תאונת דרכים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
בית המשפט העליון קבע היום (ג') בדעת רוב כי-אי-עמידה במגבלת הגיל לעניין ביטוח מקיף או צד ג' - הכולל מגבלת גיל - לא תביא לשלילת הכיסוי אלא להפחתתו.
השאלה שעמדה במוקד פסק הדין ואף גרמה לחילוקי דעות בין השופטים הייתה - מה הדין כאשר נגרם נזק לרכוש בשעה שהרכב היה נהוג בידי אדם שלא עמד במגבלת הגיל שנקבעה בפוליסות ביטוח הרכב (מקיף או צד ג'): האם יש ותישלל כליל זכותו של בעל הפוליסה לקבל תגמולי ביטוח - או שמא מדובר ב"החמרת סיכון" כהגדרה בחוק חוזה ביטוח, שבגינה זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח מופחתים בהתאם ליחס בין מחיר פוליסה "רגילה" למחיר פוליסה שכוללת מגבלת גיל?
השופטת דפנה ברק-ארז והשופט עופר גרוסקופף, שהיו בדעת הרוב, קבעו כי אי-עמידה במגבלת גיל מהווה "החמרת סיכון" המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים. דעת הרוב נימקה את החלטתה בכך שהיא מתבססת על פרשנות עבר שניתנה על-ידי בית המשפט העליון לסעיף 18 לחוק חוזה ביטוח, על עיקרון המידתיות וכן לנוכח תכליתם הפרו-צרכנית של דיני הביטוח.
שופטי הרוב נחלקו בשאלה מתי התנהלותו של מבוטח תעלה כדי "כוונת מרמה" שתוביל לשלילת זכותו לקבל תגמולי ביטוח.
השופטת ברק-ארז (אליה הצטרף השופט עמית) סברה כי כאשר אי-העמידה במגבלת הגיל היא פרי התנהלות מתמשכת מצד המבוטח (כגון הורה שִאפשר לילדו לנהוג ברכב מזמן לזמן), הרי שמדובר בכוונת מרמה השוללת את הכיסוי הביטוחי. זאת, לדבריה, להבדיל ממצב שבו אי-העמידה במגבלת הגיל נבעה מהתנהלות חד-פעמית, כגון טעות רגעית.
מנגד סבר השופט גרוסקופף (שנותר בעניין זה במיעוט) כי יש לפרש בצמצום את סייג המרמה, להגבילו למקרים שבהם המבוטח ביקש להטעות את המבטח, ולמנוע ממנו מידע הדרוש לצורך בירור חבותו (אם במועד רכישת הפוליסה ואם לאחר התרחשות מקרה הביטוח).
השופט עמית בדעת יחיד מזהיר מפני השלכות שליליות
וגם דעת מיעוט הייתה. השופט יצחק עמית - שהיה במיעוט גם בפסק הדין מאתמול בו התקבל ערעורם של מוצאי גופתו של החייל מג'די חלבי, בו נקבע כי הם זכאים לקבל מהמדינה את הפרס הכספי בסך 10 מיליון דולר שהובטח למי שימסור על חלבי מידע - קבע כי אי-עמידה במגבלת גיל מובילה מלכתחילה לשלילת הכיסוי הביטוחי.
לגישתו של השופט עמית, מבוטח הרוכש פוליסת ביטוח מוזלת הכוללת מגבלת גיל, בוחר ביודעין מוצר ביטוחי מוגדר ומוגבל, ובכך הוא תוחם את גבולותיו של הסיכון המבוטח. משכך, בין השאר, מסקנתו העיקרית הייתה כי "אין לראות אי-עמידה במגבלת גיל כהחמרת סיכון, אלא כחריגה מגבולות חוזה הביטוח המביאה לשלילת הכיסוי הביטוחי".
השופט עמית מצא לנכון להציף את החשש כי הטלת חובה על חברות הביטוח לשלם תגמולי ביטוח במצבים של אי-עמידה במגבלת גיל, עלולה להוביל להשלכות רוחב שליליות: הן על שוק הביטוח (כגון העלאת תעריפי הביטוח) והן על הכוונת התנהגותם של מבוטחים.
בכל הקשור לעמדתו של השופט גרוסקופף (שהתקבלה), ציין השופט עמית כי עיון מעמיק בה מעלה כי "היא מבוססת על תפיסה המבקשת להרחיק את חוזה הביטוח מעולמם של דיני החוזים, ולהחליפו במשטר חדש של מעין 'אחריות מיוחדת' של המבטח, אחריות המנתקת עצמה ממפגש הרצונות של המבטח והמבוטח". לדבריו, "מדובר בתפיסה העומדת בניגוד למושכלות יסוד שבבסיס חוזה הביטוח, שהוא בראש ובראשונה כפי ששמו מעיד עליו - חוזה".
למרות שנותר בדעת מיעוט, גישתה של השופטת ברק-ארז - הסוברת כי נהיגה על-ידי נהג צעיר בעת שפוליסת הביטוח אינה מכסה נהגים צעירים, נחשבת ברגיל מקרה של החמרת סיכון - עשויה להוביל במקרים רבים לתוצאה מעשית דומה לזו שהגיע השופט עמית. זאת, לאור גישתה ש"מקרים שבהם נרכשת פוליסה שאינה מכסה נהגים צעירים, מתוך כוונה שגם נהג צעיר יעשה שימוש ברכב המבוטח כעניין שבשגרה, הם מקרים מובהקים של 'כוונת מרמה' ששוללת את הזכאות לפיצוי".
השופט ברק-ארז הדגישה בחוות-דעתה כי למרות מה שהשתמע מפסק דינו של השופט עמית, גישתה שונה בפן המעשי מזו של השופט גרוסקופף, ואין בה מה שמוגדר על-ידי השופט עמית "כפייתה של חברת הביטוח להתחייבות חוזית כלפי כלל הנהגים הצעירים שינהגו ברכב".
הטעם לכך, לדבריה, נעוץ בעובדה שכל אחד משופטי דעת הרוב מחזיק בגישה שונה ביחס לפרשנות המונח "כוונת מרמה" שבסעיף 19 לחוק, העשויה להוביל לתוצאות שונות מאוד במקרים רבים, ובהם - כל אותם מקרים שבהם נהג ברכב נהג שאינו נמנה עם הנהגים בגילאים המכוסים על-ידי הפוליסה, והדבר היה תולדה של "שיטה".
הרקע לסיפור מתחיל בשרון שמביקו (המבוטח) אשר רכש מידי הכשרה חברה לביטוח בע"מ (המבטחת) פוליסת ביטוח מקיף עבור הרכב שבבעלותו. הפוליסה כללה החרגה מפורשת המגבילה את השימוש ברכב לנהגים מגיל 30 ומעלה.
בחלוף כחמישה חודשים מחתימת חוזה הביטוח, בתאריך 21.3.2014, יצאו המבוטח ואבי פיקאלי (אחד מעובדיו) לנסיעה ברכב. מי שנהג ברכב היה פיקאלי, שהיה כבן 23 באותה העת, ולצדו ישב המבוטח. איתרע מזלם של השניים, ובמהלך אותה הנסיעה אירעה תאונה בה פגע רכבו של המבוטח ברכב שנעצר לפניו. כתוצאה מהפגיעה נהדף הרכב הנפגע קדימה ופגע גם הוא ברכב שלפניו. לרכב הנפגע נגרם בעקבות התאונה נזק משמעותי' והוא הוכרז "אובדן גמור" (Total Loss).
המבטחת של הרכב הנפגע, חברת איי.די.איי, ובעליו של הרכב הגישו תביעה לבית משפט השלום נגד פיקאלי, וזאת בגין הנזק שנגרם לרכב הנפגע והנזק הכספי שנגרם לבעליו. בעקבות כך הגיש האחרון הודעת צד ג' נגד הכשרה חברה לביטוח, שביטחה כאמור את הרכב הפוגע.
את אבי פיקאלי (המערער) ייצגו עורכי הדין ג'ון גבע ושלומי הדר, את הכשרה חברה לביטוח ייצגו עורכי הדין דביר דמנד ומתנאל אזרד, את איי.די.איי חברה לביטוח ייצגו עורכי הדין אלי ישראלי והילה ארז-רון, ואת היועץ המשפטי לממשלה ייצגה עו"ד רעות לונדין.