הביאנלה של ונציה/ צילום: חגית פלג רותם
כל העולם כולו רשת דקה מאוד, של קורים. כך ניתן להסיק מעבודותיו של האמן הארגנטינאי תומס סארסנו, שמעסיק בסטודיו שלו עכבישים מזנים שונים, הטווים עבורו את יצירותיו/יצירותיהם בסביבה מבוקרת. קורי העכביש הם מהחומרים החזקים בעולם, והם מבטאים יכולת אורגנית להשתלב בטבע, להקים "מקום" ולעבור הלאה. סארסנו, כמו אמנים אחרים בביאנלה ה-58 לאמנות בוונציה, מאמין שהתבוננות בתהליכים ובצורות חיים בטבע יכולה ללמד אותנו לחיות יותר בשלום ובתבונה עם העולם.
תחת הכותרת "שתחיו בזמנים מעניינים", האמנים מגיבים לעידן העכשווי ומציירים תמונה לא פשוטה. שינויי אקלים מהירים, טכנולוגיה מואצת, פליטים ונדידת המונים, מלחמות וסכנת חיים, ייאוש ותחושת אפסות, שלטון מטורלל - אלה הם חלק מהנושאים המעסיקים את האמנים משתתפי הביאנלה. לצדם, מככבים החיפוש אחר אינטימיות והגדרה עצמית, שאלות של ג’נדר, דימוי גוף, קבלת הפגמים (שלנו ושל אחרים), אלימות ושחיתות והשחתה, והחרדה מפניהן.
הביאנלה שנפתחה באמצע מאי ותימשך עד סוף נובמבר היא אירוע הפסגה של עולם האמנות הבינלאומי. יש שמכנים אותה האולימפיאדה של האמנות - בעיקר הודות לעובדה שיש בה ייצוג למדינות העולם, באמצעות אמנים שהן בחרו ובביתנים משלהן. חלק מהביתנים הם מבני קבע לא גדולים, המפוזרים בגני התערוכה כמעין כפר גלובלי קטן. אולם יש בכך משהו מבלבל: כיום לא מצפים מהאמן המייצג מדינה להיות "ייצוגי" או מגויס כדובר מדינתו. האמנים נשלחים לביאנלה כדי להציג את האמנות האישית שלהם, לאחר שקיבלו את ברכת הדרך ממשרד התרבות.
כמו באולימפיאדה, גם בין האמנים המשתתפים בתערוכות הביאנלה מתנהלת מעין תחרות ספורטיבית, והמנצחים הם זוכי "אריה הזהב", סמלה של העיר - אות כבוד שיכול גם להשפיע על הקריירה העתידית של האמן. השנה זכה באריה הזהב הביתן של ליטא, שמציג אופרה מחיי היומיום המתנהלת על חוף ים, שבו אנשים מכל הגילים וההרכבים, על תינוקותיהם וכלבם, שוכבים ויושבים על חול זהוב, קוראים ספר, משתזפים, אוכלים, משחקים שחמט (ואפילו מטקות). הקהל מוזמן לצפות בהם מלמעלה, ממעקה של מרפסת עילית המקיפה את ההתרחשות.
המראה מרהיב, הסאונד נפלא, ולפתע אנחנו נמצאים בעמדת מדען המתבונן בסקרנות בחיים הרוחשים על משטח המיקרוסקופ. הסיטואציה הולכת והופכת למוזרה כשמבינים שיש חוף, אך אין ים, ושהשירה (היפהפייה יש לומר) היא דרכן של שלוש האמניות שיצרו את הביתן לזעוק את נזקי ההתחממות הגלובלית וזיהום הים.
בית חולים לרעות חולות
אחת הבעיות של הביאנלה היא התזמון - מרבית האנשים מגיעים לעיר לזמן קצר, וריבוי המשימות והתערוכות אינו מאפשר להם לראות הכול בנחת. למעשה, אי אפשר באמת לראות ה-כ-ו-ל. המיצג הליטאי, לדוגמה, פועל רק בשבתות. בשאר ימי השבוע החוף נראה נטוש והמוזיקה נשמעת ברקע, כמעין תזכורת רפאים לנפשות הפועלות. כדי לתפוס את מהדורת השבת של השחקנים במיצג, יש אנשים שמוכנים לעמוד בתור בגשם במשך שעות.
איה בן רון, נציגת ישראל, הקימה בביתן הישראלי את בי"ח שדה X - בית חולים לרעות חולות חברתיות. נקודת המוצא שלה הייתה טראומה אישית של התעללות מינית במשפחה, שהיא חושפת לראשונה באמצעות וידיאו-ארט אנימציה שמוצג בתערוכה. באופן מעניין, היא החליטה שהסרט זקוק למסגרת שבה יוכלו להישמע קולות מושתקים נוספים שמבקשים לפרוץ לאוויר העולם, ובאמצעות חשיפה במסגרת זו - יוכלו למצוא ריפוי ומנוחה.
בן רון, מלווה באוצר אבי לובין, בכמה אמנים מציגים ובצוות עובדים לובשי לבן שמפעילים את בית החולים הזמני, יצרה מעטפת רב-שכבתית לכאבה הפרטי והזמינה אחרים לחשוף את מכאוביהם. לצד עבודתה היא מציגה עבודה של רועי ויקטוריה חפץ ושל זהר מלינק עזרא, העוסקת במצבה הפגיע של חפץ כטרנסג’נדר בתהליך שינוי; סרט של עדית אברהמי המביא עדויות ממקור ראשון - מפי האימהות הנפגעות - בפרשת ילדי תימן; וסרט של אמן פלסטיני אנונימי המוחה נגד הכיבוש באמצעות אלימות ויזואלית בוטה.
המסגרת האלטרנטיבית שמספקת האמנות, מזמינה את הצופים להיות מעורבים רגשית ופיזית בחוויית הטראומה של האחר. האם היא מצליחה לטפל ברעות החולות? קשה לומר. התור ל"בית החולים" מעיד על הצלחת הביתן, אבל המניפולציה המכוונת, שמכניסה את הצופים למצב המתנה ומעבירה אותם במסלול מוסדר וממושטר, רחוקה מהצהרת הביתן ש"כאן כל אחד יכול להיות חופשי".
גם האוצר הראשי של הביאנלה השנה, ראלף רוגוף, מאמין שהאמנות יכולה לרפא את החברה, או לפחות להציב בפניה מראה. האמנים על-פי רוגוף הם אנשי בשורה, שיודעים לחשוף את האמת מבין ההריסות של ערכי המוסר והיושר, החמלה והאמפתיה האנושית. הם אלה שיכולים להציע לעולם נקודת מבט חדשה, שונה, שתגבר על שטף מכוון של "עובדות אלטרנטיביות" וכזבים, במסווה של לגיטימיות. רוגוף בחר לשם כך כ-80 אמניות ואמנים מרחבי העולם, רבים מהם צעירים - ילידי שנות ה-70 המאוחרות וה-80. את עבודותיהם הוא מציג בשני האתרים המרכזיים של הביאנלה בעיר ונציה, ויחד הם מהווים עוגן מרכזי לתערוכות שמוצגות בביתנים הלאומיים ולתערוכות לוויין ברחבי העיר.
שגרירויות תרבות קטנות
הביאנלה של ונציה היא אירוע התרבות הבינלאומי הוותיק בעולם המודרני. ראשיתה ב-1895, בתערוכה אזורית שניסתה להתחרות בתערוכות האקספו העולמיות שהתקיימו בערים הגדולות והחזקות. ונציה, שבעברה הייתה צומת מרכזי של מסחר, פיננסים ודיפלומטיה, החליטה לחזק מחדש את מעמדה באמצעות כוחות יצירתיים.
כעבור שנתיים הפכה התערוכה לביאנלה (מילה שפירושה "דו-שנתי") וכעבור עוד שנתיים הפכה לבינלאומית. את הצלחת הביאנלה וההתמדה המרשימה שלה אפשר לזקוף לזכותה של תחבולה שיווקית מבריקה: כבר בתחילת המאה ה-20 הזמין ראש העיר של ונציה את המדינות האורחות להקים לעצמן ביתני קבע, מעין שגרירויות תרבות קטנות, שניטעו בגני הביאנלה.
כך נוצרה מחויבות של המדינות להציג באופן עקבי. מדינה שאינה מציגה בשנה כלשהי, כנראה שמצבה לא טוב. כמו ונצואלה, שהביתן שלה נותר השנה סגור ולפניו הציב מישהו שלט "די לשקרים" ונר נשמה.
בשנות ה-90, לאחר התפרקות ברית המועצות, וביתר שאת בשנים האחרונות, שבהן יותר ויותר מדינות מגלות רצון להשתתף בזירת התרבות העולמית, התפשטו ביתני הביאנלה לאתרים נוספים ברחבי העיר. לאלה נוספים תערוכות לוויין ואירועים מיוחדים, שיחד יוצרים המולת אמנות שוקקת חיים ומושכת קהל.
העיר ונציה, שסובלת מעודף תיירים מעיק ומזיק, דווקא מקדמת בברכה את תיירי האמנות. בניגוד לנוסעי ספינות הקרוז והמבקרים ליום אחד - שמטיילים במסלול הקבוע שבין הכניסה היבשתית לעיר לבין כיכר סן מארקו ובחזרה - באי הביאנלה דווקא משתהים בוונציה כמה לילות, אוכלים במסעדות המשפחתיות ובגלידריות, מחפשים עסקים מקומיים שמעבר לחנויות המזכרות האחידות, ומנסים לראות את העיר כחלק מהמסגרת האמנותית. לא מעט ארמונות מתפוררים וכנסיות מסוגרות מתעוררים לחיים בזכות האמנות, שפולשת פנימה ומשלמת שכר דירה ותחזוקה לתקופה של חצי שנה.
ונציה היא עיר דו-קוטבית: מלאת קסם ומלנכולית, מסעירה ושוקעת, מעייפת במרחקי ההליכה האין-סופיים ומרעננת בסירות הוופורטו, שלוקחות את הקהל - עשירים כפשוטי העם, תיירים כפועלים עם משאם - בין האיים והגרנד קאנאל. היופי של העיר מתגלה ביתר שאת במבט מנגד - מהאי סן ג’ורג’יו מג’ורה, שעליו כנסיית ענק, מנזר עתיק ומרינה. בתחילת העשור הצליח נזיר חובב אמנות לשכנע את חבריו שהכנסייה חייבת להיכנס למפת התערוכות של הביאנלה, וכך זכתה ונציה באחד החללים האלטרנטיביים המרשימים בעולם. בימים אלה מציג בכנסייה האמן האירי שון סקאלי, המוכר בעיקר בציוריו שמורכבים ממשיחות של פסי צבע עבים.
הפעם הוא מציג מעין טוטם צבעוני המתנוסס לראווה בדיוק במרכז הכיפה שתכנן האדריכל רב ההשפעה פלאדיו במאה ה-16. אפשר לראות במגדל הצבעים ביטוי רוחני למגוון העצום של התופעות בעולם ולשאיפה התמידית להתעלות לספירות אלוהיות, ומנגד אפשר לראות בו "צלם בהיכל", אמנות המופשט קשת העורף לצד ציורי הכנסייה הקלאסיים, ביניהם הסעודה האחרונה בגרסה של טינטורטו הוונציאני שנחשב לחדשן גדול בזמנו, לפני 500 שנה.
לא רחוק משם על אותו האי שוכנת ההפתעה של השנה, לטעמי: "אנתרופיה" היא תערוכה צנועה וטובה של אמנות סינית בת זמננו, שיזם מכון Faurschou מדנמרק. שבעה אמנים צעירים יחסית ולא מאוד מוכרים בעולם, מציגים בתערוכה עבודות גדולות ומרתקות, הן בחומר והן במחשבה.
כך לדוגמה "אבן", עבודתו של ליו וויי (שמציג גם בתערוכה המרכזית בביאנלה), פסל עצום הנראה כמטאור שנפל, מתגלה רק במבט מאוד בוחן (וקריאת המידע שעל הקיר) כעשוי ממאות ספרים שנמעכו וכמו הותכו יחד, ואז גילף בהם האמן. העבודות של האמן הא אן עשויות שלטי חוצות מאותיות ניאון צבעוניות, שבמבט מקרוב ניתן לראות שהן מנותצות וסובלות מוונדליזם מכווןכמו שלט פרסום של בר שכונתי עלוב ונטוש.
שני אמנים סינים גונבים את ההצגה גם בלב התערוכה המרכזית של הביאנלה. סון יואן ופנג יו יצרו מפלצות מכניות, אחת מהן נראית כמנוף מצויד בזרוע שבקצה מגב, והיא גורפת נוזל אדום הנראה כדם בתנועה חוזרת ונשנית. לעיתים היא מחוללת ריקוד קטן ומדי פעם זוקפת את ראשה ומתנערת, כך שנתזים אדומים נוחתים על הזגוגיות המקיפות אותה, והשטח כולו נראה כמרחץ דמים לאחר מאבק גלדיאטורים בין אדם ומכונה.
● הביאנלה במספרים
מבקרים: כבר בשנתה הראשונה, 1895, משכה הביאנלה הבינלאומית לאמנות כ-200 אלף מבקרים, והוכרזה כהצלחה מסחררת. ב-2017 ביקרו בביאנלה 615 אלף איש - המספר הגבוה ביותר עד כה, ובשנים שלפני כן עמד המספר על כ-500 אלף.
מדינות משתתפות: מספר המדינות המשתתפות עולה בהתמדה וב-2017 הגיע ל-80 מדינות. השנה הצטרפו למעגל גם גאנה, אלג'יריה, מלזיה, מדגסקר ופקיסטן.
מאז 1984 מתקיימת בכל שנה זוגית גם הביאנלה לאדריכלות, במתכונת דומה לביאנלה לאמנות, ובין זו לזו מתקיימים במתקני הביאנלה מדי שנה פסטיבלי מחול, תיאטרון, מוזיקה ופסטיבל הקולנוע המפורסם של ונציה. כל אלה תומכים בארגון הוותיק של הביאנלה ומחזקים את מעמדה של העיר כיעד תרבות מוביל ועדכני.
● מידע מעשי
הביאנלה תתקיים השנה עד 24.11. היא פתוחה לקהל מדי יום בשעות 18:00-10:00 וסגורה בימי שני (יש בעיר מוזיאונים אחרים שפתוחים בימי שני וסגורים ביום שלישי או רביעי, מומלץ לבדוק ולתכנן מראש).
לביקור מוצלח בביאנלה דרושים לפחות יומיים. מחיר כרטיס הכניסה הרגיל 25 אירו והוא מקנה כניסה חד פעמית לשני אתרי הביאנלה, ג'רדיני וארסנלה (יש גם כרטיסים רבי-כניסות, שעולים יותר). ניתן לרכוש כרטיסים אונליין ולהדפיס בבית (הכרטיס פתוח לשימוש בכל תאריך) אבל אם הזדמנתם במקרה לוונציה - אין בעיה לרכוש כרטיס בקופות בכניסה. מספר המבקרים אינו מוגבל.
מומלץ להקדיש לפחות חצי יום לכל אחד משני האתרים ואם יש לכם רק יום אחד - דלגו ביניהם ונצלו את ההליכה לחטוף פיצה בוויה גריבלדי (המרחק מג'רדיני לארסנלה כעשר דקות הליכה). בנוסף, מפוזרים ברחבי העיר ביתני מדינות שהכניסה אליהם חינם וכן תערוכות לוויין רבות וטובות, חלקן בחינם וחלקן בתשלום שנע בין 8 ל-20 אירו.
לחובבי אמנות הנוסעים במיוחד לביאנלה מומלץ ללון בתוך העיר וליהנות ממנה: לתעות בסמטאות, לשתות אפריטיבו, לפנות ערב בעמידה כמו הוונציאנים ולהיכנס למסעדות משפחתיות שמכינות אוכל מקומי טרי וטוב. להוציא ימי פסטיבלים מיוחדים, יש בוונציה שפע אפשרויות לינה, שנע בין מלונות יוקרה לדירות אירוח, בטווח מחירים רחב (החל מכ-120 אירו לחדר בסיסי/דירה). לינה מחוץ לעיר, באזור שדה התעופה או מסטרה, עשויה להיות חסכונית, אך בזבוז הזמן והכוחות בנסיעות ומעבר מאוטובוס לסירה ולהגעה עד לתערוכות ובחזרה - עלול לעלות יותר.