איך נראה מוח שנוצר בו רעיון חדש? / קרדיט: Shutterstock
"המינגוויי נהג לומר שאדם צריך לכתוב שיכור ולערוך פיקח", אומר פרופ' רקס יונג, נוירו-פסיכולוג החוקר כיצד נראה התהליך היצירתי במוח. "היום כבר יש לכך הוכחות מתחום מדעי המוח. יש שלב ביצירתיות, שבו אנחנו צריכים לדכא את השליטה שלנו במחשבות. מבחינת המוח, זה מתבטא בדיכוי של האונה הפרונטלית, הקדמית". זו אותה אונה שמשמשת אותנו לדיכוי דחפים וחשקים ושומרת שנלך בדרך הבטוחה והישרה.
בתרבות הפופולרית יש מעין ויכוח, אם הליכה בדרך הישר ודיכוי יצרים פוגעים ביצירתיות או שזה רק מיתוס שנועד לתרץ התנהגות פרועה, ובעצם אדם מוכשר ובעל מוטיבציה יכול להיות יצירתי גם כשהוא בשליטה מלאה. יש כאלה שמרחיקים אף יותר מכך וטוענים שהתהליך היצירתי יכול להיות מתודי ומסודר לא פחות מכל תהליך חשיבה אחר. מחקריו של יונג תומכים באסכולה הראשונה - זו של הפרועים, הייצריים, השיכורים, ה"משוגעים".
החתיכה החסרה אצל שיכורים
יצירתיות, כפי שנהוג להגדיר אותה, היא המעשה של חיבור חדש בין פיסות מידע קיימות, בין רעיונות ידועים. לפעמים החיבור חדש רק לאותו אדם ולפעמים הוא חדש בעולם, ובכל מקרה בשלב שבו מתרחש החיבור יש פעילות מוחית ייחודית: הסדר הרגיל הולך ונחלש, ורעיונות רבים, כלומר פעילות חשמלית רבה במוח, עולים אל פני השטח במקביל ללא שיטה וארגון. פתאום מידע פוגש מידע, רעיון פוגש רעיון, והזיק ניצת.
השלב הבא של התהליך היצירתי כבר מצריך סדר מסוים: הרעיון נבחן מול המציאות, מושווה לרעיונות אחרים, ומתגבשת תוכנית כיצד להוציאו אל הפועל. בשלב הזה, רעיונות רבים מתים, אולם מחקריו של יונג מראים שככל שיש רעיונות רבים יותר, כך הסיכוי גדול יותר להופעתו של רעיון שיתויג ככזה וייצא לפועל לבסוף.
והאונה הקדמית? לפי יונג, היא מדכאת יצירתיות או לפחות את הניצוץ שנולד ממפגש הרעיונות. כאשר אנחנו רוצים שייווצרו במוח מפגשים חדשים בין מעגלים לא קשורים, אנחנו צריכים להפחית מעט את הפעילות באזורים הללו. "אצל אנשים יצירתיים יותר מאחרים, האונה הפרונטלית פחות פעילה כאשר הם עוסקים ביצירת רעיונות חדשים", אומר יונג. מחקרים נוספים מצאו שדיכוי מכוון של האונה הפרונטלית באמצעות גירוי חשמלי חיצוני הגביר את הסיכוי להגיע לפתרון של חידה שדרש חשיבה יצירתית.
מחקר אחר מצא שהדיכוי של האונה הפרונטלית אמנם הועיל לפתרון בעיות שהחסם העיקרי בהן היה הצורך לחשוב מחוץ לקופסה, אולם כאשר לפתרון אותה בעיה נדרש גם זיכרון עבודה פעיל וחזק, דיכוי האונה הזאת פוגע בביצוע המשימה.
האונה הפרונטלית מדוכאת על ידי אלכוהול וחומרים כימיים נוספים. האם המחקר שלך אמנם תומך במיתוס האמן השתיין, או המשתמש בסמים, כפי שאמר המינגווי?
"הדיכוי של האונה הפרונטלית חשוב לשלב המפגש בין רעיונות ויצירת הרעיונות החדשים, אבל זה כמובן רק חלק מהתהליך היצירתי. קודם לו שלב רכישת המידע, כי אם אנחנו רוצים שייפגשו רעיונות, אנחנו צריכים שיהיו לנו רעיונות שאפשר להפגיש. צריך ללמוד אותם באופן פחות או יותר מתודי.
"אלכוהול גם פחות מתאים לשלב שבו צריך להוציא את הרעיונות מהמוח החוצה. שיכורים עם רעיונות בלי יכולת לבטא אותם - אלה לא כוכבי היצירתיות שהחברה שלנו אוהבת. ביטוי הרעיון בצורה שמובנת לסביבה הוא שלב בתהליך שדורש הרבה מאוד שליטה עצמית והוא תובעני מאוד לאונה הפרונטלית. אז אני לא ממליץ להרוס את האונה הפרונטלית, כי תצטרכו אותה בהמשך הדרך".
ומה לגבי מיתוס השיגעון? באופן מפתיע, דווקא יציבות רגשית בסיסית מעודדת יצירתיות. בניגוד למיתוסים, חוסר יציבות רגשית בסיסי כמאפיין אישיותי, וחוסר יציבות רגשית גבוה בגלל נסיבות החיים מאופיינים כבולמי יצירתיות.
"אין עדות לכך שפסיכוזה נמצאת במתאם עם גאונות יצירתית", אומר יונג, "אולם האם הפסיכוזה נמצאת בקצהו של ספקטרום שמי שחורג מעט לתוכו יכול ליהנות מחשיבה גמישה יותר? על פי המחקר שלנו, זה בהחלט ייתכן. יכול להיות שהאבולוציה ציידה אותנו בשני סוגי חשיבה: אחת לבעיות הסדורות והאחרת לבעיות החדשות, ואנשים שונים מצטיינים בהן".
אלה, אם כן, שני צדי המטבע של היצירתיות - היא דורשת איזון בין פיזור לסדר.
תתרגשו קצת, או צאו לטיול
לרובנו אין מכשיר לגירוי המוח בבית, שיפחית לרגע את הפעילות של האונה הפרונטלית, אז איך נוכל בכל זאת להסיר את החסימות וליהנות מאותו ניצוץ יצירתי?
"אמנים חיפשו תמיד גירויים חיצוניים כדי להגביר את היצירתיות", אומר יונג, אבל לדבריו לא חייבים להגיע עד הפרעות נפשיות ותלות בסמים. עוררות רגשית, למשל, יכולה לעורר גם את היצירתיות. כלומר, עשו משהו שמרגש אתכם, לטוב ולרע, ולא מדובר ברגש עז ורב עוצמה בהכרח. רגש עז מדי דווקא מדכא את היצירתיות כי אנחנו מפנים את מלוא תשומת לבנו לרגש עצמו. אבל יש מינון מדויק של רגש שהוא מספיק כדי לגרות את היצירתיות, לא יותר מדי ולא פחות מדי.
אופציה אחרת היא פשוט להתעייף. כשאנחנו קצת עייפים, האונה הקדמית מקרטעת, וכנראה מיתוס האמן שנמצא בשיא יצירתו בלילה קשור בכך. גם כשאנחנו חולמים אין לנו שליטה על האונה הפרונטלית. לפעמים, זיק של רעיון נפלא מגיע מתוך חלום. כמובן, המוח בורא בחלום מגוון רעיונות חסרי משמעות, אבל בחיים שלמים ייתכן שאחד מהם יהיה גאוני, ולפעמים זה מספיק.
דרך נוספת להתניע את התהליך היצירתי היא לתדלק את המוח בגירויים חדשים. "אנחנו יודעים שטיולים וסביבות לא מוכרות מעוררים יצירתיות", אומר יונג. "לאנשים מסוימים יש גם מבנה אישיות שהופך אותם פתוחים יותר לחוויות חדשות. מבנה אישיות זה נמצא במתאם עם יצירתיות, וגם עם פעילות נמוכה יותר באזורים מסוימים במוח, שכנראה נועדו לזהירות ולשמירה על דפוסים קיימים".
אנשים יצירתיים, אומר יונג, הם לעתים קרובות אנשים לא כל כך נעימים, Diagreeable, כמו שהוא מגדיר זאת, אנשים שנוטים להתווכח. "הם כנראה כאלה משום שהם מתנגדים לדרך המקובלת לעשות דברים, ומאמינים בדרך שלהם. דמיינו אדם כמו סטיב ג'ובס, למשל. אדם שרואה את העולם קצת אחרת ומתעקש על ראיית העולם הייחודית שלו. לאדם כזה יש סיכוי ליצור רעיונות חדשים, וגם להתעקש להוציא אותם לפועל".
המחקר של יונג את התהליך היצירתי החל דווקא בתחום האינטליגנציה. הוא גילה ש"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר - זה טוב יותר", כדבריו. "בהכללה, אנשים עם מוח גדול יותר, שאצלם החומר האפור עבה יותר באזורים מסוימים (ובאופן ספציפי באזור האונה הפרונטלית) והנוירונים מקושרים טוב יותר, כך שמידע כימי וחשמלי זורם ביניהם במהירות רבה יותר - הם האנשים האינטליגנטים יותר".
באופן מפתיע, הוא אומר, באנשים יצירתיים לא נמצאה אותה קורלציה. לא רק שהיצירתיות כרוכה בדיכוי זמני של האונה הפרונטלית, יצירתיות רבה יותר נמצאה אצל אנשים שיש להם "פחות" באזורים מסוימים במוח: פחות רקמת מוח, פחות קשרים מהירים בין הנוירונים, פחות פעילות כימית. זה נכון רק לגבי חלקים מאוד מסוימים של המוח - ברוב אזורי המוח אנשים יצירתיים הם כמו כולם - אולם במקומות שבהם יש הבדלים, ההבדל נוטה דווקא לכיוון ה"פחות".
אבל האם אנשים אינטליגנטים יותר הם לא יצירתיים יותר?
"כן. אבל החלק האינטליגנטי במוח שלהם מאופיין בתהליכים מסוימים שהם 'יותר'. אצל אותם אנשים יש גם תהליכים אחרים שמאופיינים ב'פחות', שהופכים אותם ליצירתיים".
מגלים את היצירתיות בפנסיה
ידוע היום שילדים הם יצירתיים מטבעם, משום שה"ברקסים" שלהם עדיין לא התפתחו. דברים רבים שילדים יעשו הם חדשים, משום שהם פשוט עוד לא למדו מה היא "הדרך המקובלת" לעשות אותם. אולם יונג מציע מבט חדש דווקא על אנשים המגיעים לפסגת יצירתם בגיל מבוגר.
"עד גיל 40 לערך, המוח שלנו מתחדד על ידי הידוק וחיזוק הקשרים המוחיים שלנו, וסילוק קשרים שהובילו לתוצאות גרועות בעבר - תהליך 'ניכוש עשבים' שמוביל אותנו במהירות לתגובה תואמת סיטואציה", הוא מסביר. "אחרי גיל 40, אנחנו מתחילים להיפרם מחדש. הקשרים בין תאי המוח שלנו עלולים להיחלש, וייתכן שכאשר אנחנו מחלישים את הקשרים הקיימים, הדבר מקל על יצירת קשרים חדשים, שחלקם עשויים להיות יצירתיים".
המוח המבוגר מכיל רעיונות רבים, מידע רב, והשילוב הזה בין מידע רב לבין זרימה חופשית יכול להוביל ליצירתיות. "זה לא הרעיון הגדול המנצח, אלא זרם של רעיונות שהם וריאציה על הקיים. אולי לא המצאת החיסון לפוליו, אלא היצירתיות של מוזיקאי הג'ז", אומר יונג. "אנחנו רואים אנשים פונים ליצירתיות בגיל הפנסיה. אולי זה לא רק משום שיש להם יותר זמן פנוי להגשים חלומות ישנים, אלא כי הם מזהים בעצמם רעיונות יצירתיים שלפני כן לא היו זמינים להם, כי המוח שלהם פעל אחרת".
האם עבודה בקבוצות היא דרך טובה לגרות יצירתיות?
"הרעיונות שמציגה קבוצה הם לרוב פחות מגוונים מסך כל הרעיונות שיוצגו אם כל אחד מחברי הקבוצה יעבוד לבד. אם נחלק את היצירה לשלבים, נראה שבשלב רכישת המידע כדאי לעבוד לבד, אחר כך אפשר לשתף מידע כדי לראות אם שני רעיונות מעניינים נפגשים, אבל אחר כך כדאי שכל אחד מהמשתתפים יחזור לעבוד לבד ויכתוב רעיונות חדשים על בסיס מה שקרה בקבוצה. אחרת יש תהליך של התכנסות קבוצתית לדפוסים ולקווי מחשבה משותפים, והוא מונע הבעה ופיתוח של חלק מהרעיונות. אחר כך, לשלב השיפוט, שבו בוחנים איזה רעיון הוא הישים ביותר, כדאי לעבוד שוב בצוות".
האם תהליך היצירה של מהנדס, צייר, מוזיקאי ומדען ייראה אותו דבר בסקירה מוחית, או שיש סוגי יצירתיות?
"מבחינת תהליך היצירה, יש הבדלים בדפוסי המוח, אבל הדמיון רב יותר מההבדלים. אנחנו חוקרים כעת את תחום הכישרונות. יש אנשים שנראה שקל להם יותר להשתמש באינטליגנציה וביצירתיות שלהם בתחום מסוים, ואחרים ישתמשו ביכולות דומות בתחום אחר. אנחנו מוצאים קורלציה בין היכולות לבין מבנים שונים של המוח, ומנסים להבחין בין ההשפעה של גנטיקה ומאפיינים של טרם לידה על ההבדלים הללו במוח, לעומת האופן שבו משפיעה עליהם הסביבה. גם אחרי שאנשים מגלים יכולת מיוחדת בשני תחומים, הם עדיין צריכים לבחור במה להתמחות. למשל, איינשטיין החליט להיות כנר סביר ופיזיקאי מצטיין. אני מדען ולא סופר אף שאני אוהב לכתוב. ההורים שלנו בוחרים בשבילנו את הדרך לא מעט".
תנו לילדים הפסקה
יונג הגיע לישראל כדי להשתתף בכנס "נפלאות התבונה: מוח, למידה ויצירתיות - תובנות מעולם המחקר ויישומים בהוראה אקדמית", שערכו לשכת סגן הרקטור והמרכז לקידום ההוראה באוניברסיטת בר-אילן. זו השנה השמינית שהכנס הזה מתקיים, וזו הזדמנות לשאול את השאלה שמטרידה הורים ואנשי חינוך רבים - האם חינוך מדכא או משפר יצירתיות?
"כדי שיהיו לנו בראש מלכתחילה הרעיונות וחלקי המידע שייפגשו בתהליך היצירתי, אנחנו צריכים לרכוש ידע, ולכן חינוך קלאסי הוא חשוב", אומר יונג. "אבל מה מאפשר את תהליך האינקובציה שבו רעיונות שונים נחבטים זה בזה באופן אקראי או חצי-אקראי, עד ששניים רלוונטיים נפגשים? זה לא יקרה באותו שלב שבו אנחנו מכניסים רעיונות חדשים. במונחים של בית הספר, זה לא יקרה בשיעור אלא בהפסקה.
"היום בתי הספר מרחיבים את זמן הלימודים על חשבון ההפסקה, וגם ההפסקה היא לעתים קרובות פעילה. אנחנו חושבים שזה יכול לפגוע ביצירתיות, כי לילדים יש פחות זמן לתת לרעיונות לזרום במוח בעודם עושים משהו שלא דורש יותר מדי ריכוז או קליטה של מידע חדש. זה נכון גם למשחקי המחשב והטלפון, שתופסים את הזמן ה'חופשי' של הילדים וחלקם דורשים מהילד תשומת לב שאינה מאפשרת לרעיונות לזרום. זאת לעומת משחקי ילדות של פעם והשעות הארוכות של שעמום שעודדו יצירתיות. עם זאת, ישנם משחקי מחשב שמגייסים בדיוק את מידת הקשב שמשאירה מקום פנוי ליצירתיות".
לא רק בבית הספר, גם בחיינו הבוגרים אנחנו יותר פעילים ופחות משועממים מבעבר, והפעילויות שלנו דורשות יותר ריכוז קוגניטיבי, ופחות עבודה מונוטונית. זה עשוי לשמח רבים, אבל יש לכך מחיר. בעבר כתבנו כאן על תפקידה של נדידת מחשבות ועל הערך של פעילות שנראית לא יעילה במיוחד. לדברי יונג, נדידת מחשבות היא חלק מתהליך האינקובציה.
"כל אחד עושה אינקובציה קצת אחרת", הוא אומר. "אחד משחק במשחק שלא באמת תופס את כל תשומת הלב שלו. אחר פשוט יושב ובוהה. שלישי לא יגיע לשום דבר אם לא יגלגל בראש את הרעיונות עצמם, כלומר, יעסוק בחומר הישן הקשור באותו נושא שבו הוא מעוניין להגיע לרעיון חדש, אבל בלי ללמוד עוד עליו. מישהו אחר יגיע לרעיונות הטובים ביותר רק באמבטיה. בסופו של דבר, כל אחד יכול למפות מה הוא תהליך האינקובציה הכי מוצלח מבחינתו".