בני-ברק. גובה המחיקות מגיע ל־20% מהארנונה הנגבית / צילום: איל יצהר
לאחרונה פרסם משרד הפנים כי עדכון תעריף הארנונה האוטומטי לשנת 2020 יעמוד על תוספת של 2.58%, עלייה של 8% בחמש שנים. משרד הפנים גם ידון בבקשות חריגות של רשויות שביקשו להגדיל את התעריף אף מעבר לעדכון זה.
בעוד שהשיח על עליית תעריפי הארנונה תופס מקום נכבד בעיתונות, ישנו היבט אחר של הארנונה שכמעט אינו מגיע לכותרות - מחיקת חובות ארנונה של אזרחים ושל בתי עסק לרשויות.
לפי נהלי משרד הפנים, רשות שאינה מצליחה לגבות חוב ארנונה במשך יותר משלוש שנים, יכולה לפנות לממונה על המחוז ולבקש את מחיקת החוב מספריה, זאת לאחר שהוכרז כחוב שלא ניתן לגבייה (חובות מסופקים).
כל הערים בישראל, למעט הרשויות האיתנות, נדרשות לקבל את אישור הממונה בטרם יכלו למחוק חובות מסופקים, ולכן כשם שלמשרד הפנים יש סמכות להעלות את תעריפי הארנונה - יש לו סמכות לאשר מחיקת חובות ארנונה.
במסגרת מענה לבקשת חופש מידע שהגישה התנועה לחופש המידע למשרד הפנים בנושא, מסר המשרד כי בשנים 2015-2017 הוא אישר לכ-115 רשויות מקומיות למחוק חובות בהיקף של 887 מיליון שקל. יותר ממחצית מהסכום, כ-466.3 מיליון שקל, מחקו חמש עיריות בלבד - בני-ברק (190.2 מיליון), בת ים (118.1 מיליון), קריית גת (68.3 מיליון), לוד (52.9 מיליון) ואור-יהודה (36.8 מיליון).
נשמע לכם מעט? סכום המחיקה בחמש הרשויות המובילות שווה בממוצע ל-14% מהכנסותיהן מארנונה באותה תקופה או ל-90% ממענקי האיזון שקיבלו, וביחס לכל אחד ממקורות הכנסה אלה מדובר על סכום משמעותי. בבני-ברק, השיאנית, מגיע שיעור המחיקות ל-20% מהארנונה הנגבית.
משרד הפנים, אגב, לא סיפק את הנתונים של מחוז ירושלים, כולל עיריית ירושלים.
מחיקת חובות לא צריכה להיחשב מהלך חריג כאשר מדובר על סכומים נמוכים, או כאשר המחיקה מתבצעת באופן מסודר ושקוף, כפי שנעשה בוועדת הכספים של עיריית תל-אביב. הבעיה שמחיקות נעשות ללא פיקוח ובסכומים גדולים.
עיקר המחיקות: לעסקים ולא לאזרחים
בחינה של הדוחות המבוקרים של הרשויות שברשימה חושפת כי עיקר חובות הארנונה שנמחקים משויכים למגזר העסקי - על כל שקל שנמחק מחובות הארנונה למגורים, נמחקים כמעט 3 שקלים מחובות הארנונה שאינה למגורים.
התהליך שבו מוותרות רשויות מקומיות על חובות הארנונה כלפיהן, דורש פיקוח משרד הפנים, במיוחד כאשר מדובר על רשויות במצוקה כלכלית או על רשויות שעתידות להיכנס למצוקה הכלכלית, כמו בת ים וכמו חלק מהרשויות שחתמו על הסכמי-הגג.
בת ים, עיר שהוחלט לאחד עם תל-אביב בגלל מצבה הכלכלי, מחקה 118 מיליון שקל בשלוש שנים, ובאותה תקופה קיבלה מהמדינה 98 מיליון שקל במענקי הבראה על מנת שתוכל להמשיך לספק שירותים לתושבים עד לאיחוד ב-2023.
היא אינה העיר היחידה שמחיקת החובות סותרת את מצבה הכלכלי - מתוך 21 רשויות שקיבלו אישור למחיקה של 710.5 מיליון שקל (80% מהסכום) כ-10 הן רשויות שחתמו על הסכמי-גג עם הממשלה. רשויות אלה זקוקות לכל שקל בתקציבן השוטף בכדי להתמודד עם גידולן המואץ, וחלקן, כמו קריית גת, אף התלוננו מעל כל במה שהסכמי-הגג פוגעים ביכולתן לספק לתושבים שירותים. אך לצד התלונות על היעדר משאבים, מחקו הרשויות עשרות מיליוני שקלים שיכלו לשמש אותן להתמודדות עם עומס ההוצאות הגדל.
מדווחים על מספר, אך מוחקים הרבה יותר
הנתונים שהתקבלו במסגרת בקשת המידע של התנועה לחופש המידע חושפים כי קיים גם פער בין דיווחי המחיקות בדוחות המבוקרים לבין בקשות האישורים של הרשויות. כלומר, דיווחו על מספר מסוים אבל מחקו מספר אחר, ובדרך-כלל גדול בהרבה, והפערים מגיעים למאות אחוזים.
מתוך מדגם של 35 ערים שנתוניהן נבדקו, ראוי לציין את קריית אתא, אשר חתומה על הסכם גג, אשר ביקשה מחיקת חובות של 2.1 מיליון שקל בעוד שבדוח המבוקר מחקה 11.3 מיליון שקל. יבנה, אשר ב-2019 נסוגה מהסכם הגג שלה, ביקשה למחוק ב-2017 2.02 מיליון שקל אך בדוחות מחקה 6.6 מיליון שקל.
יש גם פערים בדיווחים שמתרחשים בכיוון ההפוך - עיריית דימונה ביקשה ב-2017 למחוק 20.17 מיליון שקל, אך בספריה מחקה "רק" 5.26 מיליון שקל. ישנן עוד 14 ערים שביקשו למחוק חובות בסכום מצטבר של 25 מיליון שקל אך לא דיווחו בדוחותיהן על מחיקות. ייתכן שמחיקות אלה ידווחו ב-2018.
בשורה התחתונה: אין פיקוח אפקטיבי
הפערים בין המידע שרואים במחוזות לבין המידע שרואים במטה משרד הפנים, כמו גם היעדר מדיניות אחידה בדיווחים בדוחות הרשויות, מצביעים על היעדר מדיניות רוחבית של מחיקת חובות, או לחילופין מצביעים על כך שהמדיניות הקיימת אינה מאפשרת פיקוח אפקטיבי. מצב זה מאפשר לרשויות חופש בוויתור על מיליוני שקלים בשנה, בו בזמן שתעריפי הארנונה עולים ומכבידים על התושבים והעסקים אשר כן משלמים את חובותיהם לרשויות.
