרשומות הפיננסיות של טראמפ מהבנק, ועורכי דינו של הנשיא, שלושה מילדיו ועסקיו נלחמים בזימון המשפטי בטענה כי מדובר בחיטוט פיננסי ולא בפיקוח חוקתי לגיטימי. דויטשה מצידו מנסה להראות לממשל האמריקאי שהוא יודע לשתף פעולה עם רשויות, ואפילו השתתף בניסוח הדרישות המשפטיות לרשומות כדי שיוכל לציית להן במהירות ובפשטות משפטית יחסית. הבנק כבר הכין את המסמכים, והם ממתינים כעת להוראת בית המשפט להעבירם לוועדות הקונגרס.