איתי בן זאב / צילום: Gettyimages ישראל
1.
העיכוב בפתיחת המסחר הבוקר (ג') בבורסה בת"א והשביתה האיטלקית של עובדי הבורסה בעקבות הסכסוך המתמשך עם הנהלת הבורסה בראשות איתי בן זאב - איננה משרתת את העבודה המאורגנת ואת התומכים בה. נהפוך הוא: היא מוציאה לעבודה המאורגנת שם רע, וחבל שההסתדרות ומי שעומד בראשה כיום, ארנון בן דוד, לא מצליחים להסביר זאת לוועד המיליטנטי והדי מפונק של עובדי הבורסה.
זכות השביתה היא זכות דמוקרטית, אין ספק בכך, אבל אימוץ זכות השביתה ללא כל ערעור, בשם הדמוקרטיה, הוא מטעה. יש גם דמוקרטיה של כלל הציבור שזכאי לקבל שירותים ציבוריים, בין היתר שירותי מסחר בניירות ערך, והוא לא קיבל אותם היום בפתיחת המסחר רק בגלל שגרעין של עובדים ששכרם גבוה בכל קנה מידה, מנסים לסחוט עוד ועוד הטבות.
נניח לרגע לסיבות לסכסוך רב החודשים בבורסה, נניח לרגע לדיון מי צודק בסכסוך (ויש בהחלט מקרים שבהן ההנהלות לא צודקות) - זה ממש לא רלוונטי. העובדה שקבוצה של עובדים מחליטה להוריד את השאלטר בבורסה, היא בלבול ביחסי עבודה ומהפך של היוצרות. במקרים רבים של התארגנות עובדים, מי שמוביל את הקו המיליטנטי, שלא לאמר אנרכיסטי, הם עובדים ספורים שגוררים את כל העובדים למאבק שלא כולם רוצים בו ויוצרים בכוונה כאוס ואווירה של בלאגן בתוך הארגון, בדרך כלל לתועלתם האישית.
בסקטור הציבורי יש ועדים ויש עובדים שחושבים שהעסק הוא שלהם, ולמרבה ההפתעה או הצער, בדרך כלל מדובר בעובדים שמרוויחים היטב. עובדי הבורסה הם לא באמת העובדים החלשים במשק, הם לא אלו שצריכים תמיכה, הם לא אלו שצריכים גב מההסתדרות, הם אלו שמחפשים רק עוד ועוד הטבות, בלי לדעת לשים את הגבולות. עובדים אינם יכולים להתלונן על מעסיקים ומנהלים "חזיריים", כשהם בעצמם מחזיקים את הארגון בגרונו ורוצים לסחוט ממנו עוד ועוד. הרי עובדי הבורסה לא מסכנים - בסך הכל כ-250 עובדים, שעלות שכרם הממוצעת מגיעה לכ-50 אלף שקל בחודש.
2.
זה, מסתבר, לא הספיק לעובדים. בזמנו תיארתי את המאבק בבורסה, את המספרים המדהימים של העובדים. הנה תמצית מהנתונים: העובדים טוענים שהעברת הבעלות לא נעשתה בשיתוף פעולה איתם, שהמכירה למשקיעים הזרים הניבה רווחי הון גדולים לחברי הבורסה - בנקים ובתי השקעות - ולכן הם גם רוצים נתח מהחגיגה, למרות שכבר קיבלו נתח כזה בדמות מניות.
יש להם שפע של דרישות חדשות: הם רוצים רשת ביטחון לעשר שנים ממועד ההנפקה שתתבטא, בין היתר, בהתחייבות של הרוכשים להבטחת ביטחונם התעסוקתי של עובדי הבורסה מפני פיטורים קולקטיביים; הם רוצים את התחייבות הרוכשים לגבי המשך קיומם של כל ההסכמים וההסדרים הקיבוציים, כמו הבטחה למניעת פגיעה בשכרם - איך בדיוק אפשר להפר הסכמים קיבוציים קודמים שנחתמו במאי 2017 ולמה לחתום על הסכם חדש?
והכי חשוב, כמובן, הם רוצים מענק לעובדי הבורסה בגין מכירת המניות, ולא סתם מענק, הם רוצים מענק בשיעור של 5 משכורות לעובד. המשמעות הכספית היא אדירה: קרוב לרבע מיליון שקל עלות מענק לכל עובד ובסך הכול קרוב ל-50 מיליון שקל. וזה כמובן לא כולל את המענק שחולק להם במניות בעקבות ההסכמה לשינויים המבניים בבורסה והפרטתה.
3.
מנכ"ל הבורסה, איתי בן זאב, תיכנן להנפיק אותה עוד בשלהי 2018. חלפה כמעט חצי שנה, ובן זאב מתכנן להוציא אותה לפועל בקרוב, למרות הסכסוך.
אני מניח שבן זאב ינפיק את הבורסה, כי זה מהלך המשך הכרחי לתהליך המבורך שהיא עברה - הוצאתה מידי הבנקים, מכירתה למשקיעים זרים ושיתוף הציבור בבעלות עליה. בתווך נתקל בשיטה הישראלית, שבתמציתה היא בריונות, מה שלא הולך בכוח, יילך יותר בכוח.
זה התחיל בדוח ביקורת על התנהלות חלק מעובדי הבורסה, גם חברי ועד. כזכור, הדוח של פירמת רואי החשבון זיו-האפט שהועבר לחברי ועדת הביקורת של הבורסה חשף ליקויים חמורים בהתנהלות העובדים. לפי ממצאי הבדיקה, בקליפת אגוז, העובדים ביצעו שינויים ידניים במערכת הנוכחות בצורה שחישוב שכרם יהיה לפי התעריף הגבוה. בנוסף, נמצאו ליקויים כלליים ברישומים ובבקרות, כך שבחלק מהמקרים שעות התחלת העבודה אינן תואמות לשעות התחלת המשמרות.
בין העובדים היו שני חברי ועד מיליטנטים במיוחד, עם שכר גבוה במיוחד ובהמשך צומצמה היקף פעילותם כמפעילי מחשב, מה שהחריף את המאבק. הנהלת הבורסה השעתה בתחילת השבוע שלושה חברי ועד בעקבות שימוש במאגרי המידע של הבורסה לצורך מאבקם - מה שנתפס על-ידי הוועד כעילה לשביתה האיטלקית היום. זה עוד תופעה מוזרה ביחסי עבודה: חברי ועד רואים עצמם חסינים מפני כל הליך ניהולי - יש כאלה שמתאמצים מאוד לקבל מקום בוועד, ולו רק בשביל החסינות הזו.
4.
בשיטה הישראלית ועד מיליטנטי מבקש את גב ההסתדרות לסכסוך עבודה, וההסתדרות מאשרת לו כמעט באופן אוטומטי, כי גם ההסתדרות חיה על דמי החבר של העובדים. הפינג פונג הזה נועד בשביל דבר אחד ויחיד: בשביל פשרות שנולדות מחוסר ברירה - מחשש לשביתות איטלקיות והשבתת המסחר. זה הולך כך: נדרוש כך וכך, הרי בסוף נקבל משהו, כי אנחנו פה שולטים בעסק, אז להנהלה לא תהיה ברירה "לפצות" אותנו.
בזמנו קראתי לאבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות לשעבר, לעצור את הסחטנות של עובדי הבורסה. ראשו של ניסנקורן היה כבר כנראה עמוק בתוך הפוליטיקה הארצית וסכסוך העבודה בבורסה נמשך כבר תשעה חודשים, בלי שאיש בהסתדרות מסוגל לקום ולומר לעובדי הבורסה: עד כאן, הגזמתם. אתם מייצגים ועד עובדים שבע, שהחליט להציב דרישות שאין להן שובע; ועד עובדים שמתאר בתקשורת את מערכת היחסים בבורסה כאילו הוא ועד עשוק, ועד שההנהלה מהלכת עליו אימים, ועד שההנהלה מתנכלת לו.
ועד עשוק לא מייצג עובדים שעלות שכרם מגיעה ל-50 אלף שקל בחודש. הציבור לא קונה את זה, וגם ארנון בן דוד, יו"ר ההסתדרות שירש את ניסנקורן בתפקיד, לא יכול לקנות את זה.