קשישה / צילום : Shutterstock
ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שחוקקה בחוק (חוק ביטוח בריאות ממלכתי) את הזכאות לסיעוד, כבר לפני 30 שנה. למרות זאת, רק אחוז קטן מהקשישים החיים בקהילה וזקוקים לשיקום - למשל אחרי אירוע אקוטי או בשל הידרדרות במצבם - אכן מקבלים אותו.
בשנת 2035 צפויים לחיות בישראל למעלה מחצי מיליון קשישים המוגבלים בתפקודם בביצוע פעולות הקשורות למשק הבית, יותר מכפול בהשוואה למספרם כיום. ארגון הבריאות העולמי קבע באחרונה כי השיקול החשוב ביותר עבור אדם מבוגר, צפוי להיות תפקודו ולאו דווקא קיומה של מחלה. לכן הוא הציב את מיקסום הכישורים התפקודיים כמטרה עיקרית עבור הפרט והמדינה, וממליץ על מדיניות המקדמת את שיקום התפקוד ושימורו.
במדינת ישראל, הזכות לשיקום נמצאת באחריות קופות החולים. המסגרות השיקומיות הציבוריות כוללות מרכזים ספורים בלבד לשיקום יום רב-מקצועיים, בעיקר באזור המרכז; יחידות לטיפול בית שאינן כוללות גישה רב-מקצועית לשיקום; ומכוני פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק המיועדים לחולים ניידים.
עם זאת, כל אלה עמוסים ואינם מתאימים בדרך-כלל לאוכלוסייה המבוגרת. התוצאה היא שרק כחמישית מתוך כ-100 אלף הקשישים בישראל שזקוקים לשיקום מדי שנה, אכן מקבלים אותו.
כתוצאה מכך, אותם אנשים עלולים לסבול מהידרדרות בתפקוד, מעלייה בתלות באחרים, ומצורך באשפוזים חוזרים, עד כדי אשפוז במוסדות. כל אלה גם תורמים לעליה משמעותית בעלויות הבריאות.
מדוע מצבו של השיקום הגריאטרי בישראל עגום כל-כך? קודם כל, בגלל תקצוב חסר. מדינת ישראל משקיעה קרוב ל-10 מיליארד שקל בשנה בסיעוד, בעיקר למימון הטיפול בזכאי חוק סיעוד ולאחזקת מוסדות גריאטריים, אולם פחות ממיליארד שקל בשיקום. 120 חברות הסיעוד, המעניקות שירותי סיעוד בית במימון ציבורי לכ-170 אלף קשישים בישראל, מגדילות למעשה את הכנסותיהן ככל שמצבו של האדם מידרדר ולא כאשר הוא משתפר.
סיבה שנייה היא הפיצול בין המדינה, המממנת באמצעות משרד הבריאות את שירותי הסיעוד ואת רוב עלויות המאושפזים במוסדות גריאטריים, לבין קופות החולים המממנות את שירותי השיקום. לקופות החולים יש אינטרס להקטין את כמות האשפוזים החוזרים בבתי חולים. מצד שני, אם הקשיש ללא שיקום ידרדר בתפקודו ויעבור למוסד גריאטרי, הרי שברוב המקרים מימון עלויות הבריאות היקרות לשנותיו האחרונות של הזקן, יעברו ממנה אל המדינה.
שורה תחתונה: המדינה צריכה לשנות היחס בין תקציבי הסיעוד והשיקום באמצעות עידוד חברות הסיעוד וקופות החולים לקדם גישה שיקומית, כפי שהחלה לעשות חלקית ברפורמת הסיעוד (2018). כמו כן, היא צריכה להגדיל את היצע שירותי השיקום הגריאטרי הציבורי בקהילה, באמצעות פיתוח מודל מקצועי ובעל היתכנות כלכלית. מודל כזה אנחנו מפתחים כיום בג'וינט-אשל בשיתוף משרד הבריאות, בשמונה מרכזים שהוקמו בפריפריה החברתית-גיאוגרפית. הם משלבים בין שיקום רב-מקצועי (פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, תזונה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, סיעוד ורפואה), לבין אורח חיים בריא. עם סיום בניית המודל נכון יהיה להקים מרכזים כאלו בפריסה ארצית.
ולבסוף, המדינה צריכה להגדיל את הביקוש לשיקום דרך העלאת המודעות לחשיבותו, שיפור הנגשת המידע, שיפור הרצף הטיפולי בין אשפוז בבית חולים לקהילה, והטמעת גישות של טיפול משולב בין גורמי הבריאות לרווחה לזקוקים לכך.
הכותב הוא מנכ״ל ג׳וינט-אשל, עמותה הפועלת לתכנון ופיתוח שירותים למען הקשישים בישראל