בית יולדות בתל אביב / צילום: הנס פין לעמ
הייתי בת 20 ונכנסתי להריון לא מתוכנן מבן זוג. היה לשנינו ברור שהולכים להפלה. ישבנו מול פאנל הוועדה להפסקת הריון בהדסה. העובדת הסוציאלית המטירה עלינו שאלות שיפוטיות, כמו איך לא נזהרנו, האם אנחנו יודעים להשתמש באמצעי מניעה. הייתי פגועה ומבוהלת. אני במצב כל-כך רגיש, ורק מטיפים לי מוסר" (עדן, בת 23)
שימו לב לעובדות הבאות: צעירה בת 25 שרוצה להשתמש באמצעי מניעה, תגלה די מהר שבישראל אין שום בעיה להשיג מרשם לגלולות (או לכל אמצעי מניעה אחר). היא רק צריכה לבקש. מה היא לא תקבל? סבסוד מהמדינה. אמצעי מניעה אינם כלולים בסל התרופות לבנות 20 ומעלה, ולכן הצעירה תצטרך להוציא מכיסה עשרות שקלים בחודש על גלולות, או מאות שקלים כהוצאה חד פעמית על התקן תוך רחמי. אך אם כמה שנים אחר כך, אותה צעירה תתקשה להיכנס להריון ותזדקק לטיפולי פוריות, היא תגלה שהפעם כבר אין צורך לשלוף את הארנק. המדינה תישא בכל העלויות, כולל טיפולי הפריה חוץ גופית ללא הגבלה.
במילים אחרות, בישראל הזכות לפריון עדיין נטועה עמוק באתוס הלאומי־ציוני, ששילב ידיים עוד בימי קום המדינה עם הציווי הדתי "פרו ורבו". ומה לגבי זכותה של אישה לתכנון משפחה, וזכותה למניעת הריון או הפסקתו? הזכות לחירות? כאן העניינים מסתבכים. ישראל 2019 אומנם עדיין רחוקה מאוד מהחוק הדרקוני לאיסור הפלות שנחקק באחרונה באלבמה שבארה"ב, אבל היא ממשיכה להעמיד מכשולים בפני נשים שבסך הכול תובעות את זכותן על גופן, ובהם הוועדות להפסקת הריון.
מדי שנה ארגוני נשים מגישים בקשה להכנסת אמצעי המניעה לסל התרופות ומדי שנה הם נדחים", אומרת שרון אורשלימי (34), מחנכת למיניות ודוקטורנטית לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון. "זה קורה כי המשמעות הכלכלית של המהלך מוערכת במיליארדים. אבל זה לא רק זה", מבהירה אורשלימי, שחוקרת מדיניות של תכנון משפחה ודפוסי שימוש באמצעי מניעה בישראל. "המדיניות כאן מחדדת שהאתוס של עידוד ילודה יהודית, שהתחיל בימי ראשית הפרויקט הציוני, עדיין איתנו. בשנות ה־50 בן־גוריון הכריז על פרס הילודה, שניתן לנשים שילדו את ילדן העשירי - פרס שבוטל כשנשים ערביות החלו לזכות בו. זה אתוס שמדבר על עידוד ילודה בכל מחיר. זו הסיבה שישראל הייתה אחת המדינות הראשונות שאישרה פונדקאות. בדרך להורות גנטית - הכול כשר".
"ישראל היא בין המדינות המערביות היחידות שלא הכניסו את אמצעי המניעה לסל התרופות", אומר פרופ’ דניאל זיידמן, היו"ר היוצא של החברה הישראלית לאמצעי מניעה ורופא נשים בכיר בבית החולים שיבא. "ממי מונעים אמצעי מניעה? דווקא מנשים חלשות יותר כלכלית. זו שערורייה. טיפולי פוריות מממנים כאן ללא הגבלה. בהפריה חוץ גופית (IVF) יש לכאורה הגבלה לשמונה סבבי טיפולים. בפועל, כמעט תמיד מאשרים לאישה להמשיך. הגישה והמדיניות ברורים: בעד ילדים".
האם חוק ההפלות הקיים, שחוקק בישראל בסוף שנות ה־70 ולא התעדכן מאז, עלול להחמיר כעת בציווי גורמים שמרניים־דתיים? יו"ר האיחוד הלאומי, ח"כ בצלאל סמוטריץ’, העלה באחרונה כאחת הדרישות במשא ומתן הקואליציוני של איחוד מפלגות הימין, להקים אגף ל"חיזוק החוסן המשפחתי" ומניעת גירושים. ועם כזו דרישה להתערבות הדת בחיים הפרטיים של האזרחים, אין לדעת לאן עוד אפשר להגיע.
"כדי לשנות את חוק ההפלות בישראל, צריך לבטל או לשנות מהותית את חוק כבוד האדם וחירותו. אם היית שואלת אותי לפני כמה שנים, הייתי אומרת לך ‘אין סיכוי כזה’", מסבירה פרופ’ נויה רימלט מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. "היום, כבר אי אפשר לדעת. בשנים האחרונות נחצו קווים אדומים. המתקפה על שלטון החוק ועל זכויות היסוד של הפרט היא משולחת רסן, ובאווירה כזו נשים הן הראשונות לשלם את המחיר".
בעוד שברוב מדינות אירופה, הפסקות הריון הן לבחירת האישה בשליש הראשון (עד שבוע 13 בערך), ואחר כך בהתאם למנגנוני הסדרה שונים, בישראל חוק ההפלות נותר פחות או יותר כפי שהיה בשנות ה־70. מה אומר החוק? שוועדה תוכל לאשר הפסקת הריון לאישה רק אם היא עומדת באחד מהקריטריונים הבאים: היא מתחת לגיל 18 או לא נשואה; ההריון הוא מחוץ לנישואים; היא בת יותר מ־40; ההריון נובע מאונס או גילוי עריות; העובר עלול להיות בעל מום גופני או נפשי; המשך הריון שעלול לסכן אותה, או לגרום לה נזק גופני או נפשי. הוועדה בישראל מורכבת משני רופאים, אחד מהם גינקולוג, ועוד עובדת סוציאלית.
במקור, היה בחוק "סעיף סוציאלי", שהתיר הפסקת הריון לנשים ממניעים כלכליים־חברתיים, לרבות מספר ילדים גבוה, אבל בלחצן של מפלגות דתיות ואחרות הסעיף בוטל ב־1980, שנה אחרי שחוקק. ב־2014 נעשה ניסיון ממשי ראשון לשנות את החוק כך שיהיה דומה לחוקים האירופיים, ויבטל הלכה למעשה את הוועדות במתכונתן הנוכחית, אך הוא ירד מהפרק עם פירוק הממשלה ב־2015. את הצעת החוק ניסחה פרופ’ רימלט, והובילו אותה חברות הכנסת דאז זהבה גלאון, עליזה לביא, שלי יחימוביץ’, תמר זנדברג ומיכל רוזין.
"אני לא מכירה מדינה שבה רווקות היא עילה להפסקת הריון. בניגוד לשמרנים האמריקאים, הדתיים כאן לא מודאגים מגדיעת חייו של עובר", אומרת רימלט, "אלא רוצים לראות משפחות מסורתיות. אמא, אבא והמון ילדים. זה כלי למשטור נשים. ככל שלאישה יש יותר ילדים, כך גדל הסיכוי שתשתף פעולה עם הסדר החברתי הפטריארכלי".
בישראל, שיעור הפסקות ההריון לכל אלף נשים הוא מהנמוכים בעולם המערבי (9 לכל אלף נשים), והוא גם מצוי בירידה חדה ב־20 השנים האחרונות - הוכחה לכך שיש בכל זאת גידול במודעות ובשימוש באמצעי מניעה כאן. בנוסף, דה פקטו, כמעט כל אישה שמעוניינת בהפלה בישראל מקבלת אותה, שכן הוועדות מאשרות 99% מהבקשות. אבל עצם קיומן מפצל ארגוני נשים וגם רופאים למחנות: אלה הטוענים שהוועדות ממשטרות נשים, ולו ברמה הסמלית, מול הטוענים שזהו "הרע במיעוטו", ושכל עיסוק בנושא "יעיר דובים מרבצם". מי שנוקטות עמדה חד משמעית ביחס לוועדות הן נשים שנאלצו לבקש את אישורן, אחרי שנכנסו להריון לא רצוי או הריון שהסתבך. לפחות בקרב אלה שעמן שוחחנו, האמירה ברורה: למה ועדה חיצונית צריכה להיכנס לי לרחם?
כולן נתונות לפיקוח
"הייתי סטודנטית בת 23. נכנסתי להריון מבן זוג והיה ברור שאנחנו לא ממשיכים אותו. התחלתי לברר לגבי ועדות בבתי חולים. בבילינסון דיברו איתי במסדרון, ולא ידעו מתי יש ועדה. באיכילוב אמרו שיש ועדה שמתכנסת ביום מסוים. הגעתי והרגשתי נורא לבד. הם תחקרו אותי על מה עשיתי ואיך. אם אני יודעת להשתמש באמצעי מניעה. לא הייתי נשואה, אז לא הייתה בעיה, קיבלתי אישור. לא הבנתי למה אני צריכה מהם גושפנקה למשהו כל-כך אישי" (קרן, בת 30)
אורשלימי מוטרדת בעיקר מ"הפילוסופיה של החוק". "הפילוסופיה שמאחורי החוק מעצבנת אותי, כי היא פטריארכלית מאוד. היא נוגדת את חוק כבוד האדם וחירותו ומרתיעה נשים. רק זה שאישה הרה יודעת שהיא צריכה לעמוד מול ועדה כדי להשיג הפלה - כבר עלול להציף ולהעצים מצוקה נפשית".
"הסמכות של הפיקוח החברתי נתונה בידי הוועדה", ממשיכה אורשלימי. "זה אומר שאם אני רופא פריון, שעומד כל היום מול עצב וכאב נוראי של נשים שלא מצליחות להיכנס להריון, אני עלול לכעוס על הבחורה בת ה־22 שחוזרת להפלה שלישית". וכל זה, אומרת אורשלימי, "כשסך הכול המצב לא כל-כך נורא. אין פה מסרגות, אין קולבים. מי שרוצה הפסקת הריון, תקבל אותה".
"הבעיה היא השליטה על הפוריות שלנו", מסכימה ד"ר חדוה אייל, מ"אשה לאשה, מרכז פמיניסטי חיפה", מרצה לאנתרופולוגיה רפואית באוניברסיטת חיפה. יחד עם אורשלימי, "אשה לאשה" פעלו להכנסת הפסקות ההריון לסל התרופות ב־2014, וכיום הן נעשות במימון המדינה לנשים עד גיל 33.
"אישה נשואה שלא מעוניינת בעוד ילדים לא יכולה לבוא ולהגיד את הדברים בפשטות. את יכולה לנהל חברה מהמובילות במשק, אבל אם את נשואה ומתחת לגיל 40, ובהריון לא רצוי, את תמצאי את עצמך מול ועדה, כפופה לפיקוח, כמו כל אישה אחרת", אומרת אייל.
"כשמדובר בזכות לפריון, נותנים לאישה לבחור: אם להיות פונדקאית או להסתייע באחת כזו, אם לעבור 20 מחזורים של טיפולי IVF, לא משנה הנזק שהדבר עלול לגרום לגוף שלה. אבל כשזה מגיע להפסקת הריון - כבר לא נותנים לה לבחור. בזמנו, פוליטיקאית מקנטאקי (מארי לו מרזיאן), הציעה שכדי שגבר יקבל מרשם לוויאגרה, הוא יצטרך אישור מהרופא שלו ומאשתו. היא עשתה את זה כדי להמחיש את האבסורד שבחוקי ההפלות".
אבל זו לא רק הרוח של הוועדות שבעייתית. הפנייה לוועדה להפסקת הריון, שבתי חולים ציבוריים בישראל מקיימים באופן וולנטרי, מוטלת על האישה ההרה - והיא כרוכה בביורוקרטיה ובהמתנה. ההמתנה הזו מצטרפת להמתנה של כמה ימים עד כמה שבועות שגם כך נדרשת מהאישה עד לביצוע הפסקת הריון במערכת הציבורית, בגלל זמינות לא מספיק גבוהה של תורים.
במערכת הפרטית התורים מיידיים, אך שם עלויות הפרוצדורה הגבוהות מוטלות על האישה - אלפי שקלים להפסקת הריון בכדורים או גרידה (גם במערכת הציבורית, נשים מעל גיל 33 נושאות לבדן בעלות ההפלה). הוועדות רשאיות לדון בבקשות להפסקת הריון עד שבוע 24, אך הלכה למעשה - ובאופן הגיוני - קרוב ל־90% מהפסקות ההריון כיום מתבצעות בשליש הראשון.
"תארי לעצמך שעברת ועדה, ועכשיו את צריכה להסתובב עוד שלושה שבועות עם הריון שאת לא רוצה", אומרת אורשלימי. "הוועדות זה עוד ביורוקרטיה, עוד זמן. ולפעמים אלה שבועות קריטיים, שעושים את ההבדל בין הפסקת הריון בכדורים לבין גרידה, שזה כבר הליך כירורגי".
ב־2016 התריע גם דוח מבקר המדינה שהמדיניות שמנחה את הוועדות להפסקת הריון בישראל אינה אחידה, ושהן מטילות עול ביורוקרטי כבד על נשים. למשל: חלק מהוועדות דורשות מנשים להביא אישור מפסיכיאטר על "המשך הריון שעלול לסכן אותה, או לגרום לה נזק גופני או נפשי", בעוד אחרות אינן דורשות זאת. לפי הדוח, יש בתי חולים שמבקשים מנשים שקיבלו אישור מוועדה ומבקשות לקבוע תור להפלה לעבור דרך ועדה נוספת אצלם.
"לפני שנתיים נכנסתי להריון רביעי, בתקופה שהייתה מאוד עמוסה וקשה בחיי, ועם תינוקת בת שנה בבית. זה קרה על אף שהשתמשתי בגלולות. היה לי ברור שאין סיכוי, אני לא יכולה להמשיך עם ההריון הזה", מספרת מאיה (שם בדוי), בת 38, עובדת מערכת הבריאות. "הייתי בשבוע 5, שלב מאוד מוקדם. התקשרתי לשיבא לשאול מתי יש ועדה. לא התכוונתי לשקר אלא להגיד את הדברים כפי שהם: אני אמא לשלושה ילדים, עם עוד הריון אני אקרוס. הם אמרו: ‘את צריכה להביא אישור מפסיכיאטר’.
"פסיכיאטרית בקופה אמרה לי שתוכל לקבל אותי עוד חודש וחצי. לחכות, זה אומר לעבור מהפסקת הריון בכדורים לגרידה. בלית ברירה קבעתי תור לפסיכיאטרית פרטית באלף שקל. "במקביל, התקשרתי לעוד ועדות. כשהתקשרתי לוולפסון נזפו בי ואמרו שהייתי צריכה ‘לקחת אחריות על מעשיי’". מוולפסון נמסר: "אנחנו מתייחסים לכל פנייה בצורה המקצועית והאמפתית ביותר, ולפי חוקים ונוהלי משרד הבריאות".
מאיה הגיעה בסופו של דבר לבית חולים, "שפשוט אמר - בואי. בלי התניות, בלי שיפוטיות". לדבריה, "הרוח שם הייתה פלורליסטית, אבל זו בדיוק הבעיה. במקרה נפלתי עליהם. אין אחידות בין הוועדות. אני בעד ועדה, אבל כמסגרת תומכת, שמטרתה לוודא שהאישה קיבלה את ההחלטה בלב שלם, לא כמנגנון אישור ופיקוח. איך יכול להיות שטיעון כלכלי לא תופס? משפחות מתפרקות על רקע כלכלי. בכל התהליך הרגשתי שדוחקים אותי לשקר".
"נכון, אם אישה נשואה בת פחות מ־40 תגיד לנו בוועדה - ‘לא מתאים לי עכשיו עוד ילד’, לא נוכל לתת לה אישור להפסקת הריון", אומר יו"ר איגוד הגינקולוגיה, פרופ’ רוני מימון. "לא אני קבעתי את החוק, וכמשרת ציבור אני חייב לציית לו".
אלפי הפלות לא חוקיות
"הייתי בת 40, ובאחת הבדיקות זיהו שהעובר עם תסמונת דאון. הייתי חייבת לעבור ועדה. נאלצתי לחכות שבוע עד שקיבלו אותי. זה עיכב את הפעולה. זו חוויה מאוד לא נעימה להמשיך הריון שאת יודעת שהוא לא תקין על דבר כל-כך מיותר" (נורית עין גדי מורמי, 56)
לנשים ולרופאים כבר ברור מה ואיך צריך להגיד כדי לקבל אישור מהוועדה, והם משתפים פעולה עם המנגנון. כך הפכו הוועדות להפסקת הריון בישראל לחותמות גומי לכמעט כל אישה שרוצה הפלה. "אני לא עושה בדיקת פוליגרף לנשים. מה שמישהי אומרת לי, אני מקבל", אומר מימון.
סך ההוצאה של המדינה על הוועדות מגיע לפי הערכות למיליונים בודדים בשנה - לא הוצאה אסטרונומית, אך כזו שניתן היה לחסוך לו לא היו ועדות. "משלמים לרופאים, לעובדת הסוציאלית, למזכירה. מבזבזים ימי עבודה, גם לרופאים וגם לאישה. זה טרטור לכולם", אומר פרופ’ משה בן עמי, מנהל האגף לאם וליילוד במרכז הרפואי פוריה בטבריה, שישב בוועדות כחלק מדרישת התפקיד. "מאחר שכמעט כל הבקשות להפלה מאושרות, אלה משאבים שאפשר להשקיע במקומות אחרים".
צריך גם להביא בחשבון שלצד 20 אלף ההפלות החוקיות שמתקיימות בישראל מדי שנה, יש לפי ההערכות עוד אלפי הפלות לא חוקיות. הדבר מעיד על כך שאף שקל לעבור את הוועדה - יש נשים שעצם קיומה מרתיע אותן, והן פונות מראש לאפיק פרטי. כמה כסף מגלגלת תעשיית ההפלות הפרטיות הלא חוקיות? ככל הנראה, עשרות מיליוני שקלים בשנה. אם בעתיד יבוטלו הוועדות בשליש הראשון של ההריון, סביר להניח שיותר נשים יפנו לבצע הפסקות הריון במערכת הציבורית.
"העובדה שיש עדיין תעשייה כל-כך ענפה של הפלות לא חוקיות, מעידה על כך שהחוק הקיים לא עונה על צורכי הנשים", אומרת רימלט. "זה לא משנה אם בסוף הוועדה נותנת את האישור. יש נשים שלא פונות בכלל. כמעט תמיד, אישה רוצה לסיים הריון לא רצוי מטעמים כלכליים־חברתיים־אישיים. זו המציאות בכל העולם. בזה צריך להכיר. אישה שרוצה לסיים הריון, כמעט תמיד תמצא את הדרך".
מה לגבי מקרים שבהם אישה מתלבטת, או נתונה ללחצים, ולכן פונה להפלה? לא צריך בעינייך איזשהו גורם שיאתר זאת?
"צריך בהחלט להיות מערך תומך שיוכל לסייע למי שמתלבטת ורוצה מידע. אבל לא צריך לערבב בין הדברים. זכות זו זכות. לדעתי, הבקשות המעטות שהוועדות לא מאשרות הן של נשים שלא הצליחו לשכנע שהן דוברות אמת".
רופאי נשים שעמם שוחחנו היו נחרצים בנוגע לדבר אחד: בשליש הראשון, הוועדות מיותרות. "אחר כך הפרוצדורה מורכבת יותר, אז צריכה להיות ועדה וצריך שיקול דעת, להסביר לאישה במה הדברים אמורים. יש נשים שחוזרות להפלה פעם אחר פעם", אומר בן עמי. "כשהיו דיונים בכנסת בעניין אמרתי את דעתי. גם ככה 99% מהבקשות מאושרות, אז בשביל מה כל זה?".
"בכנות, כשיושבת מולי אישה בשבוע 6 להריון, אני חושב לעצמי - ‘מי אני שאכנס לה לרחם’?", אומר פרופ’ עידו שולט, מנהל היחידה לרפואת האם והעובר בבית החולים רמב"ם בחיפה. "אתה לא לומד רפואה כדי לעבור על צ’קליסט של ארבעה סעיפים, כולל בת כמה האישה ואם היא נשואה או לא, ובהתאם, לתת או לא לתת אישור. רבים מאיתנו מרגישים עם זה לא בנוח".
אז למה הרופאים לא מתקוממים? יכולתם להחרים את הוועדות.
"אנחנו חוששים שאם נעורר סערה זה יקום על הנשים לכלותן. הסכמתי עם הצעת החוק לביטול הוועדות בשליש הראשון מ־2015 (שאותה ניסחה פרופ’ רימלט). באקלים הפוליטי שלנו זה לא המריא, ומאוד חבל".
שולט היה גם זה שדחף לכך, יחד עם המועצה הלאומית לבריאות האישה, שהפסקות הריון בכדורים יתאפשרו עד שבוע 9, במקום עד שבוע 7 בלבד, כפי שהיה לפני שנתיים. התרופות שבהן מדובר, שגורמות להפסקת התפתחות הריון והוצאת תוכן הרחם מהגוף, הן מיפריסטון (מיפג’ין) ומיזופרוסטול (ציטוטק). "תִּסכל אותי שנשים שמגיעות לוועדה בשבוע 9, צריכות לעבור פעולה כירורגית שלא לצורך. כתבתי חוות דעת למשרד הבריאות, וזה עבר".
"המצב כיום מצוין, כי כולם מרוצים. השמרנים קיבלו ועדה והנשים מקבלות הפסקות הריון. הוועדות רואות מזה כמה מאות שקלים", אומר זיידמן. "אוהבים כאן חוקים. היינו מעדיפים להיות אנגליה, אבל אנחנו יותר קרובים לאירלנד (שהתירה הפלות בשליש הראשון של ההריון לראשונה שנה שעברה. עד אז הן הותרו רק במקרים חריגים, ה"ו). אנחנו נעים לכיוון של מונרכיה דתית. לכן בעיניי, כל דיון ציבורי רק יביא להחמרה של החוק. אנחנו מנחים את הנשים שמגיעות לוועדה להגיד שנטלו אנטיביוטיקה שאסור לקחת בהריון, ובזה זה נגמר. זה משקף את המצב העצוב של מדינת ישראל כיום".
"הקהילה הגינקולוגית אכן הגיבה בחיוב להצעת החוק שלנו", אומרת רימלט. "בסופו של דבר, מה שקורה היום עם תרבות השקר שהתפתחה סביב הוועדות, פוגע בכבודן של נשים, וגם ברעיון של שלטון החוק, וזה בלתי נסבל".
יש אזורים אפורים
"לפני שלוש שנים הגעתי לוועדה בהריון שלישי עם תאומים, אחרי טיפולי IVF, כדי לעבור דילול עוברים, משניים לאחד. ידעתי שאני לא מסוגלת לעבור עוד הריון תאומים. אני רציתי להמשיך עם ההריון, אבל הרגשתי שמסובבים לי בלב את הסכין. לא הייתה בעיה לקבל אישור, אבל היחס היה שיפוטי. ‘למה לדלל עכשיו, אולי תחכי קצת?’" (נועה, 40)
לצד קיומן של הוועדות, מתברר שלחוק ההפלות בישראל יש גם צד ליברלי. למעשה, ישראל היא בין המדינות הבודדות שמאפשרות הפסקת הריון בכל שלב, גם במה שמכונה "שלב החיוּת" - החל משבוע 24 ואילך, כשהעובר יכול לשרוד מחוץ לרחם. אישה שמעוניינת לעבור הפסקת הריון בשלב כה מתקדם, בקשה שבדרך כלל מגיעה על רקע מומים חמורים בעובר, צריכה לקבל אישור מ"ועדת על". הוועדה הזו מונה שני רופאים ועובדת סוציאלית, לצד שני מומחים נוספים: נאונטולוג וגנטיקאי. "כשבארה"ב שומעים שאנחנו מבצעים הפלות בכל שלב שהוא, הם אומרים, ‘אתם משוגעים’", אומר שולט. ב־2012 עלתה לדיון בממשלה הצעת חוק פרטית של ח"כ דאז נסים זאב מש"ס להגבלת הפסקות ההריון עד לשבוע 22, אך היא נדחתה.
"הסברתי לו שאם נגביל הפסקות הריון בשלב הזה, זה רק יגדיל את מספר ההפלות", אומר בן עמי. "היום אפשר לבצע מעקב אחר מקרים שעשויים להיות מומים, אך גם יכולים להעיד על הריון תקין בסופו של דבר - למשל, מצב שבו מאתרים הרחבה של חדרי המוח - ולהחליט בהתאם. אם תהיה מגבלה לפי מספר שבועות, יהיו הורים שייאלצו לקבל החלטה לפני שברור אם זה מום או לא. כשמאתרים מומים שעלולים לגרום לנכות קשה, הפסקת הריון גם בשלב מאוחר מאוד עשויה להיות מוצדקת".
אך אין ספק שהאפשרות המותרת כאן להפסקת הריון בכל שלב שהוא, טומנת בחובה גם דילמות אתיות. אילו מקרים מצדיקים הפלת עובר שהוא כבר בר־חיים? יש אנשים שיבקשו הפסקת הריון על רקע גילוי של תסמונת דאון בעובר, בעוד אחרים יחשבו שזו לא עילה שמצדיקה הפלה, ויותר מכך - שאין להורים את הזכות להחליט אם חייו של עובר פגום לכאורה הם כן או לא כאלה ששווה לחיותם.
"אמי הייתה יו"ר אקים וכילד התנדבתי עם אנשים עם תסמונת דאון. אם לי היה ילד כזה, לא הייתי מפיל אותו", אומר ד"ר מתן אלעמי־סוזין, רופא בכיר במחלקת נשים ויולדות בהדסה עין כרם. "אני תומך גדול בזכותה של אישה על גופה, אך בשלבי החיות של ההריון אנחנו נכנסים לאזורים אפורים. גם עבורנו כרופאים זו התמודדות לא פשוטה. התחושה של להפסיק חיים - קשה לחיות איתה. מהות הפרופסיה שלנו היא הצלת חיים, הבאת חיים. יש מקרים שבהם אתה כרופא שואל את עצמך, החל מאיזה שלב של ההריון לעובר יש זכויות? כרופא אתה נחשף לכל המנעד של הסיפורים: נשים שלא רצו את ההריון, המשיכו איתו והיום אומרות ‘איזה מזל’; ואחרות שעברו הפסקת הריון ומברכות על כך. יש ילדים שבאו לעולם ושומעים מהאימהות שלהם שהן לא רצו אותם". אלעמי־סוזין חושב שחוק ההפלות הקיים צריך להתעדכן, אבל שהשינוי צריך להגיע דרך "ועדה של נשים בלבד, שתדון בכל ההיבטים הנוגעים להפסקות הריון, כולל מוסריים ואתיים".
כניסת השיח האוונגליסטי
"אני נשואה עם ילדים ולפני 4 שנים נכנסנו להריון לא מתוכנן. החלטנו שאנחנו לא מסוגלים להביא לעולם עוד ילד. זה ישב גם על עניינים כלכליים. כשהבנתי שאני צריכה לראות ועדה, הייתי בהלם. אילוצים כלכליים לא נחשבים סיבה מוצדקת להפלה. לגבי סעיף נפשי, הייתי צריכה להביא אישור מפסיכיאטרית לכך שאני לא כשירה. חשבתי, מה זה אומר על הילדים שיש לי? לא רציתי ללכת לכיוון הזה. בסוף שיקרתי ואמרתי שבגדתי בבעלי. העובדת הסוציאלית אמרה לי: את מבינה את המשמעות? היא כיוונה לזה שאם בעלי ירצה להתגרש ממני, יש הוכחה מתועדת לכך שלכאורה בגדתי בו. היא המשיכה ואמרה: את משקרת? ועניתי: אתם דוחקים אותי לקיר. זה עיוות נורא שאני צריכה להתחנן על הגוף שלי, לשקר כדי לקבל אוטונומיה. הרגשתי חסרת אונים" (סיון, בת 42)
על הנעשה כיום בארה"ב, הפעילות הפמיניסטיות מתבוננות בחרדה ובעצב. זו לא רק אלבמה, שבה חוקק לפני שבועיים החוק שלפיו, כל רופא שיבצע הפסקת הריון שלא כדי להציל את חייה של האישה, עלול להישלח לכלא. גם במדינות אחרות כמו ג’ורג’יה, קנטאקי, מיזורי, מיסיסיפי ואוהיו החלו לאסור בשבועות האחרונים על הפלה מרגע שניתן לשמוע את פעימות הלב של העובר; שלב שבו נשים רבות כלל לא יודעות שהן בהריון.
רימלט, אורשלימי ואחרות חוששות שלאחר שחוקים אלה ייפסלו בערכאות נמוכות, תומכי ההפלות יערערו לבית המשפט העליון - ושם ינסו לבטל את הפסיקה תומכת ההפלות מ־1973, רו נגד וייד (Roe v. Wade). הפסיקה קבעה לראשונה ובאופן פורץ דרך שהפסקות הריון מותרות בארה"ב, מכוח הזכות לפרטיות. ג’יין רו ("אלמונית" בפסקי דין אמריקאיים) הייתה אז בחורה צעירה בשם נורמה מקורבי, שנכנסה להריון בפעם השלישית, ורצתה הפלה. התביעה הייתה כנגד פרקליט המחוז של דאלאס, הנרי וייד.
למרות הפסיקה, בשנים האחרונות מדינות שמרניות הגבילו את הגישה להפלות באמצעות כל מיני חוקים. כך שכיום, דה פקטו, כמעט בלתי אפשרי לבצע בהן הפלות. "במיסיסיפי, ובאלבמה בקושי יש מרפאות. בכל ארה"ב יש רק ארבעה רופאים שמבצעים הפסקות הריון אחרי שבוע 20, במקרה של מומים קשים מאוד", אומרת אורשלימי. "היה רופא נוסף, ג’ורג’ טילר, שנרצח ב־2009".
"בשנים האחרונות השתנה ההרכב של בית המשפט העליון, כך שכיום יש רוב לשופטים שמרנים. חמישה שמרנים מול ארבע ליברלים. לכן החשש הוא שיצליחו להפוך את ‘רו נגד וייד’", אומרת רימלט. "אני מקווה שלאור מסורת של כבוד לתקדימים בארה"ב, זה לא יקרה".
אורשלימי פסימית יותר: "אני משוכנעת שתומכי ההפלות יצליחו לבטל את החוק הפדרלי. הם לא יוותרו. אם חלילה רות ביידר גינסבורג (שופטת העליון הפמיניסטית, ה"ו) תלך לעולמה - הלך עלינו. אישה בהריון שלא רוצה הריון, עלולה שלא להישאר עם ההריון אפילו אם זה בא במחיר חייה. נשות דרום ארה"ב, בעיקר נשים בעוני, ימותו, או יגרמו לעצמן נזקים בלתי הפיכים. ייפערו פערים אדירים בבריאות ובנגישות לשירותי בריאות".
ארגונים הפועלים בישראל לצמצום הפלות, כמו אגודת אפרת, "מייבאים את השיח שלהם משם, מהשיח האוונגליסטי בארה"ב", אומרת אורשלימי. "הם מדברים על כך שהפלה זה דבר שקשה לחיות איתו. ‘אפרת’ ודומותיה יגידו לך שהם תומכים בזכות האישה על גופה, שהיא תקבל את כל האינפורמציה. יש ארגונים ששולחים לנשים משהו שמייצג כפות רגליים של עובר בשבוע 10". באגודת אפרת מסרו: "זה לא בנוהל שלנו. אנחנו בעד בחירה מושכלת. אנחנו לא רוצים שלנשים יהיה קשה להשיג הפלה. מצד שני, מי שעוברת הפלה יודעת - הגוף והלב לא שוכחים, גם אם מדובר בהפלה בכדורים בשבוע 5".
מה עמדתו של סגן שר הבריאות ויו"ר יהדות התורה, יעקב ליצמן בעניין ההפלות? מאחר שהפלה הנעשית אחרי שבוע 6 ולא כדי להציל את חיי האם, נוגדת את ההלכה היהודית, ייתכן שברמה האישית ליצמן היה מעדיף להחמיר את החוק הקיים. אך אין לו כוונה לעשות את זה. מסביבתו נמסר כי "כשמדובר בנושאים רגישים כמו אלה, סגן השר מאפשר לגורמי המקצוע לטפל בהם כפי שהם מוצאים לנכון".
"לצערי, אני מרגישה ש’סיפורה של שפחה’ זה תיאור מדויק של העתיד. גם של ההווה", אומרת אורשלימי. "כשאני מסתכלת על טראמפ והחוקים נגד הפלות בארה"ב; על ארגנטינה, שם הסנאט דחה את החוק שמאפשר הפלות, בלחץ הכנסייה; על הונגריה (ראש הממשלה אורבן מציע הטבות מס לנשים שיביאו לעולם ארבעה ילדים ויותר, כדי להילחם בהגירה למדינה, ה"ו) - אלה מגמות שמפחידות אותי. אני מתפללת שזה לא יגיע לכאן. שהמצב לא יהיה יותר גרוע".
___
"הפסקות הריון בסל התרופות זה נס. היום זה לא היה קורה"
הארגונים "אשה לאשה, מרכז פמיניסטי חיפה", "דלת פתוחה" ו"ולדעת לבחור נכון", הצליחו להכניס את הפסקות ההריון לסל התרופות בישראל ב־2014, לנשים עד גיל 33. זה היה מהלך מהפכני, שהוביל לכך שכיום, רוב הנשים שמקבלות אישור להפסקת הריון מוועדה, כבר לא צריכות לשלם על ההפלה מכיסן (או לוותר עליה בגלל חסם כלכלי). קרוב ל־70% מאישורי הוועדות ב־2017 ניתנו לנשים עד גיל 34.
עד לשינוי הזה, הפלות היו בסל הבריאות רק לנערות עד גיל 19 ולחיילות. כל השאר נשאו לבד בעלויות ההפלה, אלא אם נלווה לה צידוק רפואי. עלות של הפלה במערכת הציבורית או הפרטית נעה בין 2,500 ל־5,000 שקל. כיום העלות הזו מושתת רק על נשים מעל גיל 33 או על מי שמבצעות את ההפלה במערכת הפרטית. "לפני 2014 המצב היה קטסטרופלי", אומרת אורשלימי. "הגיעו אליי יום-יום מקרים של נשים שאין להן כסף להפלה. היה אז חלון הזדמנויות נדיר, עם יעל גרמן כשרת הבריאות, ועם ועדת סל שהורכבה לראשונה ממספר שווה של נשים וגברים. ללא ספק הרגשתי שמדובר היה בנס. היום זה לא היה קורה".
ארגוני הנשים בישראל מעולם לא הניפו את דגל הזכות להפלה
ארגוני נשים כמו שדולת הנשים, ויצ"ו ונעמת נעדרו מהמאבקים הציבוריים הבולטים בתחום הפסקות ההריון ב־2014־2015: הכנסת הפסקות ההריון לסל התרופות, והניסיון לעדכן את חוק ההפלות באופן שיבטל את הוועדות להפסקת הריון בשליש הראשון. לפי אורשלימי, "הפעם הראשונה שהם עלו על הבריקדות בנושא הזה הייתה לפני שנתיים, כשח"כ יהודה גליק הציע להוסיף איש דת לוועדות. אבל בגדול, הפסקות הריון הן לא נושא שארגוני נשים נוטים לעסוק בו. הם מעולם לא הרימו את הדגל הזה".
למה?
"ניסינו לגייס אותם, אבל הרגשנו שזה לא בראש סדר העדיפויות שלהם".
האם יש קשר לכך שארגונים כמו ויצ"ו, נעמת והדסה הם ארגונים ציוניים בבסיסם? "זה לא נכון, מאז ומעולם היינו מעורבות בכל הנושאים", אומרים בנעמת. "תכנון משפחה הוא בהחלט נושא ליבה שלנו". בארגון מבהירים כי הסיבה היא טקטית: "בכל פעם שמעירים את הדב משנתו - זה רק מחמיר את המצב. עדיף שהדברים האלה יהיו כמה שיותר מתחת לרדאר. אנחנו מעדיפות להיות חכמות על פני צודקות".
חדוה אייל מ"אשה לאשה" מודה שבמאבק להכנסת הפסקות ההריון לסל התרופות, "ניסינו לגייס עוד ארגונים, חוץ מאלה שעוסקים בתכנון משפחה, ולא הצלחנו. למה? אולי הם חשבו שאין סיכוי, אולי זה פחות על סדר היום שלהם. זה מעבר לענייני ציונות", היא אומרת, "זו תפיסה לגבי נשים. מהי אישה טובה, מהי אישה לא טובה. צריך להבחין בין ארגוני נשים לארגונים פמיניסטיים. זה לחלוטין לא אותו דבר".
קרן גרינבלט, שניהלה את תחום בריאות האישה בשדולת הנשים, אומרת שבעוד ש"בשנות ה־80 וה־90 היינו בחזית המאבק בנושאי תכנון משפחה, בעשורים שלאחר מכן אפשרנו לארגונים פמיניסטיים אחרים להוביל אותם. אנחנו היינו תמיד בעמדה תומכת. בזכות הדרישה שלנו מ־2014 לכך שוועדת סל התרופות תורכב בחציה מנשים, התקבלה הבקשה להכנסת הפסקות ההריון לסל. השדולה גם מגויסת לניסיונות להכניס את אמצעי המניעה בישראל לסל התרופות".
גם בויצ"ו אמרו ש"אלה לא נושאים שאנחנו מניפים את הדגל בהם, אך אנחנו בהחלט מצטרפים ותומכים במאבקים החשובים".