לפני כשנתיים אישרה ממשלת ישראל את הקמתה של רשות הצעירים, יוזמה של גילה גמליאל (הליכוד), השרה לשוויון חברתי בממשלה היוצאת. הרעיון מאחורי ההתמקדות בפלח אוכלוסייה זה הוא שצעירים הם מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית - הם נמצאים בשנות ההכשרה, נכנסים לשוק העבודה, מנסים למצות את הפוטנציאל האישי והמקצועי שלהם ומתחילים להקים משפחות ולחנך את הדור הבא - אולם ההשתייכות למשרד לשוויון חברתי ספגה ביקורת, בין השאר היו שתהו מה בינה לבין צמצום הפערים ומתן הזדמנויות.
הביקורת אינה מקרית - המשרד שהיה אחראי בקדנציה הקודמת על האזרחים הוותיקים בלבד, מורכב בשנים האחרונות ממספר רשויות, שכל אחת מהן מייצגת אוכלוסייה אחרת. קשה לנתק בין ההכלאה הלא טריוויאלית של חמש הרשויות - ישראל דיגיטלית; הרשות לקידום מעמד האישה; הרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים; אזרחים ותיקים; ורשות הצעירים - לבין האפשרות כי הן נתפרו למידותיה של השרה גמליאל שביקשה אולי לצבור עוד כוח ולהשיג גישה לבוחרים פוטנציאליים. אולם בהחלט יכול להיות שהדיל הפוליטי הצמיח משרד שהיה צריך לקום בלאו הכי.
במבט מהצד נראה כי אין קשר בין הרשויות השונות, ואולי יותר בעייתי מכך - לא בהכרח יש קשר בינן לבין מטרת העל: צמצום פערים חברתיים ומתן הזדמנויות שוות. עם זאת, גורמים במשרד מתארים סיפור אחר: האכסניה שבה יושבות הרשויות - תחת המשרד לשוויון חברתי - מובילה לכך שזה המיקוד שלהן, וכל פעולה שלהן נבחנת בהקשר זה. כך למשל נתונים שהמשרד סיפק לבקשת "גלובס", מראים כי מהלך להקמת 80 מרכזי צעירים ברחבי המדינה היה ממוקד באופן מובהק ביישובים חלשים מבחינה סוציו-אקונומית. כל מרכז כזה מנגיש מידע וסיוע בנוגע לתעסוקה, מעורבות חברתית והשכלה גבוהה.
עלות התוכנית עמדה על 28 מיליון שקל, מתוכם כ-45% הגיעו לאשכולות 1-3, כ-35% לאשכולות 4-5 וכ-20% לאשכולות 6-7. פחות מאחוז אחד מהתקציב הגיע לשלושה יישובים מאשכול 8 ויישובים מאשכולות 9 ו-10 לא קיבלו מימון כלל. שיעור המימון של המשרד נע בין 30% ל-90%, בהתאם לאשכול הכלכלי-חברתי ויתר התקציב הגיע מהרשות המקומית. מתוך 45 הרשויות שמשתייכות לאשכולות 1-3, כ-60% הן רשויות לא-יהודיות.
"לפני התוכנית, מתוך 82 רשויות בחברה הערבית, היה מרכז צעירים אחד ברהט, ואולי עוד איזה אחד-שניים. היום בזכותנו יש למעלה מ-30 מרכזים. זה עדיין לא בכל הרשויות, ואנחנו בתהליך, אבל זאת דרמה", אומר מנכ"ל המשרד לשוויון חברתי, אבי כהן-סקלי.
יוצר שיתופי-פעולה בין משרדי הממשלה
צמצום פערים כלכליים-חברתיים - אולי האתגר הכי גדול של מדינת ישראל בתוך גבולותיה - יכול וצריך להיות חלק מהאסטרטגיה של מספר משרדים ממשלתיים, בהם למשל משרד החינוך, משרד העבודה והרווחה והמשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. בשנים האחרונות הפך המשרד לשוויון חברתי למשמעותי יותר ותקציבו התפתח מ-50 מיליון שקל ללמעלה ממיליארד שקל בשנה. זה אומנם תקציב זעום ביחס למשרדים הגדולים כמו משרד החינוך, אך הוא גם נהנה מכך שרוב התקציב שלו לא מיועד לשכר או לתוכניות ארוכות טווח, ולכן מתאפשרת לו גמישות תפעולית. הגמישות זאת אומנם יכולה לקרוץ לכל מיני גורמים פוליטיים, אך היא גם מאפשרת למשרד ליזום תוכניות חדשות.
השבוע הציגה השרה גמליאל בישיבת ממשלה את הפעולות שביצע המשרד בקדנציה החולפת: אחריות על תוכנית החומש (922) לחברה הערבית שהיקפה 15 מיליארד שקל, תוכנית חומש לפיתוח כלכלי של החברה הבדואית בצפון בהיקף של 900 מיליון שקל ועל פרויקט בריאות דיגיטלית בהיקף של 900 מיליון שקל. בנוסף, המשרד - באמצעות הרשויות השונות - הקים מרכזי חדשנות, קידם אוריינות דיגיטלית, פיתח קורס פסיכומטרי חינמי, סייע לאזרחים ותיקים למצות את הזכויות שלהם והחליט למנות רכזים למיצוי משאבים בחברה הערבית. במשרד גם קידמו נושאים הקשורים למורשת של האוכלוסיות השונות שמרכיבות את החברה הישראלית.
"בארבע השנים האחרונות הוכח עד כמה חיוני וקריטי לקיים משרד המוביל את מאמצי הממשלה לצמצום פערים חברתיים ולקידום השוויון החברתי בישראל. הייתה לי הזכות לייסד את המשרד, לקבע את חשיבותו ולהוביל שורה ארוכה של מיזמים שהפכו, הופכים ויהפכו את ישראל למקום צודק יותר", אמרה גמליאל, שלפי הערכות פוזלת כבר למשרד ממשלתי אחר.
מה שלעתים לא נראה כמו צמצום פערים - נגיד דיגיטציה - יכול להיחשב במשרד לכזה. לפי תפיסתם, שירות טוב יותר לאזרח, למשל, יכול לצמצם פערים. ההסבר פשוט למדי: מי שסובל משירות פחות טוב אלו בני העשירונים הנמוכים - אם מכיוון שקשה להם יותר לגשת למשרדים ממשלתיים ואם מכיוון שמיצוי הזכויות שלהם עשוי לשפר באופן משמעותי יותר את חייהם. דוגמה אחרת יכולה להיות דיגיטציה של תהליך המיון בבתי החולים, שירותים שניתנו עד לאחרונה רק בבתי חולים איכילוב ושיבא, ולא ניתנו בפריפריה.
פרופ' אביה ספיבק מאוניברסיטת בן-גוריון, ששימש בעבר משנה לנגיד בנק ישראל, ולקח חלק בפורום חשיבה של המשרד בשנה האחרונה יחד עם עוד מספר אנשי אקדמיה וכלכלה אמר ל"גלובס" כי "מהניסיון הפרטי שלי עם המשרד הזה - העובדה שהם רוצים לשתף פעולה בנושא של אוריינות פיננסית עם המומחים - זה מעיד על זה שהם רוצים לעבוד נכון. זה נראה כמו אינדיקציה לאופן שבו המשרד עובד, לזה שהוא מתכלל פעילות בנושאים שונים. גם הוקם פורום של אנשי אקדמיה ובעלי ניסיון מעשי בתוך המערכת הציבורית, שאמורים לעזור באותה פעילות של חשיבה לטווח ארוך ותכלול".
לדעתם של גורמים עמם דיברנו, חוזקו של המשרד הוא לא בגודלו, אלא דווקא ביכולת שלו לתכלל פעולות של משרדי ממשלה שונים. "המשרד עושה דברים טובים, אך צריך לשאול מה יכולת ההשפעה של משרד כזה על צמצום פערים חברתיים. היתרון הוא בדנ"א שלהם, שמקדם שיתופי-פעולה. אחת הבעיות במגזר הציבורי היא שמשרדי הממשלה לא מדברים זה עם זה. למשרד לשוויון חברתי יש יכולת לשנות זאת", אומר גורם באחד המשרדים.
גם ניצה קסיר, לשעבר בכירה בבנק ישראל והיום עמיתה בכירה במכון החרדי למחקרי מדיניות, מסכימה עם האמירה: "חייבים גוף שיתכלל. היום משרדי הממשלה לא בהכרח משתפים פעולה, ולפעמים גם אין להם את המנדט לכך. משרד העבודה דואג לתעסוקה, ואין לו מנדט להתעסק גם בתחבורה. דוגמה נוספת לניתוק היה ניתן לראות בוועדת התעסוקה 2030 של משרד העבודה, שבה לא היה נציג למשרד החינוך, שאחראי על הכשרת התלמידים למאה ה-21. אנחנו מובילים עכשיו פרויקט שקשור לחברה החרדית, והיה לנו ברור שאנחנו חייבים את המשרד לשוויון חברתי, לצד משרדי ממשלה אחרים. מדובר בגוף שהיה הכרחי שיוקם, כי הוא מתכלל גם את הטיפול באוכלוסיות השונות".
מנגד, גורם אחר שעבר מול המשרד אומר: "זה נכון שצריך גוף שיתכלל, אבל למה זה חייב להיות משרד ממשלתי, ולא למשל גוף שנמצא תחת משרד ראש הממשלה? כך או כך, המשרד עשה דברים טובים, בחלקם הוא 'דרך' על משרדים אחרים אבל בסך הכל הוא יזם פרויקטים שאחרי זה בוצעו על ידי המשרדים. הבעיה מבחינתו - לא בטוח שהוא הספיק להקים תשתיות ארוכות טווח של המשרד".
הפיקוח על תוכניות של משרדים אחרים ושיתופי-פעולה בין-משרדיים הפכו להיות חלק מרכזי בפעילות המשרד, וגם אלו שמטילים ספק בנחיצות המשרד סבורים כי הוא מצליח להוביל בהצלחה שיתוף-פעולה בין-משרדי, אחת מנקודות התורפה של המגזר הציבורי. הדוגמה המרכזית לכך היא תוכנית החומש (922) לחברה הערבית. זאת תוכנית שיישומה מתבצע בשורה של משרדים אחרים - ממשרד החינוך ומשרד הבינוי והשיכון ועד משרד התחבורה ומנהל התכנון.
במשרד לשוויון חברתי טוענים שללא הפיקוח שלהם, הרבה דברים לא היו מתקדמים. "בוועדת ההיגוי של 922 עלו נציגים של משרדי ממשלה וכולם אמרו שהם ב-100% מימוש של התקציב. זה לא היה נשמע לי הגיוני, אז הזמנו בכירים ברשות מקומית, במקרה הזה סכנין, והם אמרו: 'אתם חיים בסרט, קיבלנו רק 20% מהתקציב'", מספר כהן-סקלי. "הפער הזה הוא בלתי נסבל. אז אנחנו יושבים עם כל רשות מקומית ועם נציגים של המשרדים הרלוונטיים ופותרים בעיות.
"הרבה פעמים הגופים הרלוונטיים לא רוצים לתקשר זה עם זה. למשל, הייתה בעיה של חיבור יישובים בדואים בצפון למערכת הביוב. הביוב זרם ברחובות, ורשות המים לא רצתה לדבר עם הרשות המקומית. ניהלנו משא ומתן עם כל הגופים ופתרנו את זה. לכן, בכל נושא הקשור לתוכנית אנחנו יושבים עם הגורם המקצועי, קובעים יעדים ומטרות, ומגדירים איך עובד מנגנון היישום בפועל", אומר כהן-סקלי.
המוציא לפועל של תוכניות ממשלתיות
למעשה, המשרד הפך להיות במקרים רבים המוציא לפועל של תוכניות ממשלתיות - אין לו בהכרח את הסמכויות והניסיון, אך עדיין הוא מקבל אחריות שהייתה יכולה להגיע למשרדי ממשלה אחרים. כך למשל, המשרד אחראי על הקמת שכונת "האפשרויות הבלתי מוגבלות" בקדימה-צורן, שמיועדת לשימוש אנשים עם מוגבלות בשילוב אנשים ללא מוגבלות.
הפרויקט הוא בהיקף של 160 מיליון שקל וכמחצית מהסכום מגיע מהמדינה. כחלק מקידום האוכלוסיות, המשרד גם מעורב בהקמת פארקי הייטק בקרב המיעוטים, הסרת חסמי דיור בחברה הערבית ובניית מעונות יום ביישובי המיעוטים - משימות שאמורות להיות תחת אחריות משרדי הכלכלה, הבינוי והשיכון והעבודה. הוא מוביל את הפרויקטים מתוך אחריותו לאוכלוסיות השונות.
זאת כנראה אחת הסיבות לביקורת נוספת שנשמעת במשרדי הממשלה: במשרד לשוויון חברתי יוזמים פרויקטים, שלא עומדים בפני עצמם, ואז הם רצים אחרי המשרדים האחרים כדי שיישמו את התוכנית. אולם הביקורת, גם עם יש בה גרעין של אמת, מתעלמת מאופי ואופן הפעולה של מטות יישום. שם מותווה המדיניות שנשענת על תקציבים של משרדים אחרים. האם זה רע? תלוי את מי שואלים. בתשובה לשאלה על כפילות התפקידים אומר כהן-סקלי: "אתה צודק, אבל בשביל המשרדים האחרים זה התפקיד ה-15, הם עושים אותו כבדרך אגב. זה פחות מעניין אותם. בשבילי זו הליבה. זה מה שאני רוצה לעשות".
"המערכת לא מתה, אבל היא מסואבת"
האם המבנה והדרך שבהם קם המשרד לשוויון חברתי היה נכון? כהן-סקלי סבור שכן. "זה נכון שהמשרד נוצר בצורה מסוימת מבחינה פוליטית, אבל יש פה משרד שמתעסק באוכלוסיות מודרות או בכאלו שלא מטפלים בהן. הייתי מצרף אל המשרד את הטיפול בבדואים, בדרוזים ובצ'רקסים, שהיום נמצאים תחת אחריות של משרד החקלאות והמשרד לשיתוף-פעולה אזורי, וכן מוסיף את רשות התקשוב הממשלתי. הכלי של ישראל דיגיטלית הוא כלי רוחבי שאמור לסייע לכל האוכלוסיות בעזרת דיגיטציה".
גורם באחד ממשרדי הממשלה האחרים מסביר מהו היתרון בפעילות לפי אוכלוסיות: "אם אנחנו משיקים פרויקטים שאמורים לסייע לכלל האוכלוסייה ומגלים שפירותיו לא הגיעו לאוכלוסייה מסוימת, אז אנחנו יכולים להיעזר במשרד לשוויון חברתי כדי לגבש תוכנית ספציפית. יש יתרון להיכרות עם האוכלוסיות, למעקב אחריהן ולהבנה מה הפתרון המתאים להן".
בנוגע להקמת גוף רוחבי כמו למשל רשות לקידום מוביליות חברתית - גוף שהחיבור בינו לבין מטרת העל הוא מובהק - אומר כהן-סקלי כי "התמודדנו בארבע השנים האלו עם הרבה מאוד אתגרים והיה צריך לבחור במה להילחם. היה צריך לקבוע אסטרטגיה לרשות הצעירים שרק קמה ולשאר היחידות. יכול להיות שרשות לקידום מוביליות חברתית זה השלב הבא. זה לא שאנחנו לא מתעסקים בנושא, אלא שאנחנו לא קוראים לזה ככה".
יכול להיות שיותר משהפרויקטים המוצלחים של המשרד מעידים עליו, הם מעידים על הפעילות של משרדים אחרים. "אני לא מתייחס למשרדים אחרים. הייתי באוצר שש שנים והייתי במשרד ראש הממשלה. אני מכיר את המערכת מצוין - היא לא מתה, אבל היא מסואבת. זזה לאט, ויש אוכלוסיות שלא נמצאות במיינסטרים. יש משרדי ממשלה שלא מעניין אותם השטח, אני נלחם על זה", מסכם כהן-סקלי.
