גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

איפשהו בשדה התעופה בסיאול, בהמתנה לטיסה הבאה שתיקח אותי לאוסטרליה, אני זוכרת שנפל לי אסימון. השנה היא 2003, בדיסקמן מתנגנים סיימון וגרפונקל ולי אין מושג לאן אני נוסעת ומה אני הולכת לראות. זה היה טיול אחרי צבא סטנדרטי למדי, אבל מה שמייחד אותו היום, לעומת טיולים של תרמילאים בשנים האחרונות, הוא שחוץ ממדריך לונלי פלאנט משומש וכמה המלצות מפוקפקות, לא היו לי מקורות מידע. לא היה לי סמארטפון, כרטיס סים בינלאומי, קבוצות פייסבוק, ווטסאפ או טלפון לווייני. הייתי לבד בסיאול בדרך אל הלא נודע, רק אני והצליל של השתיקה.

זה לא טקסט על דור הולך ופוחת, זאת כתבה על תרמילאות והטיול הגדול. על פרק מעצב אישיות שהפך לחלק בלתי נפרד מהישראליות ומשתנה בשנים האחרונות, יחד עם התרבות הישראלית והגלובלית, השינויים בענף התעופה והתיירות, השיפור בתשתיות, הטכנולוגיה וחילופי הדורות. אז לאן צועדת התרמילאות הישראלית בימים אלו? מתברר שהיעדים עצמם לא השתנו הרבה. על-פי "למטייל" (שחילצו נתונים לטובת הכתבה דרך פלטפורמת ביטוח הנסיעות של הרשת ואתר "עפתי" לתרמילאים), היעדים הפופולריים בקרב תרמילאים אחרי צבא היו - ועדיין - דרום אמריקה, המזרח הרחוק, אוסטרליה וניו זילנד.

מה שהשתנה בשנים האחרונות הוא משך הטיול הממוצע של התרמילאי הישראלי. אם עד לפני עשור, תרמילאים היו נוסעים עם כרטיס פתוח ותאריך חזרה לא ידוע, בשנים האחרונות טיול ממוצע של תרמילאי נמשך ארבעה חודשים בלבד ועל פי רוב, התרמילאי הצעיר מתכנן את מועד החזרה שלו מראש.

"רבים מהצעירים היום רוצים לעשות את הפסיכומטרי לפני הטיול הגדול ולתכנן את מועד החזרה על-פי ההרשמה ללימודים", אומרת שלי חודורוב מ"למטייל", ויובל לימון, המנכ"ל המייסד מוסיף: "זה דור הרבה יותר מתוכנת". הסיבות לכך, מסבירים השניים, טמונות בכך שצעירים אחרי צבא כבר ראו עולם, ברובם. נדיר למצוא מי שתהיה זו עבורו הגיחה הראשונה לחו"ל. התשוקה לגילוי עולם התמתנה, מחירי הטיסות ירדו, ותיאורטית אפשר תמיד לעלות על טיסה.

שינוי נוסף שמצביעים עליו ב"למטייל" הוא גיל התרמילאים. אלה תרמילאים שמעדיפים ללמוד באוניברסיטה לפני הטיול הגדול או להתחיל בקריירה ורק אז להתפנות לטיול. פילוח הגולשים באתר התרמילאים "עפתי" מלמד כי מספר הגולשים בני ה־25־34 הוא כ־34% מהגולשים באתר, כמעט כמו פלח הגולשים הצעיר יותר. "מדובר בסטודנטים בחופשות סמסטר, בזוגות צעירים, בדרך כלל ללא ילדים, בקבוצות חברים ובבודדים שלוקחים חופשה קצרה או ארוכה מהעבודה, מהלימודים ומהחיים, חוזרים לנעלי ההליכה ומוסיפים הפעם גם ציוד מתקדם", מפרשת חודורוב.

דנה לב לבנת, בת 41, היא תרמילאית סדרתית, אפשר לומר. היא מטיילת כבר שש שנים באופן כמעט רצוף, ומספרת שהיא נתקלת ביותר ויותר תרמילאים בגילה. "זה דור אחר מהמטיילים הצעירים", היא אומרת, "אלה אנשים שבדרך כלל עזבו עבודה, הרבה פעמים בהייטק, ועכשיו חושבים מה לעשות, האם להמשיך בהייטק או לעבוד במשהו פחות מתגמל כלכלית, אבל יותר מתגמל את הנשמה. בדרך כלל הם חוזרים לארץ וחוזרים להייטק".

את השינוי המשמעותי אפשר לראות בקרב האוכלוסייה הבוגרת יותר - הפנסיונרים או מי שקרובים לפנסיה, אומרת חודורוב. "הם מוצאים את עצמם במצב שבו לא היו מעולם: יש להם כסף וזמן, הם סיימו או כמעט סיימו עם העבודה, הילדים עזבו את הבית והם מתפנים לחזור לחלום הישן: גילוי ארצות".

"כ־25% מכלל האנשים המגיעים להרצאות על דרום אמריקה הם בגיל השלישי", מחזק אלן שטרסברג, מרצה ותיק על דרום אמריקה. "הם החליטו להגשים את החלום של טיול גדול, בעיקר בגלל שהיום הרבה יותר קל ונוח לטייל. התשתיות נוחות והלוגיסטיקה קלה, הרבה חברות תעופה טסות ליעדים האלה, והרבה אנשים גם שמעו מילדיהם על היופי של היבשת".

אין ניתוק מוחלט

בחזרה לשנת 2003. שעת ערב בעיירה קטנה על מסלול החוף המזרחי באוסטרליה. יצאתי לבלות עם תרמילאית בריטית חייכנית שהכרתי, אלא שיש לה מבטא בריטי כבד ואני לא באמת מבינה מה היא אומרת. אנחנו מתיישבות ושותות, מצטרפים עוד תרמילאים, המסיבה מתפתחת. באיזשהו שלב, עליתי במדרגות לכיוון השירותים. היה חשוך והייתי אחרי כמה בירות שהבריטית הקפידה להזרים כל הערב. היה שם קיר זכוכית נקי במיוחד ובתנועה חדה נכנסתי בו. אאוץ'.

אני לא זוכרת את השתלשלות האירועים בדקות שאחרי, אבל אחרי שהתאוששתי הגיעו שני אוסטרלים עם קוביות קרח ולקחו אותי לבית קפה סמוך אחרי שקילפו אותי מהרצפה. האף התנפח לממדים יפים ויש לי אפילו תמונה למזכרת, לפחות הייתי שזופה. אמא שלי לא יודעת מכל זה, לא עדכנתי אף אחד. רק אני, האף שלי, האוסטרלים שהשגיחו עליי כמה שעות וכריך של סאבוויי.

מה הייתי עושה היום בסיטואציה כזאת? "היית מודיעה מיד בווטסאפ להורים מה קרה", מנחש תום לנדאו, יועץ ומתכנן מסלולים במזרח, ממפעילי הקבוצה הפופולרית "מטיילים עם מירון" ועוד שתי קבוצות פייסבוק לתרמילאים בנפאל ומיאנמר. "ההתנהלות השתנתה, המטיילים היום מחוברים כל הזמן לטלפון ולתקשורת וההורים הרבה יותר מודאגים. כולם נוסעים עם סמארטפונים, קונים סים כשמגיעים ליעד ומחוברים לאינטרנט. אם לפני כמה שנים אנשים היו יושבים בגסטהאוסים ומדברים אחד עם השני, היום הם יושבים עם הטלפון שלהם וכל אחד גולש בנייד. גם בטבע שמאפשר ניתוק מוחלט אנשים עדיין מחוברים זה לזה ולבית".

לב לבנת אומרת שהסצנה הזו של המטיילים שיושבים עם הטלפונים בהוסטלים מוכרת לה מאוד. "אני שמה לב שהצעירים מדברים עם ההורים שלהם בטלפון כל יום, כל היום. מדווחים להם כל דבר, זה מטורף", היא אומרת. "פעם היינו יושבים בלילה בהוסטל ומחליפים רשמים וטיפים, והיום קוראים בלוגים באינטרנט. יש הצפה של מידע. אבל אני לא חושבת שזה רע בהכרח, כי מי שרוצה לפגוש אנשים בגסטהאוס, יפגוש אותם בכל מקרה. הישיבה באזור המשותף נשארה, והדיבור וההמלצות נשארו, פשוט צורת התקשורת השתנתה".

החיסרון שיוצר החיבור, אומר לנדאו, הוא בקושי להתנתק. "בגלל שהמטיילים מחוברים כל הזמן, ההורים גם מצפים שהם יהיו מחוברים כל הזמן. למשל, בצפון הודו אין הרבה קליטה ואם מישהו לא יוצר קשר עם הבית ארבעה ימים, אפשר לראות מיד פוסט של אבא שמחפש את הילד, אבל בהודו ארבעה ימים של ניתוק זה כלום זמן".

בקבוצות הפייסבוק מחליפים התרמילאים מידע על מקומות לינה מומלצים, מסעדות, נותני שירות, מסלולים מוצלחים ועוד. לפעמים, אומר לנדאו, זה יותר מדי מידע. "אנשים כבר לא נוסעים אל הלא נודע, למרות שהם אוהבים להגיד את זה. בפועל, הם כל הזמן מקבלים מידע תוך כדי הטיול. גם מי שלא חקר לפני, ונוסע בלי לדעת כלום, ייכנס תוך כדי הטיול לקבוצות פייסבוק כל יום־יומיים כדי לשאול שאלות ולקבל מידע".

"המכשירים הלווייניים הם נס אחד גדול", אומר חיליק מגנוס, המחלץ הלאומי של התרמילאים שגם משכיר מכשירים כאלה, שהפכו לזמינים ופופולריים למדי. "אלה מכשירים שמאפשרים תקשורת אמינה גם במצב שבו אין תקשורת. ברעידת האדמה בנפאל למשל, התקשורת היחידה שהייתה יציבה ולא נפלה הייתה של מכשירי האיכון, זאת תקשורת נתונים ולא דיבור. כל מטייל שנקלע למצוקה יכול לשלוח הודעה ואנחנו יכולים לשאול מה קרה ולארגן מה שדרוש כדי לחלץ את המטייל - אם זה מסוק, חמור או גמל".

מגנוס, כפי שניתן להבין, אינו מתנגד לחיבור הדרוש לתחושת ביטחון, אבל לדבריו, עודף החיבור לרשתות החברתיות אחראי לדיסאינפורמציה מסוכנת: "בעשורים האחרונים אנחנו רואים שיותר מטיילים ישראלים יוצאים לטרקים, אבל בטרקים חשוב מאוד לדעת מאיפה לאסוף מידע לפני שיוצאים. היום אנשים מקבלים את המידע שלהם מהרשתות החברתיות, מחבר או מטייל שהיה במקום לפניהם, או כזה שחושב שהוא בעל ניסיון, במקום לאסוף מידע ממקור אמין כמו ספר הדרכה. זה מוביל להרבה תקלות כמו למשל אי הצטיידות או שיוצאים בלי מדריך וכל מיני שטויות אחרות. פה אנחנו רואים עדיין הרבה תקלות".

יתרון מובהק שיש לחיבור לחוכמת ההמונים הוא בערבות ההדדית שמגיעה לשיאים חדשים בקבוצות הפייסבוק והווטסאפ הייעודיות. "יש בפייסבוק הרבה עזרה והמטיילים סומכים על זה שאם מישהו נתקע בלי תרופה, הוא ימצא דרך הפייסבוק פתרון, או בחורה שהטרידו אותה באוטובוס תבקש עזרה בפייסבוק ותתריע מפני המטריד, או אם מישהו איבד דרכון הם נעזרים אחד בשני", מסביר לנדאו.

אבל מגנוס מצביע על היבט בעייתי בציפייה של התרמילאים לסיוע: אם משהו קורה להם, המדינה אחראית לטפל בהם, וזה צריך לקרות באותה שנייה. "הם מצפים שיקפיצו אליהם הליקופטר תוך חצי שעה", הוא אומר.

וזו רמת ציפיות לא ריאלית.

"נכון, הם שוכחים שלעיתים מדובר ביעדים של עולם שלישי ועל כל שטות מיד מקפיצים את התקשורת הישראלית. זה באמת מאפיין מאוד את המטייל הישראלי. אבל בסך הכול, אני רואה שיפור. המטיילים הצעירים הם אחראיים יותר, משכילים, רגישים ואכפתיים".

קרוּז אחרי צבא

להודו לא הצלחתי להגיע, הכסף נגמר די מהר באוסטרליה. אבל סיפורים על הודו גמעתי בשקיקה לאורך כל שנות ה־20 שלי. ברבים מהם תוארו לינה בחדרים מלוכלכים עם שירותי בול פגיעה, מקלחות מאולתרות עם דליים, ויש סיפור אימה אחד שלא אשכח על יקיצה טבעית בכפר בצפון הודו עם עכביש בגודל של חתול על הכרית. האם גם היום התרמילאים בוחרים באפשרויות הלינה והמחיה הזולות ביותר רק כדי למשוך עוד קצת בטיול?

"ה'להתכלב' של היום זה לא ה'להתכלב' של פעם", עונה לנדאו, "הרמה הבסיסית השתנתה. את יכולה לעשות טיול בהודו שכולו מלונות, נהגים וטיסות פנים. המטיילים היום נוסעים יותר במוניות ומחפשים כבר מהארץ שותפים למוניות. זה לא אחיד וזה לא בכל מקום, אבל אם פעם, הרמה הבסיסית של לינה בהודו הייתה חדר עם שירותים ומקלחת משותפת עם דלי, היום בהרבה מקומות כבר יש חדר פרטי עם שירותים ומקלחת פרטיים עם מים חמים. הסטנדרט של התרמילאים הצעירים עלה".

העלייה בסטנדרטים לא מאפיינת רק את הודו, שעברה האצה כלכלית משמעותית שמשפיעה גם על התשתיות, אלא גם את הנוסעים לדרום אמריקה. על-פי איתן מאתר מוצ'ילר, גם התרמילאים שמגיעים לדרום אמריקה מחפשים תנאי לינה מתקדמים הרבה יותר ממה שהיה בתקופתו, כשהוא יצא לטיול הראשון הגדול אחרי צבא.

"כשאני נסעתי לטיול הגדול לפני 20 שנה ונחתּ‎י בלימה, לא היה לי מושג איפה אשן. לא היה טלפון או טריפ אדווייזור. איכשהו, הגעתי לישון‏ בשכונה מאוד לא טובה, וזאת אחת החוויות הכי גדולות בטיול, כי למדתי להכיר את העיר בדרך אחרת. אבל היום אין סיטואציות כאלה. אם מוצ'ילר רוצה מסעדה טובה, הוא נכנס לגוגל מפות ויודע לאן ללכת. כל אטרקציה הם מזמינים דרך אפליקציות".

שינויים בדפוס ההתנהגות של המטייל בדרום אמריקה אפשר לראות בעיקר סביב אירועי הקרנבל בברזיל. "לפני 20-10 שנה, החבר'ה בדרום אמריקה היו מטיילים בדגש של הזול ביותר, וכשמגיע הקרנבל בריו הם היו שוכרים את הדירה הכי קטנה שאפשר וגרים 30 אנשים ביחד. השנה הייתה שנת שיא מבחינת הישראלים בקרנבל, והרצון של רבים מהם היה לגור בווילות מפוארות עם בריכה וג'קוזי. הייתה גם דרישה גדולה לשיט תענוגות - לפני חמש שנים זה לא היה עולה על הדעת. קרוז זה משהו שהורים עושים, או זוגות בירח דבש, אבל היום חבר'ה אחרי צבא מתים על זה".

למה זה קורה לדעתך?

"אני חושב שזה מאפיין את דור האינסטגרם. לשבת בבריכה סקסית שמשתלבת עם מי הים זה דבר שמצטלם הרבה יותר יפה. רואים שהתרמילאים משקיעים הרבה מחשבה איך להצטלם ולצלם תמונות יפות, אם זה בגו־פרו או בסלפי".

כל המטיילים אוהבים לצלם, זה חלק מהחוויה.

"אני צילמתי בטיול של שבעה חודשים 360 תמונות, הם מצלמים 300 תמונות באטרקציה אחת. הסמארטפון משתלט על הטיול: יש סרטון מצחיק שרץ ברשת ששואל ‘מה אתה חושב על דרום אמריקה?'. מראים מסיבות, אטרקציות ונופים. ואז יש עוד שאלה - ‘מה קורה באמת בדרום אמריקה?', ורואים כמה חבר'ה מחפשים ווייפיי בחדר. אני חושב שחלק מהגילוי העצמי בטיול הגדול זה דווקא להגיע למקומות שאתה לא מחובר בהם ולא יודע מה תגלה. הרבה פעמים, בגלל עודף המידע הם מוותרים על ערים ומקומות מעניינים".

על העלייה בסטנדרטים של התרמילאים מדווח גם ניצן אנגלנדר, 27, יועץ מסלולי טיול לאוסטרליה וניו זילנד ומפעיל קהילת מטיילים בפייסבוק. "הטיול התרמילאי הראשון שלי היה לפני חמש שנים ומאז אני רואה שהתקציב של המטיילים הולך וגדל", הוא אומר. "בתקופה האחרונה אני שומע יותר מטיילים שאומרים ‘אני רוצה קודם כול ליהנות, כסף יבוא וילך'. אני מקווה שזאת גישה שתמשיך בשנים הקרובות ושאנשים לא יוותרו על ההנאות בטיול. אוסטרליה וניו זילנד לא זולות, אבל אפשר לטייל בהן בתקציב שפוי".

האידיאה הרומנטית מתה

פרופסור חיים נוי מאוניברסיטת בר אילן הוא חוקר תרמילאות בעל שם עולמי ויושב ראש האגודה הישראלית לתקשורת. נוי מציע להסתכל על התמורות בתרמילאות הישראלית לא בפרספקטיבה של חמש, 10 או 20 שנה, אלא בפרספקטיבה של 50 שנה.

"התרמילאות התחילה עם קומץ צעירים ישראלים, גברים אשכנזים, בעיקר קיבוצניקים ומושבניקים, ואולי קצת מהמרכז, אחרי מלחמת 1973. זה לא שלא טיילו לפני זה, אבל בקבוצה הזאת אפשר למצוא את החוטים שמתחברים לכל התרבות התרמילאית שהתפתחה מאז ועד היום. זה היה סוג של אליטה חברתית, בזמנו די אקסקלוסיבית, ומרבית מהאנשים האלה נשארו בתחום התרמילאות עד היום, כמו דן דן בולוטין או יובל לימון שייסד את רשת ‘למטייל'. אלה חבר'ה שהבינו שיש פוטנציאל תרבותי וכלכלי בתרמילאות.

"בתחילת שנות ה-80 נפתח סניף ‘למטייל' בדיזנגוף סנטר והחנות הוציאה את התרמילאות מהמעגל של הקיבוצניקים והמושבניקים אל המרכז המסחרי והקפיטליסטי. לשם כל מי שרצה לבוא, יכול היה לבוא, אם אלה אנשים מהפריפריה או מזרחיים - והמגוון גדל. שנות ה־80 וה־90 בתרמילאות הישראלית התאפיינו בהתרחבות משמעותית של האוכלוסיות שמשתתפות בתופעה: לא רק יותר אנשים, אלא אנשים מקבוצות שונות בחברה. אנחנו רואים שמהתופעה הודרו שתי קבוצות שלא משתתפות בה עד היום, חרדים וערבים ישראלים. מעבר לזה, צריך להבין את התרמילאות לא רק דרך התרבות הישראלית, אלא גם במסגרת של תיירות נוער ובכלל תיירות עולמית שכל הזמן פורחת ונמצאת בעלייה. בשנים האחרונות יש יותר ממיליארד תיירים בשנה".

כלומר, אי אפשר להסתכל על התרמילאות הישראלית במנותק מענף התיירות הכללי.

"נכון, זאת תופעה שהיא חלק מהגלובליזציה. יש בישראל של היום 4 מיליון יציאות מנתב"ג, אלה מספרים שקשה להבין אותם. ובתוך כל היציאות האלה נמצאים גם התרמילאים".

מה קרה בשנות ה־2000?

"בעשורים האחרונים החל תהליך של מיסוד התרמילאות, ולתמונה נכנסו משרד הבריאות עם מערכת של חיסונים וחברות ביטוח שמציעות פוליסות מיוחדות. נוסדים מסלולים כמו מסלול החומוס בהודו, נוצרות תוכניות שמכשירות תרמילאים להיות שגרירים בעולם. הכול ממוסד, באופן שסותר את האידיאה הרומנטית של התרמילאות, שהיא להגיע למקומות לא תיירותיים וללכת במסלול שלא כולם הולכים בו. בהכללה, המסלולים די קבועים והישראלים מוצאים ישראלים, כלומר הם פוגשים את המוכר ופחות את הזר. יש עדיין מעטים שמעניין אותם להגיע לתרבויות המקומיות".

כיום, מלמד נוי, נוצרה דמות חדשה של "פוסט־תרמילאי" - אדם שעבורו הטיול הגדול אינו מוגדר כיחידה אחת. "אפשר להתחיל אותו כתרמילאי, לאחר מכן ההורים יצטרפו ופתאום זה טיול משפחתי, אחרי זה יהיה חלק של טיול שהוא אקסטרים והרפתקאות, ואולי הוא יסתיים בטיול תיירותי באירופה הקלאסית ובמוזיאונים בלונדון", אומר נוי. "המבנה הקבוע של תרמילאות ותיירות התערבב, נהיה סלט".

מה עומד בבסיס המסע הגדול?

"אנחנו מדינה מאוד קטנה גיאוגרפית וסגורה מכל הצדדים, ולכן האפשרות הכמעט יחידה לצאת מכאן היא בטיסה ליעד כלשהו. במושגים תיירותיים קוראים לזה ‘פוּש פקטור' - זה תמיד יהיה ככה בישראל עד שלא יהיה מזרח תיכון חדש ופתוח. אנשים מרגישים שהם צריכים לצאת מהמדינה בשביל להתאוורר".

כמה באמת מתאווררים מהמציאות הישראלית כשכל הזמן מחוברים לבית דרך הטלפון?

"הטלפון הנייד החליף את סניפי הדואר של פעם ואת חנויות האינטרנט שאחריהם. היום צריך להתאמץ כדי להתנתק ולא להתאמץ כדי להתחבר. רואים תרמילאים שבוחרים בפרקטיקות של מרחק והתנתקות - הם יכולים להגיד להורים ‘אני מכבה את הטלפון ונהיה בקשר עוד שבועיים'. הם מסבירים את זה בכך שהם רוצים לשמור על האותנטיות ועוצמת החוויה, אבל זה כרוך במשא ומתן עם המשפחות. בקצה השני יש את התרמילאים ההפוכים, אלה שכל הזמן מצלמים את עצמם עם גו־פרו או רחפנים וציוד צילום מתוחכם". 

__

"המטיילים היום עושים סמים, אבל עם יותר אחריות"

שון לייקוב חזר לאחרונה לישראל אחרי שהות של חמש שנים בהודו, שבמהלכן הפעיל את "הפינה שלנו" - מרכז שמתמחה בהגברת מודעות לצריכת סמים - בקאסול (פרוואטי) ובארמבול (גואה), שני יעדים שידועים כמוקדים של שימוש, לעיתים מוגזם, בסמים. לדבריו, במהלך השנים האלה חלו שינויים באופן צריכת הסמים של הישראלים - שינויים שמשתלבים גם בטרנדים אחרים בתרמילאות. "היינו יושבים במסעדה רגילה ששיתפה איתנו פעולה והזמנו אנשים לדבר על מה שקורה להם", הוא מספר על ההתחלה. "עם הזמן, הפכנו למקום שמתמחה בזה. הפעם הראשונה שלי בהודו הייתה לפני עשור ומאז חזרתי לשם כל שנה, אז אני רואה איך הכול משתנה".

יש גלים מסוימים?

"ב־2013, למשל, ההודים אמרו שמשהו קרה והגיעו יותר ישראלים מופרעים. לאחר שיחות עם אנשים התברר שאחרי מבצע צבאי גדול יש בדרך כלל ‘פיק' של התנהגות קיצונית בקרב תרמילאים".

מה השתנה מבחינת צריכת הסמים?

"בגדול, מה שהשתנה בארץ בחמש השנים האחרונות משתקף גם בהודו. יש צריכת סמים פסיכדליים גדולה, כי הם נהיו יותר מקובלים. אבל לאחרונה שמתי לב שיש הרבה חבר'ה שהגיעו אלינו, שלא באו אחרי צבא או לימודים, אלא בגיל מאוחר יותר, לפני שמתחילים את הקריירה - וגם לזה יש השפעה על אופן צריכת הסמים".

הם עושים יותר סמים או פחות?

"הם נוטים להיות קצת יותר שמרנים מבחינת צריכת סמים, אני לא יודע אם זה אופי או מכיוון שהם קצת יותר מבוגרים וכבר צברו הרפתקאות בכל מיני מקומות בארץ בזמן שלמדו. אבל הם נוטים לתת טון קצת יותר בוגר ושקול. הם עושים סמים, אבל עם יותר אחריות. אם הם עוברים יום לא טוב, הם לא יעשו סמים".

אני מניחה שעדיין פוגשים מטיילים שעלה להם לא טוב.

"רואים את זה, יש ירידה בשנים האחרונות במצבים האלה, אבל קשה לאמוד את זה. אני חושב שבגלל שההורים יותר בתמונה, זה שינה את המצב. לפני חמש שנים פגשתי קבוצה שגררה אדם פסיכוטי במשך חודשיים עד שהם באו לקבל עזרה מבית חב"ד. היום, תוך שבועיים־שלושה הבן אדם יהיה בבית או במרכז טיפול בישראל. הזמן עד הפינוי הוא הרבה יותר קצר, אנשים הרבה יותר מחוברים, ויש הורים שדואגים לילדים שלהם. אני חושב גם שזה דור של חבר'ה יותר מאופקים. בואי נגיד ככה: יש פחות טראנסים כבדים שנשמעים מהגסטהאוסים".

התרמילאים

"רצינו לישון במלון, ואיפה שאפשר - לאכול קצת אוכל מערבי, לגוון"

גל כהן, בן 27, וארוסתו רעות יעקב, בת 26, מעידים על עצמם שהם אינם טיפוסים של טיול תרמילאים, ובכל זאת, לפני כשלושה חודשים הם החליטו לטוס להודו. "עשינו טיול זוגות של שבועיים עם זוג נוסף להודו בפברואר, בעיקר בגלל מגבלות של עבודה (רעות היא סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול וגל הוא מתכנת בחברת הייטק) וגם כי זה לא האופי שלנו לעשות טיול ארוך", אומר גל.

"הגישה שלנו הייתה לחוות תרבות, אבל גם קצת להתפנק, פחות לעשות טרקים. רצינו לישון במלון, ואיפה שאפשר - לאכול קצת אוכל מערבי, לגוון. יש לי כמה חברים שנסעו להודו לטיול ארוך אחרי צבא, אבל אנחנו התנהלנו אחרת, לקחנו יותר טיסות ורכבות מהירות, למרות שזה יותר יקר".

רעות, שהוריה עלו לישראל מהודו בילדותם, מספרת שלא התייחסה לנסיעה כטיול שורשים אלא כטיול של לפני חתונה. "שנינו לא עשינו טיול אחרי צבא, אנחנו תמיד עושים טיולים קצרים", אומרת רעות. "היינו כבר במזרח, ביפן למשל. הפעם החלטנו לטוס להודו כי אנחנו מתחתנים באוגוסט ורצינו לקנות שם בגדים לחינה. טיול תרמילאים פחות עניין אותנו, כי פחות מתאים לנו לישון בגסטהאוס עם אנשים שאנחנו לא מכירים או להשתמש במקלחות ושירותים משותפים. זה פחות הסגנון שלנו".

גל מוסיף כי טיול מהסוג הזה מייקר מאוד את הנסיעה, אבל זה בדיוק היתרון של גיחה קצרה. "מחירי המלונות בהודו יכולים להגיע למחירים של מלונות באירופה, אבל במסגרת טיול קצר, אתה יכול להרשות לעצמך את הפינוקים האלה", הוא מסכם.

__

"אחד הדברים הטובים שאנשים יכולים לעשות זה להיפתח לתרבויות חדשות"

לונלי פלג (פלג כהן), 35, הוא נווד דיגיטלי עם תרמיל שביקר כבר ב־140 מדינות. הסיפור שלו בעולם התחיל אחרי הצבא, אז יצא לטיול הגדול הסטנדרטי ונדבק בחיידק. במהלך הטיולים עוסק פלג גם בהתנדבות ומאחוריו הרפתקאות וחוויות מסכנות חיים כגון הידבקות במלריה באפריקה. את רשמיו מעביר פלג לקהל שעוקב אחריו בפייסבוק, בבלוג, באינסטגרם, בכתבות מצולמות שהוא מעביר לאולפן ליגת האלופות ובהרצאות שהוא מעביר כשהוא מגיע לגיחות השנתיות בישראל.

"אני לא חושב שהתרמילאות הישראלית השתנתה בשנים האלה, אלא העולם השתנה", אומר פלג כשהוא נמצא באיי שלמה. "הטיול הפך להרבה יותר קל וכל המידע נגיש. אני עובד מדי יום כארבע שעות על הסרטונים שאני מעלה לרשתות. אני עושה את זה בכיף אחרי שאני מגיע למקום, חוקר ומטייל בו. אני לא מתפרנס מהקהל שעוקב אחריי בפייסבוק ומהבלוג, זה 100% אורגני בשביל לעודד אנשים לטייל. אני עוזר להרבה בלוגרים בתחילת הדרך ומדי יום מקבל עשרות הודעות מאנשים ששואלים שאלות על טיולים בעולם. טיול אחרי צבא זה חלק בלתי נפרד מההווי הישראלי, אני חושב שזה נהדר. אחד הדברים הטובים שאנשים יכולים לעשות עבור עצמם זה להיפתח לתרבויות חדשות".

__

"אני בהחלט ממליצה להורים לעשות גיחות לילדים בטיול הגדול"

בדצמבר האחרון נסעה עורכת הדין רות דיין לווייטנאם כדי לפגוש את בתה אופיר שטיילה עם בן זוגה ניב במזרח. האם והבת הגיעו בדיוק באותו הרגע לבית המלון שהזמינה רות מהארץ, ונרשם מפגש איחוד מרגש וחיבוק ארוך לאחר חודש וחצי שלא התראו. רות מספרת כי "היה מדהים לראות איך הם התבגרו והסתדרו. אני מטיילת עם הילדים המון, אבל בדרך כלל אופיר באה איתי כילדה ואני האמא, ופתאום, בשבוע הזה היא הייתה האחראית על הדרכונים ודאגה למסלול הטיול ולכרטיסי הטיסה. הייתי המומה מכמה שהיא עצמאית".

בפוסט שכתבה בפייסבוק על המפגש בווייטנאם, כתבה רות: "נדהמתי לראות שני תרמילאים עם מוצ'ילות, סנדלי שורש למרות הקור העז, ומראה כללי של הומלסים. כשהגענו לחדר המפנק שהזמנו להם, הם קפצו על המיטה בשמחה, משווים אותה לקרש שעליו ישנו לילה קודם עם חיוך שאומר הכול... הם נראו רגועים, בטוחים בעצמם ומאושרים".

כמה שבועות לאחר שחזרה רות לישראל, אופיר חלתה בסלמונלה בזמן שהות בתאילנד, והאם נאלצה לעשות גיחה נוספת למזרח. לאחר מכן אופיר המשיכה בטיול, אולם בסופו של דבר, קיצרה את הנסיעה בחודש וחזרה לישראל מוקדם מהמתוכנן בהפתעה. "היא אמרה לי שהלב שלה אמר לה לחזור והיא הפתיעה אותי ואת אבא שלה. שבועיים אחרי שהיא חזרה הביתה, אבא שלה (מאמן האופניים ניב דיין) מת באימון מדום לב פתאומי. זה מטורף שהיא הרגישה שהיא צריכה להקדים את החזרה.

"אני בהחלט ממליצה להורים שיכולים להרשות לעצמם לעשות גיחות כמה שאפשר לילדים שנמצאים בטיול הגדול", מסכמת רות. "אופיר הייתה לוחמת בצבא, אבל הטיול היה קשה לי יותר מהתקופה בצבא, ואני לא היחידה שאומרת את זה. בטיול הגדול היא הייתה 8,000 קילומטרים ממני וזאת תקופה קשה, הגעגועים עזים, אבל להם זה כנראה עושה ממש טוב".

__

"מעניין אותי מה התייר ההודי עושה בטיול שלו בהודו"

"אני יודעת שאני לא טיילת קונבנציונלית. כבר שבע שנים שאני מטיילת בהודו, מגיל 62", מספרת פרלה גלילי מתל אביב, שגילתה את התרמילאות בשלב מאוחר. "מדי שנה אני באה לארץ לכמה חודשים ואז חוזרת להודו. אני פנסיונרית וחייבת להיות בארץ כדי לקבל את קצבת הזקנה, מדינת ישראל לא משחררת את הפנסיונרים לחופשי. הייתי אחות ולאחר מכן עבדתי בתחום האסתטיקה, ואחרי שפרשתי היו לי כבר שלושה ילדים נשואים עם נכדים. אמי נפטרה והרגשתי שאני יכולה להיות בחופש מוחלט. נסעתי וראיתי כי טוב ומאז ככה אני ממשיכה".

גלילי מספרת שהיא מטיילת לבד בדרך כלל ונותנת עצות מועילות למטיילים שהיא פוגשת בדרכה. בתור התחלה, היא ממליצה להגיע עם ראש פתוח: "אם לא באים עם הרבה שיפוטיות, אז רואים את הדברים היפים והנכונים, אבל אני מניחה שהודו זה כמו גויאבה - או שאתה אוהב או שאתה לא אוהב, אין באמצע". לדבריה, "מחוץ ל'שביל החומוס' שעושים מרבית התיירים הישראלים, יש מקומות שבדרך כלל ישראלים לא מגיעים אליהם. אלה מקומות נפלאים ויפים כמו כל הודו - שהיא יפה, נפלאה וענקית".

בשונה ממטיילים רבים שמסתמכים על אפליקציות וקבוצות פייסבוק, גלילי אומרת שהיא מתייעצת בעיקר עם מקומיים. "אני תמיד מתייעצת עם מקומיים ומטבעי אני אדם שמאמין באנשים ובאמת פגשתי תמיד את הטוב בהודו", היא אומרת, "מעניין אותי מה התייר ההודי עושה בטיול שלו בהודו. אני מאוד אוהבת להתחבר לתיירים ההודים ובשנה שעברה גם נסעתי רק עם הודים, בנגלדשים ובורמזים, והייתי הישראלית והמערבית היחידה. בדרך כלל אני הולכת למשרד התיירות להודים המקומיים, גם כי הם מאוד זולים ובהודו יש תיירות פנים גדולה".

גלילי מודה שהיא נהנית מתקציב גדול יותר מזה של מטיילים צעירים, אבל מדגישה שהיא בכל זאת לא מוותרת על חוויית התרמילאות: "בהודו יש תנאים לכל כיס. אני מחושבת, אבל מרשה לעצמי לקחת חדרים ברמה יותר גבוהה עם שירותים יותר נקיים ובעלי גסטהאוס יותר נעימים. זה טוב לטייל בגיל הזה, זה משאיר אותך ערני וצעיר. אתה חושב, מסתכל, מגלה ומתבונן".