הודו / צילומים: אורלי מנע שני
יום הולדת הוא זמן טוב לחשבון נפש, דין וחשבון לעצמי על עצמי, משהו בסגנון 'יחסינו מנין ולאן'. כשחגגתי יובל, קיימתי ביני לביני שיחה נוקבת במיוחד, כזאת של אמצע החיים, סוג של פרק ב' שלי עם עצמי, שבמהלכה קיבלתי החלטה להגיע בכל שנה למקום חדש. עוד החלטה שקיבלתי הייתה לבחור לעצמי את המתנות, ולא שיבחרו עבורי. יש דברים שאת צריכה לקחת לעצמך בעצמך - הם לא יגיעו לבד.
ככה זה אצלי בכל הנוגע לטיולים בעולם, שהם בעיניי המתנה המתגמלת ביותר. אף אחד לא ייקח אותה ממני, חוץ מדמנציה. לצערי, בן זוגי אינו חובב נלהב של מסעות בכלל, לא בארץ ולא בעולם, אלא אם הוא רכוב על אופנוע - כלי תחבורה שמעולם לא התחברתי אליו. אחרי לא מעט שנים יחד, הצלחתי להפנים שיש דברים שאין בכוחי לשנות.
עד לסיפור מסע מרתק ששמעתי מזוג חברים די נהנתן ומפונק, הודו הייתה עבורי מקום של תרמילאים צעירים וזרוקים, רוחניקים בטיול אחרי צבא, יוגה (בחדר כושר) ומקלות קטורת שהדלקתי בבית פה ושם, לאווירה ולגירוש רוחות רעות.
ואם כבר מדברים על יוגה, אז שנים נלחמתי בה. כאתלטית מקצוענית בדימוס, שבילתה שנים על מסלולי האתלטיקה בכל אצטדיון אפשרי ברחבי הארץ, לא הייתי מסוגלת בשום פנים ואופן לשכב על מזרן יותר מדקה רצוף בחוסר מעש. על שוואסנה בסוף תרגול ושחרור מוחלט של הגוף וכל המחשבות - אין מה לדבר.
לפני שנה משהו השתנה בי. אין לי הסבר למה, אבל מה שבטוח זה שהכלל שלפיו 'המורה מגיע כשהתלמיד מוכן' מוכיח את עצמו כנכון כל פעם מחדש. יחד עם היוגה בא התיאבון. "או שתאהבי או שתשנאי - אין באמצע", הזהירו אותי החברים וכל מי שתחקרתי בדרך. "ותקחי בחשבון קלקול קיבה אחד לפחות, סיכוי למלריה, וירוס הבטן, עוני, חולי, לכלוך, דכדוך או אושר גדול".
החלטתי להמר על האחרון, ולהפיל על בן זוגי את הפצצה, עם לא מעט חששות. לשמחתי הוא קיבל את הבשורה בהכנעה והסכים לנסוע איתי. כנראה כדי שלא אעשה לו בעיות עם טיול האופנועים הבא.
כמו תזמורת בלי מנצח
אם כבר להתחיל את הודו בגילנו, רצוי להתחיל אותה בעדינות, עם תמהיל מאוזן של פינוק והארד קור, לצאת בבוקר למציאות ולחזור בערב לחלום בארמון, ובקיצור - רג'סטאן.
בדרך כלל אני חופרת ובודקת בדיוק מה מחכה לי ביעד שאליו אני מגיעה. רק שהפעם שום סיפור ואף סרט בוליוודי שראיתי אי פעם לא הכינו אותי לחוויה.
תחנה ראשונה, דלהי. תוך דקות אני בתוך סרט, כאילו עקרו אותי מהעולם שלי. כבר ביציאה מהטרמינל תוקף אותי צונמי של צבעים. עבור אחת כמוני, עורכת דין שחיה במדי משפט של שחור-לבן כבר 30 שנה, המראה היה מרהיב וזר. אדום, סגול, ורוד, תכלת, ירוק, צהוב. על שחור ולבן אין מה לדבר כאן. הלבן לא שייך לכלות, אלא לאלמנות, מסמל את פרישתן ממעגל החיים, ועל שחור כנראה לא שמעו כאן. תרצו או לא - צבעים זה שמחה, גם אם אתה עצוב. הלב מתרחב, מתמלא אופטימיות, שבלעדיה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לשרוד את החיים במקום הזה.
אם רוצים לדבר על חוויית נהיגה - הודו זה המקום. את התמרורים וכל התיאוריה שלמדנו לפני הטסט מחליפים צופרים בשלל סגנונות ומנגינות, כמו תזמורת בלי מנצח. אם הצופר שלך לא עובד - תשכח מלעלות על הכביש, אלא אם אתה רוצה להתאבד. אין שום סיכוי להתקדם אפילו 100 מטר.
הנהג שלנו מתגלה כמקצוען, מנווט בווירטואוזיות בין אינסוף כלי רכב מסוגים שונים לבין אלפי הפרות שמסתובבות חופשי בכבישים, בבודדת וגם בעדרים שלמים. פחד אלוהים. ביני לביני התפללתי לא פעם שנגיע בשלום, ואפילו הודיתי (וזה לא היה קל), שלמרות שאני מחזיקה מעצמי נהגת מעולה, לא הייתי מעיזה לנהוג בכבישים של הודו.
העוני נוכח פה בכל מקום ובכל פינת רחוב. לא קל לצפייה ולעיכול. גם איי תנועה בצמתים הכי סואנים הופכים לבית, אם אפשר לקרוא לזה ככה, והכבסים לייבוש תלויים על גדר ההפרדה מהצד השני של הכביש הסואן. משפחות שלמות פורסות קרטונים ומתגוררות על האי - ואני חשבתי לעצמי, כל אחד והאי שלו. לאחד יש אי יווני ולשני יש אי תנועה. עצב גדול השתלט עליי, עד שהתרגלתי. זה לקח כמה ימים טובים.
הרכב הפריד אותנו מהעולם שבחוץ, לקח אותנו מיעד ליעד לפי התוכנית, אי אפשר היה לעצור סתם בשום מקום. אבל כדי לחוש מקום ואנשים צריך להתערבב בהם. בבזאר של דלהי עלינו על ריקשה, כשנהג מדווש אותה במאמץ רב בין הסמטאות - רחוב של בדים, רחוב של פירות וירקות, רחוב לתבלינים, אחר לתכשיטים, ריח קטורת חריף באוויר, כל סמטה והריח שלה. בליל קסום של צבעים וריחות שהחושים מתקשים לתפוס.
בכלל, נדמה שבהודו לכל איש יש לא רק שם, אלא גם חנות, חלקת אלוהים הקטנה שלו. המושג 'חנות' מקבל משמעות אחרת. תפרוש שמיכה או תעמיד עגלה, ואתה בעל עסק - פרחים, חסה, גזר, תבלינים, קטניות, פופקורן, מה שתבחר. לא צריך רישיונות מאף אחד. אדם בתוך עסקו הוא גר.
לקפוץ ראש לכחול הגדול
הנסיעות ממקום למקום ארוכות. כמו תל-אביב-אילת כמה פעמים בשבוע. גם אם חלמתי לישון מכאן לשם, לא היה סיכוי שזה יקרה. ערימת קש עם רגליים שהתגלתה כגמל, קבוצת נוודים מנווטים חמורים - חמור אחד סוחב כלים והשני את כל הגדיים, כל חמור ותפקידו.
העין לא מצליחה לקלוט הכול, לא יודעת על מה להסתכל קודם, והמצלמה לא הפסיקה לצלם, גם בנסיעה. כשהנהג חרג ממנהגו ועצר לנו בשוק אוכל, לכמה דקות חזרתי להיות ילדה בחנות צעצועים, לא ידעתי את נפשי משמחה. ומה לצלם קודם, להנציח כדי לזכור, שלא יברח כלום.
אודיאייפור, ג'ודפור, ג'אייפור, אחת לבנה, אחרת כחולה, השלישית ורודה - כל אחת עם הצבע שלה והמהרג'ה הפרטי שעל שמו היא נקראת. את ג'ודפור הכחולה אהבתי במיוחד. בתים שלמים שם נצבעו בכחול, לא כדי להרשים תיירים, אלא כדי להבדיל בין הקאסטות. עם הזמן, כולם התחילו לצבוע. רק בכחול. המראה מתגלה כעוצמתי יותר ממרומי המבצר הענק החולש על העיר, נפרס כמו אגם באמצע המדבר שמסביב. כאילו מזמין אותך לקפוץ ראש.
הארמונות של רג'סטאן בלתי נתפסים בגודלם, בעושרם ובכמותם. אחד מהם נבנה במשך עשרות שנים על ראש הר רק לכבוד עונת המונסון. אם יש בגד לכל עונה, להם היה גם ארמון. שיהיה.
וכגודל העושר, כך היקף העוני - מותחים את הניגודים לאקסטרים. העוני והעושר אינם במרחק נסיעה זה מזה, אלא במרחק נגיעה בלבד. והכול בגדול - אתה יכול להיות עני בגדול או עשיר בגדול, כאילו אין שום אמצע. יוצאים מפתח הארמון, ובמרחק פסיעה מהגדרות שמקיפות אותו, עומדות מולנו אימהות-ילדות עם תינוקות שמקבצות פרוטות. עליבות ופשטות עם תפאורה מהודרת, וכל אחד מקבל בהכנעה את מקומו בעולם, בלי להתווכח.
חיות עירך קודמות
אחת הנקודות שתוכננו בטיול הייתה נרלאי, מקום פחות ידוע, ולכן לא ציפיתי לכלום. תוך כדי נסיעה קצרה בין בתי הכפר המתפוררים והעליבות שמסביב, חשבתי לעצמי שלא יזיק גם סתם לנוח בלי להתרגש מכלום.
מסתבר שטעיתי ובגדול, וכגודל אי הציפייה - כך גודל ההפתעה. הכפר הנידח התגלה כאחד משיאי הטיול. אלף לילה ולילה. חזרה במנהרת הזמן לארץ המהרג’ות - הלבוש, הגינונים, המדורות שהודלקו בשעת ערביים באמצע הפטיו וריח הקטורת באוויר.
המלון/ארמון שאליו הגענו היה אחד המפנקים ביותר בטיול, והיחיד שבו הצלחנו קצת לנוח על שפת הבריכה עם ספר, כאילו יצאנו להפסקה באמצע סרט או הצגה. היינו זקוקים להפסקה הזו, לקחת כמה נשימות אוג'אי עמוקות, ולהתאפס על עצמנו. מהר מאוד הבנו שמדובר בסרט בתוך סרט, לא בהפסקה.
השומר הזקן בכניסה הציע לנו סיור בכפר, וכמובן שהצטרפנו אליו. העליבות והעוני מחוץ לחומות הארמון לא היו שונים משאר המקומות שראינו, אבל התפאורה והאווירה היו אחרות. שקט של כפר מכושף. חנויות מכולת עם מגוון מצומצם ביותר של מוצרי צריכה בסיסיים, אבל גם ממתקים צבעוניים לרוב, ילדים שהחליפו את ההורים בעבודה בחנות, ואנשים שמביטים בנו בהשתוממות, כאילו שואלים מה איבדנו כאן.
כל כמה צעדים, תמונה מסרט. קשיש סוחב ערימת קש על ראשו, פוגש לשיחה קצרה את המדריך שלנו. איש מבוגר עוצר מול מקדש וטומן במקום המיועד לכך פרוסת לחם בשקית - נאמן למצווה להפריש לחיות (ציפורים, פרות וכו’) את הביס הראשון בארוחה, כדי להבטיח לעצמו חיים טובים בעולם הזה וגם בעולם הבא, בבחינת 'חיות עירך (או כפרך) קודמות'.
חזרנו לפטיו בארמון, והתנתקנו תוך שניות מהעליבות והדלות שבחוץ, ונכנסים לעולם אחר - משרתים, מדורות, כוסות יין וקולות תיפוף ברקע. כמו בחלום. כשהשמש החלה לשקוע, הצטרפו לקולות התיפוף כלי נגינה נוספים, שמקורם לא היה ברור. ואז נכנסה לרחבת הארמון שיירה של אנשי הכפר, שאותם ראינו קודם - זקנים, צעירים, נשים וטף, צועדים יחד אל המקדש המצוי בחצר הפטיו.
הסבירו לנו שמדובר במנהג בן מאות שנים, להכניס את פשוטי העם למתחם הארמון ולהתפלל יחד, להפיל את חומות השוני ולהתחבר בתפילה אחת. עניים ועשירים, צעירים ומבוגרים. האש בוערת, המוזיקה מתנגנת, הקטורת מפזרת את ריחה - ואני מתפללת שלא ייגמר לעולם. ארוחת ערב לאור נרות. קאט.
ירושלים של הודו
הדת והאמונה נוכחים בכל מקום שבו ביקרנו, ונדמה שאין כאן אדם שלא מאמין. מזבח בכל פינת רחוב, תמונה או פסל של אל בכל רכב, מעל הכניסה לבית עסק, בתוך העסק, בתוך הבית ומחוצה לו. נדמה כי בשמה של האמונה הכול נסלח - העוני, הדלות, הקושי וכל תלאות החיים. מי שמרוויח בגדול משלל האמונות והאלים אלה הפרות הקדושות, שמסתובבות כמו נסיכות בכבישים וברחובות. אפילו בחנויות מצאתי כמה שעשו אתי קניות, רק שהן קיבלו כל מה שרצו בחינם.
באגם הפסטורלי והיפה של המושבה הישראלית הידועה בשם פושקר, התנפלו עלינו בחדווה שני מקומיים - לקחו אותי ימינה ואת בן זוגי שמאלה, ויאללה להתפלל. דחפו לידיי צלחת עם פרחים ונרות, קשרו לי ליד השנייה סרט אדום, וציוו עליי להרים את הצלחת ולקרוא בשמם של האלים: 'ברהמה' (הבורא), 'וישנו' (המשמר) ו'שיווה' (ההורס).
הבטיחו לי שאם אקרא בשמם ואשליך את הפרחים לאגם, משאלותיי יתגשמו. אז הבטיחו. ואני קראתי, והשלכתי כמו ילדה טובה. את כל הטקס תיעד 'צלם' שבידיו הופקד הטלפון שלי. סצנה מקבילה התרחשה בעזרת הגברים. כמובן שאין תפילות חינם, ואת תרומתנו הצנועה השארנו למנהלי הטקס.
האגם הזה בפושקר היה 'חימום' לדבר האמיתי - ורנאסי, הלא היא ירושלים של הודו, בהבדל מרכזי אחד: היא כולה 'הכותל המערבי' או 'מאה שערים', אין בה שכונות אחרות. עיר שכל מהותה תפילה, סליחה, טהרה, חיים ומוות זה לצד זה, במרחק של עשרות מטרים בודדים. טבילה במי הגנגס המלוכלכים בתקווה לחיים נקיים וטהורים היא מחשבה מצמררת כשלעצמה, בוודאי אחרי שהבנו שלתוך המים מושלכות כל הגופות של מי שאין בידו זכות להישרף, כמו ילדים מתחת לגיל 10, נשים בהיריון, חולי סרטן ואנשי דת. באמת המקום הנכון להיטהר בו.
פנייה קטנה ימינה או שמאלה, ואנחנו במשרפות המוות. כמו בחיים - המוות תמיד מחכה מעבר לפינה. קרמטוריום חשמלי או מדורה, לבחירתך. לצלם אסור, אבל הצעות של מדריכים לסיור במדורות המוות יש בשפע, תמורת כמה רופי. "יורדים", הכרזתי, "אם הגענו עד לכאן, תמות נפשי עם המתים".
נעמדנו ליד מדורה שבה נשרפה אישה, אצבעות רגליה בולטות מחוץ לערימת העצים הבוערים, מרוחות בלק עדכני. המשפחה (גברים בלבד) המתינה ליד המדורה עד שהגופה תישרף כליל, משהו כמו שלוש שעות - ואין כניסה לנשים, כי "נשים בוכות". שיבכו בבית ולא יפריעו כאן, הסבירו לנו.
בינתיים מגיעה אלונקה עם גופה חדשה שהוכנסה לטהרה במי הגנגס. מים ניתזו על פני המת, והגופה הונחה בצד, ממתינה, עד שהמשפחה תבחר את דוגמת הבד שיכסה אותה ואת סוג אבקת הבעירה, ותשלים את רכישת כמות העצים המתאימה למדורה. כל אחד ומדורת השבט שלו.
אחרי כל זה, הוא אמר לי שירצה לחזור שוב להודו גם בשנה הבאה. ואני חושבת לעצמי, בכמה טיולי אופנועים זה עוד יעלה לי.