מישהו המציא את הגלגל שלי/איור: עומר הופמן
בתוכנית הלימודים הענפה שאנחנו מתחילים רגע לפני הגיל הנכון ומסיימים כעבור יותר מעשרים שנות לימוד ומבחנים, מצוידים בתעודות של בוגר גן חובה, יסודי, חטיבה, תיכון ואוניברסיטה, יש רק מעט מאוד נושאים שבכלל לא מלמדים אותנו, והם כוללים זוטי דברים כמו איך לקיים יחסי מין, איך לנהל זוגיות, איך להיות הורים, איך לבחור קריירה, איך לנהל בית ואיך להתנהל ולהתפתח עסקית וכלכלית. את הדברים השוליים הללו הותירו לכישרון המולד שלנו, למתנות האל הטבעיות שקיבלנו ולכושר החיקוי והאלתור שלנו, בדרך אל מרחבי ה"יהיה בסדר".
דברים הגיעו לידי כך שכל בחורה שאוהבת אופנה וסובלת מנטייה מוגברת לרכישת בגדים, חשה שיש לה את כל הכלים לפתוח חנות בגדים, וכל גבר שמתמחה ברוטב והחברים מתלהבים מהפסטה שהוא מכין, משוכנע שהוא בשל לפתוח מסעדה איטלקית, שלא לומר רשת. גם האקדמאים לא נמלטים מהגורל הזה. במקביל לתפקידה של האוניברסיטה לנהל מחקר תיאורטי, רבים מאיתנו פוקדים אותה דווקא לשם רכישה פרקטית של מקצוע מכובד לחיים.
תוכניות הלימודים כמעט שאינן מתיימרות ללמד אותנו דבר על החיים האמיתיים ואיך מתמודדים איתם הלכה למעשה. אין שם שיעור במכירות, שיווק, פיתוח עסקי, התנהלות כלכלית, יחסי ציבור ויחסי אנוש - ארגז הכלים שבלעדיו גם בעל מקצוע מוכשר אינו יכול להוכיח את כישוריו. יש אמונה כלשהי שאין מה ללמוד את זה, שלא מכובד ללמוד את זה או שנלמד את זה בעתיד, בתקופות שבהן כבר לא נלמד כלום.
לפני שבועות אחדים התנדבתי בסדנת הדרכה לקבוצת עורכי דין שביקשו לבנות ולחזק את הפרקטיקה שלהם. זו הייתה קבוצה לא קטנה של עורכי דין עצמאיים, בוותק ממוצע של כעשר-עשרים שנה במקצוע. המשותף לכולם היה שהם השכילו לעצור לרגע, להביט לאחור בלי שמץ נוסטלגיה, ולגלות שכברת הדרך שהם עברו קצרה מזו שקיוו לעבור בפרק הזמן שבו הם נמצאים במסע שלהם. הם החליטו לחפש הדרכה, שתוכל להיות מעין מאיץ עסקים והתקדמות עבורם.
היה מרענן לראות איך במקצוע כל-כך רווי אגו, אנשים מבינים שלפעמים כשאתה רוצה גם לשמור על האגו וגם להתעשר ולעוף קדימה - אתה צריך לוותר, זמנית לפחות, על אחד מהשניים.
כמו בסיפור המפורסם על התלמיד שהגיע אל המאסטר, וזה הגיש לו כוס מים מלאה, והמשיך להערות לתוכה עוד ועוד מים מלוא הקנקן. כשהתלמיד ההמום הסב תשומת לבו לכך שהמים ניגרים על הרצפה, הסביר לו המאסטר כי כל עוד כוסו מלאה, לא משנה כמה יתאמץ להוסיף לתוכה, לא תהיה בכך תועלת. רק אם יוותר על כל אותן אמונות מעכבות שממלאות אותו, יתפנה מקום לידע חדש.
אז ישבנו ולמדנו על ההרגלים שלהם. כל אותם "אחרים" שאשמים בכך שהם הגיעו רק עד לאן שהגיעו, וגם על החלומות שלהם. ביקשתי לדעת מה החלום של כל אחד מהם, וגיליתי שכמו בדרך כלל, במציאות אנשים לא מבררים מה החלום שלהם, ובחלום פעמים רבות הם מאבדים כל קשר למציאות. שהרי במציאות יש כל-כך הרבה דברים שצריך לעשות כדי להתקדם, בשרוולים מופשלים ובשיניים חשוקות.
מרבית ההזדמנויות בחיים הן צנועות, נוטות לא להתבלט, לא נראות כמו הזדמנויות ולבושות בסרבל עבודה מטעה.
למדתי מהם כמובן על אזור הנוחות שלהם ועל מכלול הפחדים שלהם, המכונים אצל אנשים חכמים "מודעות עצמית" (אני יודעת שאני לא טובה בלבקש, אני שונא למכור את עצמי, אין לי את זה ב"סמול-טוק", אני לא יודע לדבר מול אנשים, ועוד). קונפוציוס הזקן אמר פעם ששיא האבסורד הוא לעמוד בראש הר, עם הפנים מול הרוח, לפתוח את הפה ולקוות שיעוף אל פיך אווז צלוי. מתברר שכבר מאות שנים הטריק הזה לא עובד.
אפילו את ההחלטה לקחת מאמן לא היה פשוט לקבל. העובדה שנדאל, פדרר וג’וקוביץ, מגדולי הטניסאים בעולם, נעזרים במאמן טניס, אף שאין ספק שכישורי המשחק שלהם עולים על שלו עשרות מונים, עדיין אינה משכנעת רבים בצורך להיעזר במאמן. לקבל את העובדה שאפילו אנחנו, למרות שאין עלינו, יכולים עוד להיעזר בהדרכה בדרך למעלה.
וכך, רבים-רבים, גם אלה שבכל סוגיה שולית יודעים לפנות לדוקטור גוגל למטרות בירור, כשהם מגיעים לעסק שלהם, הם מבקשים להמציא בעצמם את הגלגל, שכבר הומצא מזמן. הם לא מבינים שמי שהמציא את הגלגל, סבל מחיים לא פשוטים עקב סכסוך לא קל עם איגוד הסבלים הניאנדרטליים שנותרו מחוסרי עבודה בגלל הגלגל שלו. מרוב מאמץ, לא נשאר לו זמן לחבר ליצול ארבעה גלגלים מהטיפוס שאך מקרוב המציא, לבנות את העגלה הראשונה בהיסטוריה ולעוף קדימה עם הפיתוח ולהביא את המכה הכלכלית. מסקנה: האפשרות לקחת מאחרים את מה שהם כבר יודעים, כבר המציאו ובדקו במעבדות החיים שלהם ולהמשיך משם, יכולה לקצר טווחים ומסעות מיותרים.
לאחר הפגישה האחרונה בסדנה מתוך סדרת פגישות שבהן ניסיתי קצת לסייע להם להאמין בלא ייאמן מבחינתם, נסעתי הביתה. בדרך הבטתי על בתי עסק גדולים ומפעלים, הפזורים לאורכה, מפעלים ששנים היו שם בדרכי ותמיד הבטתי בהם וידעתי, גם כשלא ידעתי את סיפור הקמתם, שהם פרי של חלום ושל התעקשות של יזם כלשהו שאיני מכיר, שוויתר על ההרגל לוותר ובנה עוד הוכחה שאפשר.
ההוכחות האלה לאורך הדרך תמיד חיזקו לי את האמונה באפשר. הצטערתי קצת על הדרך הארוכה שעשיתי בעיקר לבד ושנמשכה יותר שנים מהנדרש, וחשתי שסוף-סוף, אחרי הסדנה שהעברתי כמנטור, למדתי כמה דברים חדשים.