גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מתי כבר תהיי כמו כולם

התביישתי להיות אני - זו שצוחקת בקול רם, אוכלת עם הידיים ועושה עמידות ראש בישיבות הנהלה ● סימנתי את ריצוי הסביבה כמטרה, ומאז ניצת בי הרס עצמי ● מתוך גיליון "הריצוי" של "ליידי גלובס"

אילון נופר / צילום: ענבל מרמרי
אילון נופר / צילום: ענבל מרמרי

כולנו נולדים עם הרצון להתהלך חופשיים בעולם, בצורה הכי אותנטית וטהורה, ולחוות את החופש הגדול מכולם: להסתובב בלי מסכות. לדעת שאוהבים אותנו בדיוק כפי שאנחנו, עם כל החבילה, כמו שילדים מרגישים. ראויים לתשומת לב, אהבה בלתי מותנית, והאומץ הרב להיות מי שאנחנו.

ואז אנחנו מתבגרים, ופוגשים את תבניות החשיבה של הסביבה, את מה שנחשב לנורמלי, את הקולות של ההורים והמורים שלנו. ומבלי שנתכוון הפוקוס מתחיל לזוז, מהחופש לחלום את מי שאנחנו באמת, לריצוי של הנורמות. מישהו שרצה להיות שחקן מחליט ללמוד עריכת דין, כדי שההורים שלו לא יבקרו אותו כל חייו. מישהו אחר יוותר על צדדים באישיות כדי להיטמע בסביבת העבודה שלו, ומישהו שלישי פשוט ימצא ערך בכך שילמד לתת בדיוק את מה שהסביבה רוצה לשמוע, ויסתיר את דעותיו האמיתיות. מה זה, אם לא כלא?

אצלי, ריצוי סביבתי לא היה אחד הדברים שחונכתי עליהם. ההיפך. אצלנו קידשו את האינדיבידואליות והחשיבה המקורית. שרק לא אהיה דומה לחברותיי, או לאף אחד מלבד עצמי. כל מעשה של שונות נחשב לסוג של גבורה, ולכן הייתה לי הזכות לשמר חלקים גדולים של חופש פנימי, ולהיות נאמנה למקור ה’ילדי’ שבי, גם אם יש בו פינות לא משויפות, ואפילו קוצים דוקרניים.

ואז, בסוף שנות ה-20 שלי, קרה משהו שטלטל את המקום המשוחרר הזה בי, רק בצורה קצת שונה. במקום שאני ארצה להתאים את עצמי לסביבה, הסביבה היא שהכריחה אותי לשבור את מעטפת האותנטיות שלי, כדי שאוכל להמשיך להיות שייכת אליה.

זה קרה כשנכנסתי לתיאטרון, כמו בכל יום, עם הקפה וקרואסון השקדים, רק שהפעם לובי הכניסה היה ריק מהמולת השחקנים. במקום זה חיכו לי שני שותפיי בארשת פנים רצינית. ניסיתי להצחיק אותם, אבל הם לא היו במוד מתבדח, והבנתי שמשהו מתרחש. במקום להיכנס לאולם החזרות, עלינו אל קומת המשרדים. הגוף שלי התאבן, והקרואסון נתקע בגרון. “מה קרה?".

הגוף שלי כבר ידע. משהו עומד להשתנות. שותפיי ביקשו שאכנס לחדר, ואני חיכיתי שייכנסו אחריי, אבל הם סימנו לי שהם לא מצטרפים. שוב מחנק. רק אני.

הדלת נסגרה, וכל צוות השחקנים ישב מולי. חייכתי. הם לא חייכו חזרה. שוב אותו המחנק. לאחר רגע שתיקה, אחד השחקנים החל: “אנחנו פה כדי להגיד לך שאנחנו לא יכולים או רוצים להמשיך לעבוד איתך כמו שאת היום". בום, פצצה.

זה המשיך לטענות מכל זווית אפשרית. "את לא יודעת לעשות שיחות חולין של בוקר טוב ולילה טוב", וגם "ההומור שלך פוגע בנו". השיחה המשיכה, וכל אחד מהשחקנים פירט מה מפריע לו - מהאישיות שלי ועד לטון הקול, שהם כבר אלרגיים אליו. הם ביקשו שלא אדבר יותר במיקרופון, מה שאומר שלא אוכל לנהל את החזרות. הקשבתי. שאבתי כל מילה כמו שואב אבק.

וכך, במשך נצח, הם שיקפו לי תמונת ראי מדויקת של חוויית העבודה איתי. לא הייתה אהבה בשיחה, לא הייתה חמלה, היה כעס ותסכול רב שהצטבר. אלו היו אנשים שעבדתי איתם בצמידות גבוהה ואינטנסיבית למעלה משלוש שנים, אהבתי כל אחד מהם כל כך, לא היה לי מושג שככה הם מרגישים לגביי. כאב לי כל הגוף.

לראשונה בחיי הבנתי שאני לא הברבור שהאמנתי שאני, אלא הברווזון המכוער. כשיצאתי מהחדר החלטתי לעשות צעד רדיקלי, ולחתוך את האישיות הבעייתית הזו ממני, אחרת לא אוכל לעשות מה שאני הכי אוהבת, וזה ליצור יש מאין עם השחקנים שלי, ולהתהלך בתחושת שייכות וגאווה בעולם. עוד באותו היום ההנהלה ניצלה את ההזדמנות לשקף לי את הקשיים שלהם מולי. וזה הוסיף עוד דלק למדורה שניצתה בי.

מבחינתי, העולם לפני ואחרי אותו היום היה שונה לחלוטין.

עוד באותו היום הפסקתי לדבר בהתלהבות בלתי מודעת, ובמקום עברתי תהליך למידה מזורז. המסקנה הגורפת הייתה: כל מה שחשבתי שהוא טבעי, חינני ואותנטי בי, גורם סבל לאלו שסביבי. אני חייבת לתקן את עצמי. שיהיה קל לעבוד איתי. התחלתי להיות מרצה סביבתית, משהו שלא הכרתי עד לאותו רגע מחולל.

מאותו הרגע הפעלתי מערכת בקרה עצמית, שתבדוק איך כל פעולה וסגנון תקשורת שלי משפיעים על הסביבה. אספתי נתונים, והתחלתי להשתנות. חלק מהשינויים הסבו לי שמחה, נהניתי לפתח שיחות חולין של ‘מה נשמע’, שלא ידעתי לעשות בעברי.

את המיקרופון מסרתי בכיף למנהלת החזרות החדשה שהבאנו. שמרתי על פרופיל נמוך, הפסקתי להתבדח מחשש לפגוע בשחקנים. במקום זה הייתי עניינית, אבל גם רכה. השחקנים הביעו שביעות רצון מהשינויים, והיחסים היו טובים. אלא שמשהו בי החשיך. במקום אותה התלהבות בועטת לחיים, הגיע חוסר ביטחון אפל שלא הכרתי. התחלתי לחשוד שהכול מקולקל בי, ואף אחד מעולם לא סיפר לי.

כעסתי על ההורים שלי שלא עזרו לי להיות כמו כולם, מותאמת חברתית, ועודדו את האינדיבידואליות המוגזמת שלי. כעסתי על החברים שלי, שקיבלו אותי כמו שאני במקום לבקש ממני להשתנות. הספקות הפכו לפחדים, וחוסר הביטחון לשנאה עצמית.

עבדתי בלהימנע: להימנע מפיצוצים, חילוקי דעות, שלא יגידו שאני קשה מדי. הרי בינינו, כבר ידעתי את האמת על עצמי. אני הרי בלתי נסבלת. מנגד לכעס העצמי שלי, התחלתי לקבל מחמאות, גם מצד ההנהלה, על השינוי הגדול שחל בי. אבל מדי פעם משהו מאילון ה’ישנה’ היה מתפרץ החוצה. ואז, בדרך הביתה מהתיאטרון, הייתי מתחשבנת עם עצמי בחומרה. שוב נכשלת, בכיתי בכי תמרורים.

למחרת הייתי מבקשת סליחה, ומסבירה שאני בתהליך שיפור. בפגישות עסקים בחו"ל, בהיסח הדעת של רגע דעכה מערכת הבקרה שיצרתי, והייתי עוברת להיות אני, אחת שאוכלת סושי עם הידיים. או אז, מפגש העיניים עם שותפיי היה כמו קרני קרח, ואותה תחושת מחנק שליוותה אותי בחדר הייתה חוזרת כתזכורת.

התביישתי להיות עצמי. זו שצוחקת בקול רם, אוכלת עם הידיים, לא מצטיינת בשיחת חולין, משתעממת בקלות, ועושה עמידות ראש בישיבות הנהלה. האכזבה של סביבת העבודה ממני שינתה אותי לצמיתות. ומהרגע שסימנתי את הריצוי הסביבתי כמטרה, נולד בי אותו ניצוץ של הרס עצמי.

אף אחד לא ביקש ממני לקחת את זה כל כך רחוק, אלה היו הפרשנות והרצון שלי. ומאוחר יותר, כשהסרטן הגיע, תיארתי לעצמי שזה קשור בדיוק לזה. שזה המחיר של להיות אני. ושככל הנראה זה הגיע לי.

למען האמת, רק בפרידה שלי מאותם האנשים, שבכל פעם שהבטתי בהם ראיתי בעיניהם את הבבואה שאומרת ‘כמה קשה איתך, אם רק היית יותר סטנדרטית, יותר ברורה, יותר קלה’; רק כשהפכתי דף בספר שלי, לעמוד נקי, ונפרדתי מאותה בבואה יומית, הצלחתי לקחת אחריות מלאה על כל מכלול הקצוות שבתוכי; רק אז הבנתי את גודל המחיר ששילמתי. ידעתי שלא אנטוש את עצמי שוב, רק כדי שהסביבה שלי תרגיש יותר טוב.

נכון שלמדתי דברים חשובים על החיים דרך השיעור הארוך הזה, אבל מרוב שהתאמנתי על ריצוי הסביבה, שכחתי מה זה לא לדפוק חשבון לאף אחד. הגיעה העת לחזור למקום שבוחר את החופש להיות אני. הפעם אני בעירנות מלאה למחירים שגובה האותנטיות. זה קרה די מהר, ברגע שבחרתי להיות חברה של עצמי. דרך עבודה יומיומית של שיח פנימי מלא הומור וסליחה.

וכן, הצלחתי לשחרר את הקול הנוראי ששלט בי, זה שאמר ‘מתי כבר תהיי כמונו’. בכל פעם שניסיתי לרצות, עשיתי זאת כדי שלא יכעסו, שלא יתאכזבו, שלא יפסיקו לאהוב אותי, ושלא אאבד אותם. ובכל פעם שבחרתי בריצוי, התרחקתי עוד צעד מהחופש המולד שגדלתי איתו. היום, בהמון חמלה וסליחה, הפכתי את היוצרות משחקן לבמאי שאינו מחפש איך להתאים ולהתקבל לתפקיד ראשי, אלא שבונה את ההתרחשויות, ומלהק את מי שמתאים לו.

עכשיו אני חיה בשמחה, כי כל חלק שבי הוא זה שהופך אותי לפאר היצירה. וגם אתכם.

עוד כתבות

דיור מוגן / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

אל תשליכני לעת זקנה: זה מה שצריך לתקן בענף הדיור המוגן

דיירי הדיור המוגן כבר שנים "קהל שבוי", וללא התערבות של המדינה - המצב רק יחמיר ● דעה

 

מארק הרד, מנכ"ל אוראקל המנוח / צילום: Robert Galbraith, רויטרס

מארק הרד, מנכ"ל חברת התוכנה אורקל, מת בגיל 62

הרד מונה למנכ"ל אורקל בספטמבר יחד עם צפרא כץ ● בעבר כיהן כמנכ"ל HP ועזב בשנת 2010 לאחר שערוריית הטרדה מינית

גפילטע בפיתה עם חזרת ביתית / צילום: דוד ששון

לא רק לאייל שני מותר: לסגור את החגים עם גפילטע, בפיתה

אחת האופנות הקולינריות הבולטות בישראל היא תופעת ה"הכול בפיתה", אבל גפילטע פיש בפיתה, זה כבר השיא

מאיר שמגר / צילום: איל יצהר, גלובס

זכרונות של מתמחה קטן מאיש גדול: בצילו של מאיר שמגר

ההתמחות אצל מאיר שמגר הייתה מנקודות השיא של חיי. איש מואר. כמוהו לא פגשתי, עד אז או מאז ● עו"ד דוד תדמור נפרד 

מרקוס בקינגהאם / צילום: יח"צ

מומחה הניהול מרקוס בקינגהאם מציג: במה טעינו עם העובדים שלנו

לוחצים עליכם לטפל בחולשות שלכם בעבודה? מומחה הניהול העולמי מרקוס בקינגהאם ינסה להוריד אתכם מזה ● בראיון ל"ליידי גלובס" הוא מספר על האלגוריתם שפיתח לבדיקת אפקטיביות בעבודה, ומנסח כתב אישום נגד שיטות הניהול החדשניות: "כשאנחנו מכריחים עובדים לציית לתרבות ארגונית מומצאת, אנחנו מדכאים את היצירתיות שלהם וגורמים לבזבוז אדיר של זמן"

בנימין נתניהו / צילום: איל יצהר, עיבוד: טלי בוגדנובסקי

לא ביבי, לא חופרים? האם עד נתניהו המדינה לא שיקמה אתרים היסטוריים

רה"מ טען בסרטון תעמולה כי קודמיו לא השקיעו שקל באתרי מורשת ● האמת היא שהמדינה טיפלה באתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים כבר לפני עשרות שנים ● ובכל זאת, נתניהו יכול לרשום לזכותו מהפך בסדרי הגודל

לאגר אנד אייל   / צילום: אנטולי מיכאלו

“לאגר אנד אייל", בירות טובות במחיר מצוין. מתברר שאפשר

כשנפתח "לאגר אנד אייל" הייתי בטוח שלא יעברו כמה חודשים והוא ייסגר ● וראה זה פלא, המקום לא רק שורד אלא אף משגשג

ראש ממשלת בוריס ג'ונסון בהצבעת הפרלמנט אתמול / צילום: Jessica Taylor, רויטרס

דיון מכריע בפרלמנט הבריטי: האם לאשר הסכם ה"ברקזיט"

זוהי הפעם הראשונה שהפרלמנט הבריטי יושב בשבת מאז המלחמה עם ארגנטינה ב-1982 ● הסיכויים שהעסקה תאושר גברו בשעות האחרונות, אחרי שקבוצת האולטרה-שמרנים בתוך המפלגה השמרנית, שקראו ל"ברקזיט" נוקשה יותר והתנגדו לעסקה של תרזה מיי, הודיעו כי יתמכו בעסקה של ג'ונסון

קאר שולץ, מנכ"ל טבע / צילום: שלומי יוסף

בדרך לפשרה: שופט זימן את מנכ"לי טבע וחברות התרופות האחרות לדיון לפני המשפט

שופט פדרלי זימן בכירים מהחברות על מנת לדון בפיצויים שהחברות מציעות ● טבע תשלם 29 מיליארד דולר, כחלק מהסכם הפשרה, בתרופות ובשירותי הפצה - כך על פי מקורבים לעסקה

דרור פויר / צילום: יונתן בלום

עוקף מלמעלה: תנו לאנשים לעוף, והם יבינו הכל אחרת

לא הייתי צריך לטוס בגובה 800 רגל כדי לאהוב את המקום שאני חי בו, אבל עכשיו אני רואה אותו אחרת לגמרי

שאול אולמרט / צילום: איל יצהר

״כשירדתי מאולימפוס הבנתי שהצלחה לא הופכת אותי לגאון, ולהיפך": שאול אולמרט מסכם תקופה בפלייבאז

שמונה שנים לאחר שהקים את פלייבאז, שאול אולמרט התפטר בשבוע שעבר מתפקיד המנכ"ל ● בראיון ל"גלובס" הוא מספר על המעבר מההצלחה המסחררת וההפלגות ביאכטות של מיליארדרים למציאות הכואבת של סטארט-אפ שנאלץ לפטר כשליש מעובדיו ולהמציא את עצמו כל פעם מחדש

מסחר בוול סטריט./  צילום: רויטרס

שבוע המסחר בוול סטריט ננעל בירידות; ג'ונסון אנד ג'ונסון צנחה 5.9%

בורסות אירופה ננעלו בירידות שערים ● נגיד הבנק המרכזי של אנגליה צפוי לנאום הלילה כשברקע ציפייה להצבעה על הסכם הברקזיט בפרלמנט הבריטי ● בורסת שנחאי נסגרה בירידה של 1.3% בעקבות הודעת התמ"ג של סין, שאר המדדים העיקריים באסיה ננעלו בירידות שערים גם כן

בנייני מגורים בשכונת שרלוטנבורג בברלין / צילום: Fabrizio Bensch, רויטרס

צעדים חסרי תקדים בברלין: שכר הדירה יוקפא לחמש שנים

מלבד הקפאת שכר הדירה כוללים הצעדים הפחתת מחירי השכירות בחוזים חדשים לרמות שנרשמו ב-2012, ומניעת העלאת שכר דירה באמצעות שיפוצים יקרים ● ביום שלישי צפוי הסנאט של ברלין לאשר את ההצעה

רנו / צילום: רג'י דוביגנאו, רויטרס

ב-3% עד 4%: ההכרזה שגרמה למניית רנו לצנוח

לאור ביצועים חלשים, רנו קוצצת בתחזית הרווחים שלה ● רנו גם חתכה את התחזית שלה למרווח התפעולי לאזור ה-5%, לעומת התחזית הקודמת ששמה את המרווח התפעולי ב-6%

אזוב מצוי/ צילום: פרופ' נתיב דודאי

שיח מפלג: איך אפילו ביטול האיסור על קטיף של זעתר הפך לקרב נרטיבים בין יהודים וערבים

גם אחרי שרשות הטבע והגנים ביטלה את האיסור המוחלט על קטיף הזעתר והעכוב, יש מי שמשוכנעים יותר מתמיד שבסוף כל החלטה מקצועית שלה יושב ערבי עם נרגילה ● הסופר עודה בשאראת: "ברור שהמדינה רצתה ליצור ניכור בין הערבים לבין הטבע, רוצים שהערבי ישתגע במדינה הזאת"

זה ייגמר בבכי  / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב

זה ייגמר בדמעות: שורה של חוקרים מנסים לפענח מה גורם לנו לבכות והאם אפשר לחיות בלי בכי

בכי כתגובה לרגש הוא תופעה נדירה בעולם היצורים החיים ונחשב תכונה אבולוציונית מתקדמת, אבל חוקרים עדיין מנסים לפענח מה בדיוק התפקיד שלו ומדוע גם חוויות חיוביות יכולות לגרום לדמעות לזלוג מעצמן

אריק הניג / צילום: תמר מצפי, גלובס

איש התקשורת אריק הניג הלך לעולמו בגיל 72

איש התקשורת ומפיק הטלוויזיה, שנודע בעיקר כזה שהחדיר לארץ את תרבות ה-NBA נפטר היום אחרי מאבק ממושך במחלה קשה ● הותיר אחריו אישה וילדה

רגולציה / צילום: Shutterstock

ביטוח הבריאות כדוגמה: הרגולציה הנוקשה בישראל פוגעת דווקא בצרכן

מספיק להסתכל על הרגולציה בענף הביטוח כדי להבין שמדובר באבן-נגף לכלכלה המקומית ● דעה

מאיר שמגר / צילום:אמיר מאירי

מאיר שמגר היה גדול הבנאים של שלטון החוק במדינת ישראל

פרקליט צבאי ראשי, יועץ משפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון – בכל תפקידיו הניעה את מאיר שמגר מחויבות דמוקרטית עמוקה, אנושיות, ואמונה בחירות, שוויון וצדק לכל אדם

ליברפול, מרכז העיר. רחוב אופייני של בנייני לבנים אדומות  / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

ליברפול, לא רק ביטלס וכדורגל. טיול אחר בעיר

רוב התיירים שמגיעים לליברפול נוחתים בשדה התעופה ע"ש ג'ון לנון ועושים את הסיבוב המסורתי בעקבות ארבעת המופלאים ● אבל הביטלס לא צמחו מתוך ואקום, וליברפול היא לא רק הביטלס ● יש לה היסטוריה, מורשת כדורגל מפוארת והרבה אווירה