ח"כ מיכל רוזין / צילום: יוסי זמיר
"זה לא רק מחירים מופקעים ייחודיים לאירוויזיון", צייצה חברת הכנסת מיכל רוזין (מרצ) בתגובה לדיווח על עלייה של 0.3% במדד באפריל, "זו השגרה היקרה מדי בישראל". והיא הוסיפה הסבר כלכלי: "כוח הקנייה של האזרח הישראלי קטן משל חבריו באירופה בגלל שכר נמוך למול עלויות גבוהות בדיור, תחבורה ומזון. בכל פעם שתראו עליית מחירים במדד לצרכן, תשאלו את עצמכן: מתי בפעם האחרונה קיבלתם העלאה דומה במשכורת?"
רוזין מזכירה שתי "עובדות" נפרדות. הראשונה: הסכום שישראלי משתכר כאן מאפשר לו לקנות פחות ממה שעמיתיו בשבדיה ובצרפת יכולים לקנות במשכורת שבדית וצרפתית. השני: המצב הזה מחמיר, כי המחירים עולים, בעוד המשכורות תקועות.
אבל מה אומרים המספרים? לטענה הראשונה יש בסיס. כדי להשוות את כוח הקנייה של משכורות במדינות שונות, ממירים את השכר הנומינלי (ביורו, בקרונה, בשקל) ליחידות בינלאומיות של שווי כוח קנייה (Purchasing Power Parity) או דולר PPP. אלה מבוססות על מחירו של סל מוצרים אחיד בכל מדינה: אם הסל עולה 300 שקל בסופר ישראלי ו-600 קרונות בסופר שבדי, אז במונחי PPP, שקל = 2 קרונות. ואכן, במונחי PPP, כוח הקנייה של משכורת ישראלית ממוצעת נמוך יחסית. ב-2017 הוא היה במקום ה-17 מתוך 27 מדינות באירופה החברות ב-OECD.
מנגד, הטענה השנייה של רוזין מופרכת. מסוף 2011 ועד סוף 2018 עלה מדד המחירים ב-3.3% בלבד, בעוד שהשכר הממוצע הנומינלי (בשקלים) עלה בכ-19% - מ-8,588 שקל ל-10,192 שקל. המשמעות היא עלייה בשכר הריאלי, בקצב שמאז 2015 עמד על כ-3% בשנה - דווקא מהיר יחסית לאירופה. במונחי PPP, השכר בישראל עלה מאז 2009 ב-12%, מקום שמיני ביבשת ויותר מברוב המדינות העשירות.
■ בשורה התחתונה: דבריה של רוזין חצי נכונים. כוח הקנייה של עובד ישראלי המשתכר שכר ממוצע הוא נמוך מזה של רוב עמיתיו באירופה, אבל משכורתו עלתה בשנים האחרונות מהר יותר מהמדד - ולכן הפער הזה הצטמצם.