בילי אייליש / צילומים: Shutterstock.com Gettyimages ישראל/ א.ס.א.פ קראייטיב
כשאחד מראיונות הווידיאו שנתנה גרר בדיחות על חשבונה בעקבות 'טיקים' והתנהגות מוזרה שלה, נאלצה בילי אייליש להתוודות: "יש לי תסמונת טורט מאז שאני זוכרת את עצמי". הווידוי המפתיע לא רק שלא גרם לאנשים להתרחק, אלא הוביל לתמיכה והערכה עצומה על הפתיחות והכנות שלה. בעקבותיו, בני נוער רבים פנו אליה וסיפרו שגם להם יש תסמונת טורט, ושבזכותה הם מבינים שלמרות זאת אפשר להצליח, ובגדול. אם עוד לא יצא לכם להכיר או לשמוע, זוהי בילי אייליש, זמרת הפופ הכי פחות מתקתקה שיש, הכי 'לא נורמלית', שהופכת לקול של הדור הצעיר.
אייליש, רק בת 17, היא הזמרת הראשונה שנולדה אחרי שנת 2000 והגיעה לאלבום שדורג במקום הראשון. השירים שלה רשמו כבר מעל מיליארד הורדות, ולפני כחודשיים היא שחררה אלבום חדש '?When we all fall asleep, where do we go', שצובר תאוצה וכבר בשבוע הראשון לצאתו מכר מעל 300,000 עותקים.
ההוויה שלה לא מתנקזת לשירים בלבד. יש לה סטייל ייחודי שהיא כמגדירה כ-'Wonky', השיער שלה צבוע בגווני כחול וסגול, היא לובשת בגדים רחבים וצבעוניים, עונדת שרשראות כבדות וטבעות גותיות, וכפי שהיא אומרת: "אני אוהבת ללבוש דברים מוזרים. אני רק מנסה לגרום לאנשים להסתכל עליי". סגנון הדיבור שלה אינו מתנצל או מתיימר להיות משהו שהיא לא, ויש לה תובנות מפוכחות על החיים; "להיות עצובים זה בזבוז זמן", "בסוף כולנו נמות", "תעשו מה שאתם רוצים בלי לחשבן".
היא גדלה בבית קטן ובו שני חדרי שינה, את אחד מהם חלקה עם הוריה ואחיה עד גיל שש, אז עברו ההורים לישון בסלון. היא התחנכה בחינוך ביתי - ההורים, מוזיקאים-שחקנים, נתנו לה ולאחיה פיניאס להתנסות בלימודים לא שגרתיים שמבוססים על מה שמעניין אותם. כך גילתה את חיבתה לרכיבת סוסים, לריקוד ולשירה. כבר בגיל 11 החלה לכתוב שירים: "אני חייבת לשים את כל מה שיש לי בראש בחוץ, במילים. אם תיכנסו לחדר שלי תראו קיר מלא במחשבות ובתחושות שלי".
גם אחיה פיניאס, שגדול ממנה בארבע שנים, נמשך לתחום המוזיקה, וכשהיה בן 17 כתב את השיר 'Ocean eyes' עבור הלהקה שלו. הפריצה הגדולה קרתה כאשר פיניאס ביקש מאחותו (אז בת 13) לשיר את השיר, והוקסם. "לבילי יש יכולת לקחת כל שיר וליצוק לתוכו רגש - בכל פעם שהיא מבצעת שיר, אני מאמין לו", הוא אמר. הם הקליטו את השיר ב'סטודיו הביתי' שלהם - כלומר, בחדר של פיניאס, שם נכתבים מרבית השירים (אייליש פעם העידה שניסיון להקליט בסטודיו 'אמיתי' הרגיש לה מוזר, והיא מעדיפה לשיר על הכריות בחדר של אחיה) - והעלו אותו לרשת. ואז התרחש מה שכל אמן חולם עליו - מספר ההשמעות צבר תאוצה והגיע תוך זמן קצר ל-50,000, ועדת מעריצים נוצרה באופן אורגני.
אייליש נהפכה נערצת על בני דורה, דור ה-Z. אי אפשר להתעלם מקצב ההתפשטות של התופעה: ב-2017 היו לה 257,000 עוקבים והיא הופיעה בסיאטל מול 500 אנשים, ואילו היום המספר עומד על 17.9 מיליון עוקבים והקהל שלה בהופעות כבר מונה עשרות אלפי אנשים.
כדי להבין את מימדי הצלחתה, צריך להבין יותר טוב מה מניע את דור ה-Z. הדור הזה, בייחוד בארה"ב, גדל למציאות שבה שני אירועים משמעותיים עיצבו את חווית הילדות שלו ואת זהותו. הראשון הוא אסון התאומים ב-2001 והשני הוא המשבר הכלכלי של 2008. שניהם יצרו אצל בני דורה של אייליש חוסר ביטחון אימננטי.
מתוך המקום הזה אייליש מסבירה את הדחף שלה ליצירה קודרת: "זה דבר טבעי עכשיו - חלק גדול מלוס אנג'לס עולה באש, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנוגע לזה. השמים אפורים-כתומים וזה לגמרי טבעי. יש ירי בבתי ספר כל הזמן וגם זה הפך לנורמלי. זה דפוק לגמרי! זה העולם הנורמלי שלנו וזה לא מוזר בעינינו, כי זה מה שהיה לדור שלנו תמיד. הדברים כל כך דפוקים שהחלטתי: אני פשוט אעשה אמנות מכל זה".
בשנים האחרונות, בני נוער רגילים למצוא סרטוני וידאו מצמררים המתעדים את חיילי דעאש עורפים ראשים, ואירועי טרור המסוקרים בלייב הם עניין שבשגרה. אז מה הפלא שכשהם מכתירים את מלכת הפופ שלהם, הם בוחרים באייליש ולא בזמרת מתוקה? מבחינתם, אייליש איננה עוד אלילה מלאכותית ולא אותנטית, אלא מייצגת של המציאות בה הם מצאו את עצמם.
היא שרה על מפלצות מתחת למיטה, על גבעות שבוערות באש, מצטלמת לקליפ כשמעיניה זולגות דמעות שחורות, ומשתמשת באפקטי סאונד מסעירים, כמו צליל מקדחת רופא שיניים: "ישבתי אצל רופא השיניים ושמעתי את רעש המכשירים ואמרתי לעצמי, רגע אני חייבת להקליט את זה! הוספנו את הצלילים לתוך השיר וזה יצא ממש מגניב", כל אלו הופכים אותה ליוצרת שונה לחלוטין בנוף. האלבום האחרון שלה ממצב אותה כאמנית בעלת שפה מוזיקלית ייחודית. השיר 'Bury a Friend', למשל, מורכב (בין השאר) מבית-פזמון מקדים-פזמון-גשר-בית, וזה בשונה משירים ‘רגילים’, שיש להם לרוב תבנית של בית-פזמון-בית.
אייליש, באינסטגרם, כמו בפלטפורמות אחרות, מייצגת מודל שלא מסתיר את הפגיעות שבה, ובמכוון, אף תמונה שלה היא לא באמת 'מושלמת'. היא לובשת בגדים שנראים גדולים עליה בכמה מידות, מה שמקשה לראות את הסילואט הטבעי שלה. היא מצולמת פעמים רבות עם איפור מרוח או ללא איפור ושיער 'לא עשוי', ומציגה את האנושיות שבה.
הדור הזה, שכנראה הלך לאיבוד בין המסכים והחיים המושלמים של אחרים, נסחף אחרי אייליש, המציגה בפניו דרך אחרת לחוות את העולם. "אתה יודע למה אנשים מעריכים אותי? כי אני אומרת כל מה שאני רוצה להגיד, כי אם אני לא אגיד, אז מה הפואנטה?". בהופעה שלה היא הגדילה לעשות וביקשה מהקהל להרחיק את הסמרטפונים למשך השיר, בעודה טוענת כי אם תמות באותו הרגע על הבמה, הם ימשיכו לצלם באין מפריע. הישירות הזו שלה מרעננת בעולם המוזיקה, וכך, אייליש שובה את לב המעריצים.
ברוב הסרטונים שהיא מעלה היא משדרת מלנכוליות. "כולנו עצובים, כל האמנים, אנחנו אנשים עצובים", אמרה. "ילדים משתמשים בשירים שלי כמו בחיבוק. חלק מהמבוגרים חושבים שזה רע - שירים על דיכאון, נטיות אובדניות או פשוט נגד עצמי, אבל אני מרגישה שלראות שמישהו אחר חווה את אותן תחושות ומרגיש נורא, בדיוק כמוך, יש בזה נחמה".
הכוח הכלכלי
אייליש מבינה את הכוח הכלכלי שבידיה, ובחנות המקוונת שלה היא מוכרת טישירטים, כובעי צמר ושלל אביזרים, לרוב בצבע ירוק בהיר, הצבע שהכי מזוהה איתה.
מלבד עמוד האינסטגרם הרשמי שלה היא גם מתחזקת עמוד נוסף, @blohsh, בו היא מקדמת את האופנה שלה. לאחרונה, בשיתוף פעולה עם האמן טקשי מוריקמי, יצרה קולקציית קפסולה צבעונית. היא מרבה ללבוש פריטים שעוצבו במיוחד עבורה ומשלבים לוגואים של מותגים כמו לואי ויטון וגוצ'י, דווקא מתוך ניסיון לבטא כפירה במוסכמות המיינסטרימיות. כשהיא בוחרת להשתמש בסמלים אלה, כמו המונוגרם של לואי ויטון, זו קריאת תיגר מצדה על כל מה שמקובל, ממש כשם שהיא מסרבת להגדיר את המוזיקה שלה כסגנון אחד או אחר אלא כ'מוזיקה של בילי', גם הסטייל שלה הפך להיות מזוהה עמה והוא לחלוטין ייחודי ושונה.
בין אם לשפוט לפי סגנון המוזיקה שלה וחוש הסטייל, או לפי היכולת לשדר אותנטיות ופגיעות המעוררת השראה בקרב בני דורה, אייליש פה כדי להישאר, אז תתחילו לשנן את השם ואת השירים.