תמונה של נחמה ריבלין ונר זיכרון בבית הנשיא / צילום: תומר רייכמן
לא פשוט לכתוב מילות הספד על הגברת הראשונה שלנו, נחמה ריבלין, שהלכה אתמול לעולמה. לא פשוט לא משום שקשה למצוא מילים מתאימות לתיאור נועם הליכותיה ולא משום שאיננו כואבים את מותה הצורב בלב, לא פשוט משום שמעשה הכתיבה עצמו - שמחייב שימוש במילים מרוממות כמצוות 'אחרי מות קדושים אמור' - נדמה כמעט כלא ראוי.
הגברת הראשונה שלנו (שאף פעם לא אהבה את הכינוי הזה ותמיד הקפידה שנמשיך ונכנה אותה רק "נחמה") תמיד תיעבה את הרהבתנות ואת תאוות גינוני הכבוד שפשו במה שמכונה "מנהיגות עמנו" ולכן התחמקה מאור הזרקורים שהיה כרוך בחיים לצד אישיות ציבורית רמת דרג.
דווקא מתוך הכרת ערכה, כמי שעומדת בזכות עצמה ולא כאשה המסתופפת בצל "בעלה", היא נמנעה לאורך השנים ממעורבות כלשהיא בחייו הפוליטיים של ראובן ריבלין. גם כשהיה יושב ראש הכנסת, היא המשיכה לקום בבוקר אל עמל יומה באוניברסיטה העברית, לעמוד כמו כולנו בתור לקפיטריה בצהריים ולהוציא את כלבה בערב.
בכל המקומות האלה זכיתי להכירה והיא תמיד התאפיינה בצניעות וביושרה. אף עצם מעצמות גופה לא שידרה התנשאות, אלא להיפך - הייתה בה אהבת אדם פשוטה.
לא הופתעתי לכן שנחמה התעקשה להמשיך ולהתגורר באותו בניין דירות ירושלמי צנוע. כאשר נבחר ריבלין לנשיא, היא עוד ניסתה לשכנע שהיא תמשיך לגור באותה דירה. אבל, משהבינה את נפקות מעשה זה ואת העלות שתהייה כרוכה באבטחתה הנפרדת ויתרה בכאב ועברה יחד עמו למשכן נשיאי ישראל, לא מסתירה את הקושי שלה עם מעמדה החדש כגברת הראשונה.
בעידן שבו המנהיגות שלנו רודפת כבוד ודורשת שררה היא הייתה לנו נחמה. בזמנים שבהם מנהיגינו גרים בבתי מידות ובמגדלי יוקרה שכנים לטייקונים ובעלי הון, צניעותה כבשה לבבות. כשמנהיגים ונשותיהם מוציאים מהקופה הציבורית ממון רב על "עיצוב שער" "סטיילניג" ו"ביגוד", סכומים שלעולם לא היו מעזים להוציא לו היה זה נלקח מכיסם הפרטי, שערה הטבעי האסוף למחצה היה חריג לטובה.
נחמה מעולם לא דרשה מבימאי טקסים ממלכתיים למקד את המצלמה בה מזווית מחמיאה כזו או אחרת ואף פעם לא באה בטענות שמספר הצילומים שלה שהוקרנו היה "לא מכבד". היא גם לא הפעילה מקורבים כדי שעיתונים יפרסמו צילומים מרוטשי-פוטושופ שלה ולא התייחסה לאיש מעובדי המדינה ששירתו אותה כאל פחות-ערך ממנה.
כשביקשה פעם לראות איזה מופע יחד עם חברתה וגילתה שזה יעלה לאוצר המדינה כסף, משום שזה יחייב את מאבטחיה ללוותה וגם יקשה על שאר הנוכחים באותו מופע להיכנס אליו - היא פשוט נמנעה מזה. איפה היא ואיפה הבנים של והנשים של אלו אשר מרשים לעצמם לחצות חצי עולם עם בני לווייה רבים על חשבוננו, סתם כי בא להם או יותר נכון סתם כי הם יכולים.
דווקא משום פשטותה לא הייתה אצילה ממנה. כמילותיה המכושפות של רחל שפירא, ריבלין התעקשה לעסוק רק בשלה "בלי לבקש גדולות ונצורות", ואנחנו כמי שחוו ועדיין חווים את בערת תת- המנהיגות הראוותנית הנוכחית היינו כה זקוקים לנחמה. תנצב"ה.