פנינה דבורין / צילום: כפיר זיו
פנינה דבורין פותחת לי את הדלת לדירה המעוצבת בפרויקט היוקרה בצפון תל אביב. הבלונד אותו בלונד בוהק ומטופח, פניה היפים מאופרים בקפידה והיא לבושה טיפ-טופ. גם החדות, הציניות והישירות החותכת, שזוכרים לה מהנחיית "החוליה החלשה" עוד שם.
אבל את הנמרצות הבלתי נגמרת של התובעת מטעם המדינה בפרשות משפטיות מוכרות כמו הרצל אביטן, כנופיית מע"צ ורצח מלה מלבסקי, ואת התזזיתיות שאפיינה אותה גם כשעזבה את פרקליטות מחוז תל אביב לשוק הפרטי, מחליפה כעת הליכה מדודה. גם השמיעה לא כמו שהייתה פעם, אבל כל זה לא מפריע לה להמציא את עצמה מחדש, לעלות על הבמה - או נכון יותר על המסך, תיכף נסביר - ולהשתתף לראשונה בחייה, בגיל 72, בהצגת תיאטרון: "של מי החיים האלה", שכתב בראיין קלארק וביים אלון אופיר, ומוצגת בימים אלה בתיאטרון חיפה.
עולמות התוכן של המחזה מוכרים לה. קלייר האריסון, שמגלמת אסי לוי, היא אישה פעילה ונמרצת שבעקבות תאונת דרכים הופכת משותקת מהצוואר ומטה. הצוות הרפואי נלחם עליה, אבל היא רוצה לקבוע את גורלה ולסיים את חייה. בעזרת עורכת דין שמגלמת מיכל ינאי, היא מגיעה לבית המשפט, לדיון בפני השופטת, דבורין, שאמורה לפסוק בעניינה.
"ראיתי את ההצגה לפני ארבעים שנים בניו יורק עם השחקן האהוב עליי טום קונטי", אומרת דבורין בקולה החרוך משנים של עישון, שכיום מתבצע באמצעות סיגריה אלקטרונית. "כשאלון אופיר פנה אליי והציע לי את התפקיד, אמרתי לו מיד - אל תמשיך, אני באה. זאת הייתה הצגה כל-כך טובה, שעניינה אותי אז כעורכת דין".
את בעד המתות חסד?
"בעד באופן חד וברור. כמובן לא כל אדם ראוי להמתת חסד, ולא כל אדם חולה יכול לבקש אותה, אבל אדם שאין ערך לחייו, זכותו לבחור באופציה הזאת".
כמו קלייר במחזה, שלא מסוגלת לתפקד בכלל.
"כולה משותקת חוץ מהראש. לא יכולה ללכת, לא מסוגלת לקרוא לבד וצריכה שידפדפו לה בספר. וזה קשה שבעתיים כי הייתה אישה כל-כך פעילה שאהבה את החיים, אהבה לעשות סקס, ופתאום היא לגמרי סמרטוט רצפה. יש קטע קורע לב שבו היא מפילה את עצמה על הרצפה כי נמאס לה".
אבל היא מסוגלת לדבר והיא צלולה לגמרי, עדיין יש לחייה ערך.
"אני במצבה לא הייתי מוכנה להמשיך לחיות. אי אפשר להתפנות לבד, להתלבש, לאכול. היא מגיעה לבית המשפט, וכשהיא שומעת שבית החולים רוצה להעביר אותה למעין הוספיס של חיים-מתים, היא לא מסכימה ומחליטה להשתחרר, כשברור שהיא לא תוכל להמשיך ולחיות ללא טיפול סיעודי צמוד".
השתתפותה של דבורין בהצגה נעשית באופן לא שגרתי. מדובר בקטע שצולם מראש ובמהלך המחזה, דמותה מוקרנת על מסך בעוד לוי נמצאת פיזית על הבמה, מלווה בעורכת הדין שלה.
"היא אומרת לי ‘הלוואי ששופט היה לוקח אותי לגרדום’, ואני מבינה אותה לגמרי. אני מבהירה לה שאני לא מוסמכת לעשות זאת, אבל מה שאני יכולה לעשות הוא לתת לה את הזכות לבחור במה שהיא רוצה. בסוף המחזה אני מבקשת את רשות הדיבור ואומרת לה, הנה, השופטת שלחה אותך אל הגרדום, כי בהחלטה שקיבלתי בעצם שלחתי אותה אל מותה".
"ידעתי שברק לא ימנה אותי"
כיסא השיפוט הולם אותה, אבל בחיים האמיתיים זה לא קרה. היא רצתה להתמנות לתפקיד שופטת, אבל נדחקה לסוף הרשימה של נשיא העליון באותם ימים, אהרן ברק. האם היא נעלבה? היא צוחקת בקול: "מה פתאום, ידעתי שהוא לא ימנה אותי, לא התאמתי אז לחבורה".
כי היית יותר מדי דעתנית?
"היו דעתנים ממני. אורח החיים שלי לא התאים, חייתי ברמת חיים אחרת, הייתי שונה. רציתי ללכת לשיפוט כי לא רציתי להיות יותר בפרקליטות, אז הגשתי בקשה, וכשהבנתי שאין לי סיכוי הודעתי שאני מוותרת. פרשתי מהפרקליטות ופתחתי את המשרד הפרטי שלי עם דני קואל ז"ל. לפני 15 שנים פרשתי והשארתי לו את המשרד שהוא ניהל עד שנפטר".
עד כדי כך נמאס לך מהמקצוע.
"35 שנים זה לא מספיק? מיציתי, גמרתי. הרחתי את מה שעומד להגיע - מה שקורה עכשיו במערכת המשפט - כשזה רק התחיל, ואני מדברת על מערכת היחסים בין השופטים לעורכי הדין. לשופטים אין היום סבלנות ואין להם את החופש לשפוט על-פי מזגם, כי יושבים להם על הראש מהנהלת בתי המשפט ומלחיצים אותם מהערכאות הגבוהות. הם יעשו הכול כדי לסיים תיקים במהירות, מה שיוצר מתח. עורכי הדין לא מרוצים, כי אין להם את האפשרות לסחוב את המשפטים. הלקוחות לא מרוצים. אם עו"ד חוכך בדעתו מה לומר בדיון ומפסיק לרגע, השופט אומר לו ‘אדוני יסיים’. חותכים אותם, מושיבים אותם. כשהם מתחילים סיכומים, השופט אומר: ‘אמרת את זה כבר כמה פעמים’. בתחום הפלילי, שאני מכירה היטב, יש גם הרבה כוחניות בין הקולגות".
נלחמים על הפרנסה.
"כי יש יותר מדי עורכי דין. תראי מה קורה בלשכה. פעם היה שם דוד ליבאי, אנשים שאפשר היה לשאת אליהם עיניים".
הייתי בטוחה שתלכי לקומה מעל, לרשות המחוקקת, שרוצה להגביל את כוחם של בג"ץ ובתי המשפט ותתריעי על קץ הדמוקרטיה.
"אני מעודכנת בדברים האלה מהעיתונים, אבל אני יכולה להביע את דעתי כאזרחית. הבעיה התחילה במהפכה השיפוטית שהפכה את הכול לשפיט".
לא הכול שפיט?
"בחוק בתי המשפט הישן היה תיחום. אני לא הייתי רוצה שבג"ץ יתערב בהחלטות של הכנסת ובחוקים, אלא אם מדובר בחוק פוגעני במיוחד".
היו רק 18 מקרים של התערבות בג"ץ בחקיקת הכנסת מאז קום המדינה, זה שולי לגמרי.
"הרוב קרה בשנים האחרונות וזה מה שיצר את ההתנגדות".
אז את לא שותפה לתחושת הסכנה לדמוקרטיה?
"אני לא חושבת שמישהו מתכוון במודע להרוס את הדמוקרטיה. החזון האפוקליפטי הזה בא מאנשים לא כל-כך מאוזנים, שמגזימים בכל דבר. אני לא מסתובבת עם תחושה של קץ הדמוקרטיה או קיצה של מדינת ישראל החופשית. נכון שיש פה פגיעה והרס של כמה עקרונות, אבל אי אפשר לדבר על השמדה".
מה דעתך על ניסיונותיו של נתניהו להיחלץ מאימת הדין?
"לא רוצה להיכנס לזה".
"לא בא לי ללמד באוניברסיטה"
את הפוטנציאל הבימתי של דבורין זיהו בערוץ 10 כבר ב-2002, כשליהקו אותה לתפקיד המנחה בשעשועון "החוליה החדשה", כגרסה הישראלית של אן רובינסון הבריטית, שהתעללה במתמודדים ונפרדה מהם באכזריות במשפט המשפיל: "אתה החוליה החלשה - שלום". היא הופיעה על המסך שתי עונות, שאחריהן חזרה להביא לידי ביטוי את יכולות המשחק שלה רק באולם ביהמ"ש.
לא עניין אותך לחזור לטלוויזיה?
"הייתי עורכת דין רצינית, עבדתי קשה, וזה לא היה אף פעם מקצוע חלופי".
גם לא ראיתי אותך מתראיינת לדוקו של קשת "רוצחות מבית טוב", שעסק ברצח מלה מלבסקי. ראש צוות החקירה מישל חדד דווקא היה שם.
"רצו שאצטרף לקרקס מדראנו הזה ולא הסכמתי. אני צריכה לשמוע את חוה יערי מטילה את האשמה על אביבה גרנות שנפטרה ועושה צחוק מהכול? לשמוע את הפזמון שהעלילו עליה? אני, ברמה שלי, לא עושה דברים כאלה. אביבה לא עשתה שום דבר, רק יערי. אף פעם לא פגשתי אותה, אין לי בזה עניין ובטח לא רצון להתעמת איתה".
כאמור, לפני יותר מעשור היא פרשה מעריכת דין וכיהנה בדירקטוריונים גדולים כמו נתיבי גז לישראל ובנק הפועלים. "דירקטור בבנק הפועלים זאת עבודה קשה, 20 ישיבות בחודש. היום משעמם לי. יש לי דירקטוריון מסכן אחד".
אז איך את ממלאת את הזמן?
"נכנסתי לעמותת שניר, שפועלת לחיזוק והעצמה של בני נוער בבתי ספר רגילים. יש לנו 160 ילדים בדרום ת"א, ואנחנו נותנים להם חיזוק במתמטיקה ואנגלית, ובשנה הבאה תיפתח סדנת חוק ומשפט ואני ארצה שם".
למה את לא מלמדת באוניברסיטה?
"לימדתי. לא בא לי".
ולהשתתף בעוד הצגה בתיאטרון?
"אלון אופיר צחק ואמר לי שהוא חייב למצוא לי עוד תפקיד, אבל לא לבוא ערב-ערב לתיאטרון. אם זה היה בת"א, עוד מילא. כשזה מצולם, זה פנטסטי".
נשמע שאת מתגעגעת לסלבריטאות של פעם.
"האמת? קצת".