הנשיא טראמפ והנשיא שי / צילום: רויטרס, Jonathan Ernst
מלחמת הסחר בין ארה"ב לבין סין מחריפה. רק לפני כחודש היה נדמה ששתי המעצמות קרובות יותר מתמיד לחתימתו של הסכם סחר, תחושה שגובתה בציוצים אופטימיים של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. והנה חודש אחרי, לא רק שאין הסכם, אלא שטראמפ העלה את שיעור המכס שהוטל כבר לפני יותר מחצי שנה על סחורות סיניות בהיקף של כ-200 מיליארד דולר מ-10% ל-25%, והורה להכין תוכנית להטלת מכסים על כל יתרת היבוא מסין.
סין בתגובה הטילה מכס בשיעור דומה על היבוא של תוצרת אמריקאית בהיקף של 60 מיליארד דולר. אם אכן טראמפ יממש את איומיו, המכסים ההדדיים יחולו על כל התוצרת הסינית שמיובאת לארה"ב, ועל כל התוצרת האמריקאית שמיובאת לסין.
סין והדדיות? מה פתאום!
כדי לקבל פרספקטיבה נכונה של מלחמת הסחר הזו, כדאי לחזור מעט לאחור. פריצת הדרך החיובית ביחסי ארה"ב וסין התחוללה בשנות ה-70 של המאה הקודמת תחת ממשלו של הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון ושר החוץ האנרגטי שלו, ד"ר הנרי קיסינג'ר, והיה לה קשר הדוק למלחמת וייטנאם שארה"ב הסתבכה בה מעל לראשה, ובעיקר למלחמה הקרה בין ארה"ב לבין בריה"מ.
באופן אירוני, ארה"ב היא שסייעה לסין לצאת מנחשלותה האיומה ולהפוך למדינה קומוניסטית-קפיטליסטית שכיום מציבה אתגר רציני לארה"ב.
בשנת 2001 סין הצטרפה לארגון הסחר העולמי וככזו התחייבה לקחת על עצמה מחויבויות סחר חופשי שהיא הייתה רחוקה מלעמוד בהן. עיקרון ההדדיות בסחר נעקף על ידה במגוון של דרכים.
ארה"ב הייתה, כמובן, מודעת לכך עוד הרבה לפני טראמפ, והמדיניות הסינית עוררה ביקורת חריפה ומוצדקת בממשלים הרפובליקנים ואף יותר בממשלים הדמוקרטיים, אך שום נשיא עד לטראמפ לא עשה מעשה של ממש.
התוצאה: משוואת הסחר בין ארה"ב לבין סין איננה מאוזנת וארה"ב קונה תוצרת ושירותים מסין בהיקף של פי ארבעה ממה שסין קונה ממנה, ומכאן נוצר גירעון סחר גדול של ארה"ב מול העולם, שכשני שלישים ממנו נובעים מהסחר מול סין.
לפיכך, יש מידה לא קטנה של צדק בטענה שארה"ב הייתה במשך שנים בחזקת "פראיירית", ואין כנראה, דבר שטראמפ שונא יותר מלהיות "פראייר". יש גם מידה גדולה של צדק בדרישות טראמפ כלפי סין, אך הדרך שבה הוא בחר לעשות זאת, מלמדת שזהו לא רק סיפור של מלחמת סחר.
וואווי לא לבד: גניבת הטכנולוגיות
מאחורי מלחמת סחר מסתתר סיפור לא פחות גדול, ואולי אף יותר, של מאבק על עליונות טכנולוגית, סוג של מלחמה קרה, כאשר האתגר שמציבה סין איננו פשוט והיא מצהירה בפירוש שבכוונתה להגיע לעליונות בתחומי החלל, הבינה המלאכותית ועוד. לא במקרה טראמפ ממקד ביקורת ופעילות של ממש, חרם, על החברה הסינית וואווי. ולא במקרה, אפל ודומותיה חוששות לתגובת נגד. אמנם הממשל האמריקאי נתן ארכה בת 3 חודשים ל"התארגנות", אבל אם לא יהיה הסכם סחר, אזי עתיד להתברר שזו רק יריית פתיחה במלחמה הטכנולוגית. ארה"ב מאשימה את סין שהיא גונבת טכנולוגיות אמריקאיות מתקדמות, בין היתר, תוך ניצול דרישת סין שכל חברה זרה שרוצה לפעול מסין, צריכה לשתף גוף סיני בבעלות של לפחות 50%. סין, כמובן, מכחישה גניבת טכנולוגיה.
אחד האנשים המקורבים ביותר לטראמפ ושנוטל חלק במגעים עם סין, הוא פיטר נאברו, שכבר בשנת 2012 כתב ספר בשם Death by China, שבו הוא דיבר על מותה של ארה"ב כמעצמה הכלכלית המובילה של העולם.
זה אינו האתגר היחיד שסין מציבה בפני ארה"ב. סין בונה את דרך המשי היבשתית ומייצרת אזורי השפעה באזורים גיאוגרפיים שונים וחשובים באסיה הקרובה אליה, אפריקה, וגם באירופה, למשל ביוון ובאיטליה, וגם אצלנו בישראל, בדגש על נמלי ים.
טראמפ אמון על סיסמת "אמריקה קודמת לכל" ופועל בהתאם. הוא מאמין, לא לגמרי בצדק, שאם ישיג את מטרותיו, זה תואם את האינטרסים של העם האמריקאי, ובעיקר של הבייס הפוליטי שלו, וברור שמבחינתו זה משרת את האינטרסים הפוליטיים לקראת הבחירות לנשיאות שיתקיימו בעוד כשנה וחצי. עד כמה זה יתרום באמת לעובד האמריקאי בתעשיות הפלדה, האלומיניום והמכוניות? לא ברור.
טראמפ לא צפוי, גם שי ג'ינפינג
הטקטיקה שבה נוקט טראמפ גם היא אינה מקרית. היא חלק מתפיסת עולם ותורה שלמה שהוא ספג מהמנטור שלו, סטיב באנון, שגם אחרי שהורחק מהבית הלבן, ממשיך לשמש מקור השראה לטראמפ. זו טקטיקה שמטרתה לזרוע בלבול ומבוכה כדי לייצר אי ודאות אצל היריב לגבי כוונותיו האמיתיות. זהו חלק מתורת הכאוס שמדברת על הרס הקיים ובריאת החדש שיהיה טוב יותר לארה"ב. לגישתו, ארה"ב לא צריכה להירתע מעימות גדול (ולאו דווקא צבאי) בין המערב לבין המזרח, בין שמדובר במזרח אירופה - רוסיה, במזרח התיכון - איראן, או במזרח הרחוק - סין. לכן, לא צריך להתפלא שאחרי ציוץ מחמיא ומחניף לנשיא הסיני, מגיעה ביקורת והבעת אכזבה, ואחרי ציוץ, שאו-טו-טו מגיע ההסכם, טראמפ מגדיל את היקף התוצרת הסינית שעליה מוטל מכס ומעלה גם את שיעור המכס.
הטקטיקה הזו תואמת מאוד גם את אופיו של טראמפ שמחזיק מעצמו כאמן המשא ומתן. לצד הגישה האמורה שיש מאחוריה חשיבה ותכנון, טראמפ בבסיסו הוא אישיות בלתי צפויה, אבל הוא איננו היחיד. גם הנשיא הסיני שי ג'ינפינג אינו בדיוק מנהיג צפוי, בוודאי לא לגבי פוליטיקאים מהמערב.
לשני המנהיגים האלה יש עוד תכונה משותפת. שניהם מנהיגים סמכותניים. שי ג'ינפינג, בתוקף המשטר הסיני והשאפתנות האישית שלו שהצליחה להבטיח לו נשיאות לעוד הרבה שנים, וטראמפ, שישמח אם יהיה תיקון לחוקה שיאפשר לו להיבחר ליותר משתי קדנציות. מה שאומר שלכל אחד מהם יש אגו שלא פשוט להכילו, ומי שיש לו אגו גדול, מצפה גם לכבוד גדול, ואוי למי שמנסה לפגוע בכבודו, שלא לומר - להשפילו.
במקרה של הסינים לפחות, זה לא רק עניין של כבוד נשיאם, אלא של כבוד עמם ומדינתם. כמדינה שסבלה מקולוניאליזם מערבי (לא אמריקאי), סין רגישה מאוד לכבודה הלאומי, בוודאי היום כאשר היא עצמה מעצמה.
כדאי להזכיר, שלא מעט מלחמות בהיסטוריה פרצו על רקע של כבוד, פגיעה בכבוד אישי של מנהיג, או פגיעה בכבוד של אומה, וכאשר מדובר בשתי תרבויות כל כך שונות זו מזו, שאחת לא מבינה את שפתה של השנייה, הסכנה הזו גוברת, גם כאשר מדובר במלחמת סחר ולא במלחמה של ממש.
השוק הסיני נחלש, וטראמפ מנצל זאת
במלחמת הסחר הזו ידה של ארה"ב צריכה להיות על העליונה. בגלל מבנה מאזן הסחר הנוכחי ביניהן, יש לסין יותר מה להפסיד, פשוט משום שהיא, כאמור, מייצאת לארה"ב הרבה יותר משארה"ב מייצאת אליה. יתרה מזו, היצוא של סין, מוטת היצוא, לארה"ב מהווה קרוב ל-20% מהיצוא שלה, בעוד שלגבי ארה"ב, שהיא כלכלה מוטית משק מקומי, היצוא לסין מהווה פחות מחצי מכך. די להתבונן במה שמתרחש בבורסה הסינית כאשר מלחמת הסחר מחריפה לעומת מה שקורה בבורסה האמריקאית ממש באותם ימים: ירידות חריפות בראשונה מול ירידות מתונות מאוד בשנייה.
ובכלל, טראמפ תופס את סין בנקודה רגישה ומתחת למותניים, שכן המשק הסיני נחלש, והוא סובל מלא מעט בעיות מבניות, ובכלל זה - בועת נדל"ן, בועת אשראי, חובות עצומים של הסקטור העסקי, ומצב לא ברור של מערכת הבנקאות הסינית.
סין יכולה להציק: מטיוואן עד טהרן
עם זאת, זו תהיה טעות לחשוב שסין הולכת להיכנע, שכן מעבר לשאלת הכבוד האישי והלאומי, יש לסין כלים להתמודד.
ארה"ב זקוקה לשיתוף פעולה מצד סין, או לפחות לאי-הפרעה מצידה, בשתי סוגיות מרכזיות שנמצאות מבחינתה של ארה"ב על הפרק. האחת - צפון קוריאה , והשנייה - איראן. סין היא גם חברה במועצת הביטחון של האו"ם ויש לה זכות וטו, מה שיכול להקשות וגם למנוע קבלת החלטות שרצויות לארה"ב.
סין יכולה להציק לארה"ב לא רק בענייני צפון קוריאה ואיראן, אלא יותר מאשר להציק, בנושא טיוואן שהוא בבחינת נושא לא פתור, ובנושא ים סין הדרומי, שסין מבססת בו את אחיזתה הצבאית. סין, כידוע, טוענת לריבונות במקומות אלה.
לסין יש גם כמה אופציות לתגובה על מהלכים אמריקאים באופן שיכאיב לארה"ב, לחברות אמריקאיות ו/או לאזרחים אמריקאיים.
דרך אחת היא למכור אג"ח של ממשלת ארה"ב כאשר סין היא המדינה הזרה שמחזיקה בשיעור הכי גבוה שלהן, ובהיקף של כ-1.1 טריליון דולר (כ-8% מכלל שווי השוק שלהן). זו יכולה להיות פעילות רצונית מכוונת, וזו יכולה להיות גם תוצאה של תגובה הכרחית של סין לבריחת מטבע זר מהמדינה שעלולה להביא לפיחות מהיר מדי לטעמה של היואן. אמנם יש לסין עניין בפיחות היואן שיקזז חלק מהנחיתות שטראמפ מנסה לייצר לתוצרתה דרך המכסים, אבל אין לה אינטרס בפיחות מהיר שמקורו בפאניקה.
דרך חלופית, או משלימה לפיחות, היא מתן סובסידיות לתעשייה הסינית כדי להקל עליה את היצוא. לסין רזרבות מט"ח גדולות, רובן בדולר, ששליש מהן מושקע באג"ח ממשלת ארה"ב. יחד עם זאת, מכירת אג"ח על ידה עלולה להתברר כחרב פיפיות, והשפעתה בכיוון של ירידות באג"ח ממשלת ארה"ב, עלולה להתברר כזמנית. בינתיים סין נוקטת, ככל הנראה, מדיניות של אי רכישת אג"ח אמריקאיות במקום אלה שיוצאות לפדיון, וכך מקטינה את החזקותיה. דרך אגב, טראמפ הרבה להאשים את סין לפני הבחירות במניפולציות במטבע שלה, והסינים לא נשארו חייבים והאשימו את ארה"ב שהם אבי אבות המניפולציות בכך שהזרימו טריליוני דולרים לשווקים במשך שנים.
דרך שנייה היא לייצר חרם על תוצרת אמריקאית מעבר להקשר של המכס. העם הסיני חונך להיות ציבור ממושמע מאוד והמסר מהנשיא ועד לאחרון האזרחים מחלחל מהר מאוד במדרג ההיררכיה הסינית, מלמעלה למטה. חברות כמו אפל יכולות לגלות מהר מאוד שאין ביקוש לתוצרתן, ולא בגלל המכס שייקר את התוצרת שלהן. לא צריך להכריז על חרם. הוא "ייווצר מעצמו". טראמפ יכול לומר לעמו Buy American, ושום דבר לא יקרה. בסין לא צריך לומר הרבה. כוחו של כל פוליטרוק מפלגתי זוטר בסין גדול בעניין זה מכוחו של טראמפ.
סין תחפש שווקים חלופיים?
לסין יש בארסנל עוד הרבה דרכים להתמודד עם הסיטואציה שנכפית עליה. היא יכולה לבצע יצוא עקיף דרך מדינות שכנות, כמו וייטנאם, קמבודיה או אחרות שאינן תחת עינו הפקוחה של טראמפ ומכסי המגן שהוא הטיל על סין, ו/או להקים מפעלים בבעלות סינית במדינות שכנות.
סין יכולה, כמובן, גם למצוא שווקים חדשים שיהוו תחליף לשוק האמריקאי, שזה מהלך שידרוש את הזמן שלו.
סין לא צריכה להצהיר הצהרות. היא יכולה לעשות את העבודה בשקט. הביורוקרטיה הסינית לא צריכה להתאמץ יותר מדי כדי לשגע חברות אמריקאיות שפועלות בסין, או נמצאות איתה בקשרי מסחר.
וכמובן, סין יכולה לפגוע בבייס הפוליטי של טראמפ, בבטן הרכה שלו - החקלאים, מגדלי פולי הסויה, במדינות מפתח בבחירות, שסין היא הרוכשת הגדולה מהם, ויכולה להחליף את ארה"ב בברזיל, למשל.
אז מי תנצח במלחמת הסחר?
ידה של ארה"ב אמורה להיות, כאמור, על העליונה. אף שלסין יש תשובות אפשריות, היא פגיעה יותר. ברור שגם אם יהיה הסכם, וגם אם לא, כל אחת מהן תטען לניצחון או להישגים. טראמפ זקוק למראית עין של ניצחון, וכך גם שי ג'ינגפינג.
אבל, במקרה של אי השגת הסכם סחר, מנצחים לא יהיו. מפסידים יהיו והרבה, לא רק ארה"ב וסין שמצויות בחזית המלחמה הזו. ניצחון ארה"ב על סין יהיה נצחון פירוס. האטה בסין משמעותה האטה בעולם.
מדוע השווקים מתרגשים, אך לא ממש מזדעזעים?
ראשית דבר, צריך לומר שהשווקים הפיננסים עד כה לא הזדעזעו מההתפתחויות במלחמת הסחר הנטושה בין ארה"ב לבין סין. התרגשו אך לא הזדעזעו.
גם אחרי שטראמפ הטיל במהלך הראשון את המכסים על סין, השווקים אמנם ירדו בחוזקה, אבל הירידות נבעו במידה לא קטנה מהחששות לכמה העלאות ריבית. השליש הראשון של 2019 היה פתיחת שנה שאפשר להגדירה כחלומית. חלק מכך ניתן להסביר במסרים של הפד הפכו ליוניים - החששות מפני סדרה של העלאות ריבית התאדו ואת מקומם תפסו תקוות להורדות ריבית. חלק אחר מהעליות שנרשמו בשווקים נבע מהחוזקה של הכלכלה האמריקאית ומהדוחות הכספיים שפורסמו, ולבסוף - השווקים העריכו שטראמפ לא ישבור את הכלים, שההתלהמות שלו היא רק בחזקת טקטיקה, ובסופו של דבר יושג הסכם, שכן טראמפ לא יכול להרשות לעצמו להגיע לבחירות בעוד כשנה וחצי כשהמשק האמריקאי בהאטה ושיעור האבטלה מתחיל לטפס.
ואחרי שאמרנו את כל זה, כדאי שלא להקל ראש במשמעות האפשרית של אי השגת הסכם, קודם כל מבחינת המשק העולמי, ואחר כך מבחינת השווקים הפיננסים.
המשמעות של אי השגת הסכם, היא סכנה של הטלת מכסים גורפת של צד אחד על משנהו, ולרבות חרמות על חברות טכנולוגיה מובילות בארה"ב ובסין. אלה יכולים לפגוע קשה ב"שרשרת המזון הטכנולוגית" שהיא הבסיס לחדשנות המדהימה של השנים האחרונות. סימנים ראשונים לכך ניתן לראות בהחמרות שנקבעו בארה"ב לגבי רכישות של חברות טכנולוגיה אמריקאיות על ידי גורמים סינים, ובעיקר בחרם שהוטל על החברה הסינית המובילה וואווי.
אי השגת הסכם, משמעה פגיעה בעיקרון הסחר החופשי שהוא מיסודות ההצלחה של הגלובליזציה, למרות שזו אינה נקייה ממגבלות ומחסרונות.
אי השגת הסכם תפגע בקצב הצמיחה, הן של ארה"ב והן של סין, ותפגע בסחר העולמי בכללותו, כך שגם מדינות נוספות תיפגענה.
ולבסוף, כשמתחילה מלחמת סחר על מוצרים ושירותים בין שתי מעצמות כאלה, אינך יכול לדעת היכן היא תיעצר/ לא בכל הקשור למערכת היחסים ביניהן, ולא מבחינת העולם כולו שבו מנהיגים פופוליסטים לרוב, שיכולים לגלות שמדיניות פרוטקציוניסטית של הגנה על התעשייה והחקלאות המקומיים באמצעות מכסי מגן, מדברת לליבו של הציבור שלהם ומשרתת את האינטרסים הפוליטיים שלהם.
הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור מתן ייעוץ/שיווק השקעות, והאמור אינו מהווה תחליף לייעוץ/שיווק השקעות המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.