ציור: טלי יאלונצקי
"מה אתה חושב, שאני לא נורמלי להיות נורמלי?", שאל מאיר אריאל. זה אולי נשמע תמוה לרובנו; הרי גידלו אותנו לשאוף לחיות בקו המשווה של הנורמה, להיות בסדר כמו ועם כולם. אלא, שמסתבר כי דווקא ישנו אדם 'נורמלי מדי'. זהו האדם ה'נורמוטי', מונח שהגה פרופ' כריסטופר בולאס, 76, מהפסיכואנליטיקנים החשובים של המאה האחרונה, ששינה רבות מדרכי הטיפול והחשיבה בעולם הפסיכולוגיה. פרופ' בולאס מסביר את דפוס האישיות של האנשים הנורמוטים; זהו הדחף להיות נורמלי באופן בלתי-נורמלי, דחף המאופיין בהקהיית הסובייקטיביות עד כדי מחיקתה, והתייחסות לעצמי כאובייקט חומרי.
בעוד שהאדם הפסיכוטי בורח מהמציאות אל הפנטזיה, הנורמוטי בורח מהפנטזיה אל המציאות. הוא עסוק ב-Doing ולא ב-Being, נמנע מהתבוננות פנימית, וימיו מאורגנים סביב לו"זים ופעילויות. הוא טרוד בלהיות ‘בחור טוב', או אדם ‘שאנשים היו רוצים בקרבתו'. הערך העצמי שלו מוגדר אך ורק על ידי התפקוד החיצוני של העצמי, על פי מה שמציבה הנורמה.
בולאס מסביר בראיון מיוחד ל'ליידי גלובס' כי הנורמוטי הוא אדם נטול מצבי רוח, ובמבט שטחי נראה יציב ובריא נפשית במידה בלתי רגילה. הוא בטוח, נינוח ומוחצן חברתית. הוא מנסה, באופן לא מודע, להפוך לאובייקט, עוד מוצר על המדף, מגדיר את שביעות רצונו דרך רכישת חפצים ומודד את ערכם של אחרים באמצעות החפצים שרכשו. הנורמוטים תלויים הרבה יותר מאנשים אחרים ברווחה כלכלית, וזקוקים לאספקה של חפצים כדי להעשיר את אושרם.
פרופ' בולאס, האם אנשים נורמוטים עוברים חיים שלמים בלי להיות מחוברים לעצמם?
"אנחנו לא יודעים כמה אנשים מתאימים להגדרה הזאת למרות שלא אובחנו, מפני שלרוב אנשים כאלה לא יבואו לטיפול או יתלוננו על בעיה. הפתרון של האנשים הנורמוטים לחיים הוא לסרב לנסות להסתכל פנימה על הרגשות ועל הצרכים הפנימיים, ולהתמקד רק במציאות באמצעות יישום של 'חיים פעילים': ספורט, בילויים, דיאטה, טיולים וכדומה. אם אדם חי את חייו באופן כזה של חוויות והתנסות, כשהוא יגיע להתמודד עם חוויות עמוקות ומטרידות, כנראה שלא יהיה מסוגל לחשוב דרך האני הפנימי שלו ולהתמודד איתן. האנשים הנורמוטים יכולים להישבר תחת חוסר היכולת שלהם להכיל את המחשבה של הבעיות הפנימיות. לפעמים בחיים, גם אם ממש עובדים בלהתעלם מהן, הבעיות הפנימיות צצות בכל מיני אירועים וסיטואציות".
מה רע בלהיות נורמוטי? האם יש באמת משהו שלילי בלא להתמודד עם האני הפנימי?
"אני חושב שצריך לשאול האם שווה לחיות ולהעביר חיים שלמים שבהם אנחנו רק משקפים התנהגויות של אחרים, חיים איך שנראה לנו שאחרים רוצים שנחיה. האם זה מה שאדם שואף אליו, סוג של ריצוי סביבתי בלתי נגמר שהמחיר שלו הוא חוסר רצון אמיתי פנימי או התמודדות עם האני שלי?".
מה היתרון של התנהגות נורמוטית?
"היתרון הוא להרגיש שאתה חלק מ'קבוצה', עם תחושה שאתה מוביל ומקובל בה. זה נותן הרגשה של ביטחון, אפילו אם זמני, מפני שאופנות משתנות ולא תמיד אפשר לעמוד בקצב. לפעמים גם אנחנו ניאלץ, הרי, להתמודד עם בעיות פנימיות. אבל אף נורמוטי לא חי בהרגשה שהוא מוביל ומקובל בצורה זמנית. החיים והניסיון מובילים אותנו, כחוקרים, לראות שסגנון החיים הזה לא תמיד יכול להיות יציב ולהחזיק מעמד תחת השינויים והאתגרים שהם חלק מממעגל חיינו".
האדם הנורמוטי לא סבל מטראומות ילדות משמעותיות, אבל סבל מהזנחה מסוג ספציפי: הוריו לא הגיבו כראוי לתקשורות שנבעו מהעצמי הייחודי שלו, הם לא זיהו ולא חגגו את חיי הדמיון שלו, לא עוררו אותו להמציא את חייו בדרך יצירתית, ולמעשה, הוא מעולם לא באמת נולד מבחינה פסיכולוגית. ההורים נענו להתפתחות העצמי הכוזב של הילד, הגיבו בעידוד ובתגמולים חומריים על ההסתגלות שלו למוסכמות, וטיפחו אצלו קונפורמיות. לפי בולאס, ילד להורים נורמוטיים זוכה לגמול על היותו 'רגיל', וכשהוא משתמש בדמיון, 'הוא חש בהתעלמות ממנו או באיום', ולומד לבטל את החלק הזה בעצמו, ולהסתגל למסגרות שעוצבו מראש.
מה ההשפעה של הורים נורמוטים על ילדיהם?
"הם מספקים סכמה קוהרנטית ופשוטה להתפתחות. השאלה הגדולה של החיים: ‘מה אנחנו עושים כדי להרגיש חיים', לא קיימת בהרבה מההתמודדויות והשאלות שעולות אצל ילדי הנורמוטים, כי המודל שלהם הוא של הורים שמתמודדים עם החיים בצורה מסוימת ומתעלמים משאלות שלחלקנו נראות בעלות חשיבות עליונה, והן הבסיס למי שאנחנו".
בכולנו יש רצון לרצות. לאנשים נורמוטים יש את הצורך הזה בצורה קיצונית יותר.
"אני חושב שהנורמוטים מנסים לרצות כל אחד במאמץ ייחודי לאדם שאותו הם מנסים לרצות. אבל הם למדו המון טכניקות של ריצוי האחר, והם שכללו את היכולת הזאת עד שהם מסוגלים ‘להבריג' את האדם שהם פוגשים למקום הנכון. הם אשפים בזיהוי וביכולת לרצות את האחר, מפני שהם מכוונים כלפי חוץ מה שהם מקבלים מהסביבה".
האם אדם נורמוטי יכול להיות עצוב, שמח או לאהוב באמת, למרות שהוא לא מחובר לאני הפנימי שלו?
"דרך החיים הנורמוטית היא נורמלית. ועדיין מיליוני אנשים מחפשים ומנסים להגיע לפתרון של הדילמה האנושית. אני לא רוצה להעביר ביקורת אם מישהו בכל קטגוריה דיאגנוסטית מסוגל ‘באמת' לאהוב. אבל אין ספק שהיכולת לאהוב ולהיות באמת נאהב היא אחת מנקודות השיא וגם אחד מהפתרונות העיקריים למורכבות של החיים. אין ספק שהיכולת הזאת דורשת סוג של חיבור אל האני העצמי שלנו".
הוא יכול להיות אזרח למופת, צרכן תרבות, בעל חברים ומכרים, אבל למעשה אין לאדם הנורמוטי יכולת לדבר בכנות על עצמו ועל רגשותיו מכיוון שהוא נעדר עולם פנימי. התוצאה: אדם-רובוט, פעיל ומתפקד, אבל נטול רוח חיים אמיתית. כשהוא מתבקש להתבונן באופן מעמיק אל תוך עצמו או זולתו, הוא מגיב באופן נאיבי ו'קלולסי'. הוא ידבר בקלישאות ריקות, וישתמש באלכוהול, בסמים ובתרופות פסיכיאטריות כדי לטשטש כאב נפשי. הרבה מהטיפוסים הנורמוטים הם וורקוהולים, או עוסקים בקנאות בפעילות גופנית.
פרופ' בולאס סבור כי העצמי החדש מתוכנת לפעול בעולם שבו מהירות באה על חשבון חשיבה. זהו עולם שבו חשיבה מעמיקה נתפסת כתכונה בעייתית המעכבת אותנו בדרכנו, והממד האנושי שלנו נחשב למשהו שצריך לקצץ בו, אם ברצוננו להתקדם. בתרבות שבה הפחד להחמיץ לייקים שולט, ובה, לדברי בולאס, "העצמי נתפס כאובייקט חומרי בין שאר מוצרים", החוויות שלנו הופכות לנורמוטיות: לא חשוב אם נהניתי בטיול, אם צברתי חוויות וזיכרונות שיבזיקו כשחיי יחלפו מול עיניי, העיקר שהתמונות הועלו ותויגו ולויקקו.
הטכנולוגיה גורמת לנו להיות יותר קונפורמיסטים?
"הנורמוטים הולכים אחרי הקו הנכון, מה שנכון עכשיו. הם מתנהגים כקונפורמיסטים, אבל לא רואים את עצמם ככה, אלא תופסים את עצמם ככוח מלכד חברתית. באופן מסוים זה גם נכון; הם משמשים כדבק שאנחנו זקוקים לו על מנת לספק תהליכים חברתיים. חלק מההתקדמות והעשייה שלנו הם תוצאה של אותם אנשים שמשמשים דבק אנושי ומייצרים שפה אוניברסלית שמאפשרת לנו להתקדם. לא תמיד זה לכיוונים שאנחנו רוצים".
האם אפשר לטפל באנשים נורמוטים, כשהאני הפנימי שלהם הוא כל כך חיצוני?
"כן, הם יכולים להיות מטופלים, ואפילו להשיג תועלת רבה מטיפול פסיכולוגי. הם לא משוגעים או 'פגומים', הם פשוט חסרי ניסיון בלהתייחס לעצמם כאל משהו נפרד בצורה סובייקטיבית. הם פחות מנוסים בהתמודדות עם עצמם, עם האני העצמי שלהם ועם הרצונות שלהם, ויותר שמים דגש ונפח על הרצונות של הסביבה או על מה שהם חושבים שהסביבה רוצה מהם".
האם החברה המודרנית דווקא מעודדת אנשים להיות נורמוטים?
"כן, ישנו מרוץ אחרי חיים נורמוטים. זה משהו כמו המרה דתית חווייתית שאנשים בוחרים כסגנון חיים, משהו שאלרגי למחשבה עמוקה ולהתבוננות עצמית. יש פחות עידוד לסגנון חיים שדורש ראייה סובייקטיבית עמוקה, ורוב האנשים הולכים אחר החיים הנורמוטים בצורה זו או אחרת, שבה אנחנו מתרחקים מעצמנו ומתקרבים לריצוי החברתי".
הנורמוטים הם אנשים שממש מנסים להמיר את 'דתך', כלומר את ההסתכלות שלך על העולם, כדי שתהיה כמותם?
"אני חושב שאף אחד לא מושלם, אבל הנורמוטים לא מנסים באופן אגרסיבי לשכנע שהסגנון שלהם מושלם. זה יותר מתאים להפרעה נרקיסיסטית שאינה שייכת לנורמוטים. אבל, אני חושב שהם מוצאים נחמה בשיתוף הדברים הטובים עם נורמוטים אחרים".
למה אנחנו מעריצים נורמליות, זה לא סוג של בינוניות?
"ה'אני הנוירוטי' או האני המעורב הוא מה שקיים אצל רובנו. אפשר לקנא בנורמוטים על כך שיש להם פחות קונפליקטים. וזאת שאלה, מנקודת המבט שלי, בנוגע לבחירת הפתרונות שלך בעולם שהמציאות בו כמעט בלתי אפשרית. ולכן יש כאלה הבוחרים בדת או בחיים נורמוטיים, והם ללא ספק חיים עם פחות התנגשויות וסערות פנימיות".