בשבועות הקרובים ייגשו עשרות אלפי תלמידים לבחינות הבגרות. הם יקראו טקסטים ארוכים שוב ושוב, ינסו לשנן אותם היטב כדי להצליח במבחן, ויום לאחר מכן יישכחו הכול. הסיטואציה הזאת מוכרת לכולנו וגם הטענות כלפי מערכת החינוך, שמעודדת שינון חומרים ולא מטפחת יכולות ניתוח, נשמעות כבר שנים ארוכות אך עדיין המצב נותר בעינו. שיטת ההוראה הנוכחית לא הייתה נראית פנומנלית גם לפני 15 ו-20 שנה, אבל השינויים הטכנולוגיים המהירים, והצורך להתאים את הכשרת התלמידים למאה ה-21 הופכים אותה לאבסורד גדול עוד יותר.
"אנחנו עושים לילדים עוול שאנחנו שולחים אותם לבתי הספר - הם לא רלוונטיים בעבורם. הילדים רוכשים את מיומנויות המאה ה-21 מחוץ לבתי הספר", אומר ל"גלובס" ד"ר אלי אייזנברג, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחה בינלאומי לחינוך טכנולוגי מדעי. אייזנברג שותף בארבע השנים האחרונות בקבוצת חשיבה של ה-OECD שעוסקת בהגדרת המיומנויות שיידרשו ב-2030.
הוא השלים באחרונה מחקר במשותף עם עומר זליבנסקי-אדן, אף הוא חוקר במכון, שכותרתו "התאמת מערכת החינוך למאה ה-21". המחקר נערך בעבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, כחלק מעבודת ועדה שבוחנת את היערכות המדינה לשוק העבודה העתידי. "המחקר שלנו התמקד בחסמים - אם כולם יודעים את התורה, שלא צריך לשנן, אז מדוע זה לא מיושם במערכת החינוך בישראל? מדוע בפינלנד, בוונקובר ובסינגפור זה מיושם, ובישראל לא?", אומר אייזנברג.
כדי להבין מה השינויים שצריך לבצע במערכת החינוך, החלו אייזנברג וזליבנסקי-אדן בהגדרת מיומנויות העתיד. הם התבססו על עבודת דוקטורט שביצעה אנליזה לכל המאמרים והמחקרים שעסקו במיומנויות אלו ב-20 השנים האחרונות, ולאחר מכן בדקו מה היו התוצאות של התלמידים בישראל במבחנים הבינלאומיים, בהשוואה למדינות אחרות. בשלב הבא ניגשו למפות את החסמים במערכת החינוך הישראלית באמצעות קריאת מסמכים, ניתוח מחקרים אחרים, שיחות עם מומחי חינוך ישראלים ועוד.
החוקרים ניתחו את תוצאות מבחן פיז"ה מ-2012 מהן עולה כי "ההסתברות שתלמיד ישראלי ינקוט אסטרטגיות מבוססות שינון כדי לפתור שאלות במבחן פיזה גבוהה פי שניים מההסתברות שינקוט אסטרטגיות שמבוססות על ניתוח - נתון גבוה במיוחד ביחס למרבית המדינות שהשתתפו במבחן פיזה".
הם הוסיפו כי ממצאים אלו עומדים בסתירה לאופן שבו מורים תופסים את עצמם -95% הסכימו עם הקביעה כי תפקידם כמורים הוא לאפשר חקירה עצמאית, ו-91% הסכימו כי תהליכים של חשיבה והבנה עמוקה חשובים יותר מהשלמת מלוא חומר הלימוד. הם גם מצטטים מחקר של אדם ניר שבחן חמישה בתי ספר בתי ספר יסודיים שהשתתפו ברפורמה לניהול עצמי, ומצא שיש פער ניכר בין השיטות הפדגוגיות שהמורים דיווחו שהן בעדיפות לאופי ההוראה בכיתות בפועל.
"לדעתי האופן שבו מעריכים תלמידים הוא אחד החסמים הכי גדולים לשינוי, אבל הוא בהחלט בר פתרון. התלמידים והמורים מתאימים את עצמם למה שהם נמדדים עליו", אומר אייזנברג. "גם ילד מחינוך מיוחד רואה את בחינת הבגרות כחלום - זה משפיע על כל הילדים. זה מדד ההצלחה הלאומי, אף שכולם מבינים שהבחינות לא כוללות ברובן את המיומנויות הנדרשות. שינוי האופן שבו מעריכים תלמידים זה עניין של מנהיגות. לכן שר החינוך צריך לידו מועצה של אנשי ציבור שיש לה קונצנזוס ושיהיה לה מנדט ציבורי", הוא אומר.
החוקרים מציינים כי לאחר שסקרו מחקרים בנושא ונפגשו עם חוקרים, הם חילקו את כישורי המאה ה-21 לשלושה סוגים: כאלו שמחייבים חשיבה עמוקה, בהם לבני אדם יש יתרון יחסי על מכונות; כאלה שקשורים להתמצאות בטכנולוגיות חדישות; וכישורי חיים רכים (רגשיים וחברתיים), שנדרשים להתנהלות אישית ובין אישית בעולם המשתנה. הכישורים יכולים להיות חשיבה ביקורתית, יצירתיות וחדשנות, מודעות אתית ותרבותית, גמישות ועוד.
מהמחקר עולה כי הידע והמיומנויות הנדרשות בשוק העבודה העתידי אינם באים לידי ביטוי בבחינות הבגרות, אך גם לא בדרישות הקבלה למוסדות ההשכלה הגבוהה. יותר מכך, החוקרים מציינים כי גם המנהלים והמורים בבתי הספר אינם שולטים באופן מספק בכישורי המאה ה-21.
יותר מפקחים במחוז חיפה מבכל בריטניה
סביב הבעיות של מערכת החינוך הישראלית קיים קונצנזוס, אך אייזנברג וזליבנסקי-אדן ניסו להגדיר אותן באופן מדויק יותר. הם לא הסתפקו רק בהגדרת החסמים שמונעים שינוי - למשל, שיטות ההערכה ("אם נשנה אותה, אולי נצליח לשנות הכול"), העובדה כי בישראל היו 12 רפורמות ב-20 השנים האחרונות - רפורמה בכל שנתיים וחצי ("בפינלנד הייתה רפורמה אחת ב-20 שנה") או איכות המורים ("לא ניתן לעשות הרבה עם מורים שמסיימים את המכללות עם ציון פסיכומטרי של 420").
הם מיפו וניתוחו את החסמים המבניים והתפעוליים, כלומר החסמים שמקשים על יישום של תוכניות, גם אם התכנון שלהן מגובש בצורה מיטבית. "למשל, למנכ"ל של משרד החינוך כפופים למעלה מ-40 איש, באופן ישיר. אני לא מכיר מנהל בעולם שמסוגל להפעיל מערכת כלשהי עם כל כך הרבה כפופים", אומר אייזנברג, ונותן דוגמה נוספת: "במחוז חיפה של משרד החינוך, שהוא הקטן ביותר, יש יותר מפקחים מאשר בכל מערכת החינוך בבריטניה, שבה יש 55-60 מיליון איש".
עוד מוסיפים החוקרים כי במהלך השנים נוספו למשרד החינוך יחידות חדשות, שהחלו לפעול במקביל ליחידות שפעלו לפני כן. "במשרד החינוך יש כמה יחידות שעוסקות כל אחת בנפרד בהתאמת מערכת החינוך לתמורות הזמן: המזכירות הפדגוגית; המינהל הפדגוגי; מינהל לתקשוב, טכנולוגיה ומערכות מידע; המדען הראשי של משרד החינוך; אגף בכיר לתכנון ואסטרטגיה; הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה); סמנכ"ל ניהול ההון האנושי; סמנכ"לית כוח אדם בהוראה; מינהל עובדי הוראה ומשנה למנכ"ל אבני ראשה. "איננו מבקשים לטעון שאין מקום לשום ביזוריות במבנה משרד החינוך, אלא רק שכדי לבצע רפורמה אפקטיבית נדרשת עבודה מסונכרנת של כל היחידות האלה", כותבים החוקרים במחקר.
כדוגמה נותנים החוקרים את רפורמת למידה משמעותית שהוביל השר שי פירון, ואת הביקורת שספג המשרד בדוח מבקר המדינה בשנה שעברה. לפי הביקורת, יישום הרפורמה נפגע בגלל שיתוף פעולה לקוי בין יחידות המשרד. "שי פירון מאוד מוערך", אומר איזנברג, "אבל הבעיה הייתה שהוא הסתכל על השינוי כמו אל דוגית, וזאת נושאת מטוסים".
לעדכן את התוכניות כל חמש שנים
החוקרים מציגים בדוח תוכנית פעולה ראשונית כדי להתמודד עם החסמים. אייזנברג מספר כי שלוש מפלגות גדולות קראו את הדוח והוא כבר שולב במצע שלהן. בנוסף הוא מציין כי הם מעוניינים להיפגש גם עם גורמים במשרד החינוך. "צריך שותפות של אינטרסים, יש גופים שבהחלט יודעים לעשות את זה. בעם ישראל יש הרבה אגו, אבל כשהוא מתגייס למשימה לאומית, אין אחד בעולם שיעצור אותו", הוא אומר.
החלק הראשון של ההמלצות עוסק בהגדרת כישורי המאה ה-21 והדרך להקנות אותם לתלמידים. הם מציעים להתחיל את התהליך בבחירה של כישורים חשובים על בסיס הסכמה בין משרד החינוך למוסדות להשכלה גבוהה ולמל"ג. עוד הם מציעים להקים פורום עם נציגים ממערכת החינוך, מהצבא, מהתעשייה, מהחברה האזרחית וממערכת ההשכלה הגבוהה שיפעל להתאים מערכת הבחינות לצורכי הפרט, החברה והכלכלה.
החוקרים מציינים כי את תוכניות הלימודים מפתחות ומעדכנות ועדות מקצוע אקדמיות בראשותו של מפקח (מפמ"ר - מפקח מרכז מקצוע ) ממשרד החינוך. "עיתוי עבודתן של ועדות המקצוע ותדירותה, הרכב הוועדות, מקורות המידע שהן מסתמכות עליהם, אופן עבודתן והתפוקות שלהן - כל אלו לרוב אקראיים ותלויים במידה ניכרת באישיות של המפמ"ר ו/או של יו"ר ועדת המקצוע וחבריו לוועדה", הם כותבים.
לכן הם מציעים ליצור מודל לעדכון שיטתי ומתמיד של תוכניות הלימוד, להערכתם כל חמש שנים בממוצע. תהליך העדכון צריך לכלול איסוף מידע על הנדרש מבוגר ממוצע, הקמת ועדת מומחים של כ-15 איש, אנשי חינוך, חוקרים, אנשי ציבור ואנשים שעובדים במקצוע עצמו, וכן ועדה מצומצמת של 3-5 מומחים בפיתוח תוכניות למידה.
ואולם החוקרים מדגישים כי תוכניות לימוד חדשניות כמובן אינן מספיקות, אם המורים לא מוכשרים לכך. הם מציינים כי יש לבצע רפורמה בגופי הכשרת המורים, ולוודא שבמוסדות הללו מוטמעים עקרונות פדגוגיים המתאימים למאה ה-21, כדי שהמורים יוכלו לחוות בעצמם את דרכי ההוראה והלמידה שעליהם ליישם בכיתות. הם מציעים שני סוגי תמרוץ - אחד שמטרתו משיכת מורים מצוינים למקצוע והשני לעידוד של הטמעת טכנולוגיה חינוכית מתקדמת בבתי הספר. הם גם מציינים כי יש למצוא דרכים להתמודד עם מורים שנמנעים מאימוץ טכנולוגיה כזו.
בלי קשר להשקפתו של השר הממונה
החוקרים הביעו תמיכה בהקמתה של מועצה לאומית לחינוך, רעיון שעולה מפעם לפעם אך כיום, ככל הידוע, אינו מקודם. הם הדגישו כי יש לתת ייצוג נרחב לכלל הגורמים והסקטורים שיש להם נגיעה לחינוך, והוסיפו כי יש להקים ועדות משנה בעבור המגזרים השונים. נקודה מעניינת וחשובה הייתה הצעתם להקצות למועצה תקציב ארוך טווח, שיאפשר ליישם מדיניות ורפורמות שלא יהיו קשורים להשקפתו של שר כזה או אחר.
הם הציעו שתי אלטרנטיבות להקמת ועדה כזאת: המודל הפיני, מועצה שמבוססת על איחוד של כמה יחידות במשרד החינוך, דבר שיעזור לשפר את הסנכרון המתבקש במשרד החינוך, שבו קיימים כמה גופים הרלוונטיים לתכנון ארוך טווח. זה מבחינתם מודל שישפר את פעילות המשרד ולכן הוא המועדף.
המודל השני שהם מציעים הוא מועצה לאומית מייעצת, במודל הדומה למועצה הלאומית לכלכלה והמועצה לביטחון לאומי. המועצה תכלול, לפי הצעתם, נציגים מכל הגופים הרלוונטיים - כולל נציגי מורים, הורים וילדים - ותהיה כפופה למשרד ראש הממשלה או למשרד החינוך. מועצה כזאת תעסוק בבחינת מגמות במערכת החינוך ובאיתור מגמות בעלות פוטנציאל להשיג את מטרות מערכת החינוך.
לפי החוקרים, מועצה כזאת תוביל להפחתת תכיפות השינויים הנובעים מתחלופה פוליטית, תעקוב אחר יישום מדיניות משרד החינוך ותוודא שאין היא פוגעת במטרות החינוך, ותתמוך בתהליכים חיוניים ארוכי טווח. המלצות נוספות של החוקרים קשורות לאוכלוסיות השונות - תקצוב דיפרנציאלי שיוביל לצמצום פערים וביצוע רפורמות בהתאם לאוכלוסיות השונות, כמו למשל קביעת רמת האוטונומיה של בתי הספר בהתאם למאפייני בית הספר ומידת המקצועיות שלו.
