צפון אמריקה בסטיישן / צילום: אלבום פרטי
אין לי מושג מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי, אבל אחרי 50 דקות בתור לפלאפל דלוח - הבנתי שאני צריך להקשיב יותר לאני הפנימי שלי. אירוע "חוגגים עצמאות" של הקהילה הישראלית בעמק הסיליקון היה כל מה שברחתי ממנו כשהחלטנו לנסוע לטיול ארוך. הגברת הראשונה גררה אותנו לאירוע ההמוני, ובן-רגע מצאתי את עצמי מוקף גוגליסטים עטופים בדגלי ישראל, שהשאלה היחידה שמעסיקה אותם היא אם התנאים בפייסבוק טובים יותר. לא קל בניכר.
שעה ארוכה התמנגלנו עם הסובבים בטרם עלתה נינט לבצע את ההמנון. ים של דמעות הציף את כולם ורק אני נותרתי חמוץ כהרגלי.
המשכנו במסע על כביש מספר 1. הדרך למונטריי נראתה מושלמת בדיוק כמו החיים של ניקול קידמן בסדרת הטלוויזיה של HBO. אלא שמתחת לפני השטח בעבעו כל העת היצרים האפלים של כולנו: השלישית שלא מצאה מנוח לנפשה הסוערת; הרביעית שאימצה בחום כל בדל מניירה של גיל שנתיים; והראשונה שסבלה משינויים מהירים בהרגלי הצריחה אחרי דקה אחת שפויה.
מזל שהגברת הראשונה לא עשתה לי את המוות, אחרת הייתי מת עוד לפני קו הזינוק.
אם כבר לבד - אז שיהיה בתנועה, חשבתי לעצמי בעודי נוהג בג'רי הקרוואן בכביש המפותל על מצוקי הפסיפיק. הגברת רצתה גבוה בשמיים לנגוע, כמו בשיר של החברים של נטאשה, ואף שראיתי את קו הסיום מתרחק עוד יותר - נאלצתי אחת לשבע דקות לעצור לסלפי רק כדי לראות, עדיין כמו בשיר, איך היא את חלומה מגשימה: לספר לכל העולם כמה טוב לנו כאן. שקרים קטנים גדולים.
החנינו את ג'רי בחניון זבובי (הכינוי המשפחתי שלנו למקום מסריח) בפאתי העיר היוקרתית ויצאנו לאקווריום המפורסם ביותר בחוף המערבי. כרישים שחו להם מעבר לזכוכית בפסטורליות מעושה לצד מדוזות נדירות, אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה איפה אוכלים פיש אנד צ'יפס.
אחרי מרק צדפות מהולל בתוך קערת לחם, הגברת פרשה לעשות לביתה: שתי וייטנאמיות הסתערו על ציפורניה המחלידות, בעוד אני נותרתי עם ארבע המוסקטריות על שפת המצוק.
כמעט התבלבלתי ונפלתי, אבל אז נתקלנו בערימה של פילי ים. בזמן שהזכרים התקוטטו להם עד זוב דם על השליטה בטריטוריה, הנקבות שרצו בבטלה גמורה על החול. "תראי עד כמה שקר החן והבל היופי משחק תפקיד בכל שרשרת המזון", אמרתי לגברת כשחזרה מסלון הטיפוח המפונפן.
כדי לעמוד בקצב שהיא מכתיבה, המשכנו לכביש 17 המייל. באמריקה כמו באמריקה, אין דבר שכסף לא קונה. גם את הזכות הבסיסית לנסוע בכביש. גיהצנו את כרטיס האשראי רק כדי שתינתן לנו הזכות לעבור בין מגרשי הגולף המוקפדים לאחוזות הפאר המוגזמות של עשירי מונטריי - ופצחנו בוויכוח משפחתי סוער האם היינו רוצים לגור כאן. תיאורטית כמובן.
בעוד הגברת הראשונה פנטזה על בית זכוכית על אחת הגבעות המוריקות המשקיפות לאוקיינוס, אני התנהלתי כפיל בחנות - והתעקשתי לחרב להן את המסיבה. "זה בסך הכול שקר על איך נראים החיים הטובים", אמרתי להן בפאתוס גברי חלול. אלא שהתובנה המעמיקה שלי לא התקבלה באהדה בקרב בנות המשפחה, וכך מצאתי עצמי בסלפי על רקע הבית של אלק בולדווין - מדגמן לכל העולם כמה הייתי רוצה לגור כאן. שקר קטן גדול.
דברים לדעת (1)
פילי הים שונים מכלבי הים באפם הארוך, המזכיר חדק של פיל. הזכרים מגיעים לאורך של 5 מטרים ולמשקל של 3 טונות. הם יכולים לצלול לעומק של 1,500 מטר ולשהות כשעה מתחת למים, כמעט כמו לווייתן. בעונת הרבייה הם יכולים להסתדר ללא אוכל כארבעה חודשים.
דברים לדעת (2)
"כביש 17 המייל" הוא דרך העוברת בין מונטריי לעיירה כרמל. לאורכה אחוזות פאר מרשימות ותחנות תצפית על האוקיינוס השקט, עם נוף עוצר נשימה, כולל שחפים, לוטרות, אריות ופילי ים לצד מאות תיירים מרחבי העולם.
המדד השבועי:
כרטיס כניסה לאקווריום במוטריי: 50 דולר למבוגר, 30 לילד
נסיעות בכביש 17 המייל: 10.5 דולר
גלון דלק (3.78 ליטרים): 4.15 דולרים
כרטיס כניסה משפחתי לאירוע "חוגגים עצמאות" בעמק הסיליקון: 66 דולר
מנה פלאפל: 7 דולרים
לק ג'ל בידיים וברגליים: 50 דולר