הפגנה נגד האפליה של הלהט"בים / צילום: איל יצהר
ב-1988 החליטה חברת אל על לצ'פר את כלל עובדיה ולהעניק להם ולבני זוגם כרטיסי טיסה ללא תשלום, או בתשלום סמלי. בעצם את כלל עובדיה חוץ מאחד - יונתן דנילוביץ' - שאל על סירבה לאפשר לו לממש את ההטבה, רק בשל ששותפו לחיים היה גבר, והם לא הוכרו כ"בני זוג" בהסכמי העבודה באל על. בעקבות הסירוב פנה דנילוביץ' לערכאות המשפטיות, בטענה כי ההתנהלות כלפיו מהווה אפליה אסורה על בסיס נטייה מינית. הסכסוך המשפטי התגלגל מבתי הדין לעבודה ועד לפתחו של בג"ץ.
ב-30 בנובמבר 1994 קיבל בג"ץ את טענותיו של דנילוביץ' וביטל את החלטת אל על שלא לתת לו את ההטבה שהוענקה לכלל עובדיה. נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק, התבסס בהחלטתו על הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וכתב בפסק הדין כי "דומה שלא יכול להיות ספק בכך כי אפליה בענייננו היא על בסיס 'הנטייה המינית' של העובד. אפליה זו - כלפי ההומוסקסואל וכלפי הלסבית - פסולה היא. יש בה פגיעה בשוויון".
השופטת בדימוס דליה דורנר הלכה אפילו רחוק יותר ופסקה כי עיקרון השוויון הכללי במשפטנו מחייב את קבלת טענותיו של דנילוביץ'.
בחלוף 30 שנה, ההחלטה של בג"ץ בעניינו של דנילוביץ' נראית לנו, או לפחות לחלקנו, כמעט כמובנית מאליה. איך אפשר בכלל לדמיין בישראל של 2019 מציאות שבה חברי הקהילה הלהט"בית מופלים לרעה במקום העבודה?
אבל מה שנראה לחלקנו מובן מאליו, הוא - מסתבר - ממש לא מובן מאליו לחלק מהציבור הישראלי ולחלק ממנהיגיו. האמירה של ח"כ בצלאל סמוטריץ' כי הוא שואף שיהיה בישראל דין תורה ומדינת הלכה - בצירוף יוזמת החקיקה הרחבה יותר, והמסוכנת לא פחות, להוסיף פסקת התגברות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - הוציאו מהארון את השדים של כל אלה שלא מכירים בזכותם של אנשים לצאת מהארון ולחיות את חייהם כרצונם.
על רקע ההצהרות של ח"כ סמוטריץ' ויוזמת פסקת ההתגברות שתכליתה לסרס את בג"ץ ולא לאפשר לו להתערב בהחלטות הכנסת והממשלה, ורגע לפני שמתחילים אירועי חודש הגאווה בארץ, זה זמן טוב להזכיר, ולו על קצה המזלג, את התפקיד המכריע של בג"ץ בשמירה וקידום זכויות להט"בים בישראל.
פסק דין דנילוביץ' הוא רק אחד משורה של פסקי דין מכוננים של בתי המשפט בכלל ובג"ץ בפרט, שמאפשרים גם לכל מי שאינו סטרייט לחיות (כמעט) כשווה בין שווים בישראל - או לפחות בחלקים ממנה.
כך, למשל, ב-29 במאי 2000 הכיר בג"ץ בזוגות חד-מיניים שאימצו ילדים בחו"ל כהורים מאמצים גם בארץ. "בהיעדר טענה, שאיננה מוטלת בספק, נגד תוקפו של צו האימוץ הזר או בדבר נכונות פרטי המבקשים - ובענייננו אין כל טענה כזו - על פקיד הרישום לרשום את פרטי העותרים על יסוד צו האימוץ ובהתאם למדיניותו ביחס לרישום לפי צווי אימוץ זרים בדרך-כלל", פסקו השופטות דליה דורנר ודורית ביניש.
ב-2004 הכיר לראשונה בית המשפט בזכותו של גבר לרשת את נכסיו של בן זוגו המנוח. בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורו של אדם שביקש לקבל צו ירושה לגבי נכסי בן זוגו שנפטר, שעימו חי כ-40 שנה. המדינה לא ערערה על פסק הדין, ובדצמבר 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, כי המדינה תכיר בזכויות הדדיות של זוגות חד-מיניים.
ב-10 בינואר 2005 התיר בית המשפט העליון לראשונה לזוג לסביות אשר מגדלות יחד ילדים מיום הולדתם, לאמץ כל אחת את ילדיה הביולוגיים של בת זוגה. ההחלטה פורצת הדרך התקבלה בעקבות ערעור שהגישו ד"ר טל ירוס-חקק וד"ר אביטל ירוס-חקק. "אינני רואה כל בסיס בחוק (חוק האימוץ - ח"מ) אשר יצדיק את אפלייתה-הענשתה של אישה זו רק בשל חייה המשותפים עם אם הקטין. כמו כן, איני רואה בסיס בחוק אשר יצדיק את אפלייתו-הענשתו של הקטין, אך בשל מסגרת החיים של אמו", כתב השופט אהרן ברק. עמדתו התקבלה על-ידי רוב שופטי ההרכב שדן בנושא.
בנובמבר 2006 פסק העליון כי על המדינה לרשום כנשואים זוגות חד-מיניים שנישאו בקנדה. השופט ברק כתב בפסק הדין כי חובה על מנהל האוכלוסין של משרד הפנים לרשום כנשואים זוג גברים הומוסקסואליים שנישאו כדין במדינה זרה (בג"ץ יוסי בן ארי נגד משרד הפנים).
בספטמבר 2010 קיבל בג"ץ את ערעורו של הבית הפתוח בירושלים, וקבע כי על העירייה לתקצב את הארגון שהופלה לרעה ביחס לארגונים אחרים, וכן לשלם לו הפרשים עבור תמיכה שלא התקבלה בחמש השנים שקדמו לפסק הדין. על-פי הפסיקה, עלה חשד כי הקריטריונים שקבעה עיריית ירושלים לחלוקת כספי תמיכה נקבעו במכוון כדי לשלול תמיכה כזאת מן הבית הפתוח.
בפסק הדין דיבר השופט יצחק עמית על התפיסה החוקתית הכוללת בנוגע לזכויות להטב"ים וכתב: "מהפסיקה ומהחקיקה עולה כי יש הכרה בכך שחברי הקהילה הגאה מהווים קבוצה 'חשודה' בעלת זהות מובחנת הטעונה הגנה בפני אפליה, כי אפליה מטעמים של נטייה מינית נמצאת 'בגרעין הקשה' של איסורי האפליה, וככזו יש לבחון אותה בקפידה".
אלה הן דוגמאות בודדות משורה של החלטות שיפוטיות וגם חוקים שקידמו את השוויון ללהטב"ים בארץ. אולם למרות הפסיקות החשובות, הדרך אל שוויון מלא ללהטב"ים עודנה ארוכה. ארוכה מאוד. גם היום בני ובנות זוג להט"בים לא יכולים לאמץ ילדים בארץ, הם לא יכולים להתחתן בישראל וסובלים מאפליה בתחומים נוספים.
כמעט ושכחנו שבקיץ שעבר יצאו רבבות לרחובות במחאה על כוונת ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לתמוך בתיקון לחוק הפונדקאות כך שיחול גם על זוגות חד-מיניים. חוק הפונדקאות הורחב, כך שהוא מאפשר כיום גם לנשים ללא בן זוג להשתמש בשירותי פונדקאות. גברים יחידים וזוגות חד-מיניים, מנגד, לא יכולים להשתמש עד היום בשירותי פונדקאות בארץ.
על רקע האמירות של ח"כ סמוטריץ' ותוכניות הכנסת לחוקק פסקת הגבלה, לא נשכח שהיו מי ששילמו בחייהם רק על עצם התמיכה שלהם בקידום זכויות ללהטב"ים. בחודש יולי 2015, לקראת מצעד הגאווה שעתיד היה להיערך בירושלים, התבטא הרוצח ישי שליסל במספר הזדמנויות, הן באמצעי תקשורת והן בתליית מודעות בבתי כנסת בשכונות חרדיות בירושלים ובקריית ספר, נגד קיומו של המצעד והיותו מנוגד לחוקי התורה לפי הבנתו. יתרה מכך, שליסל, שכבר היה לו עבר של תקיפת מפגינים על רקע דומה, קרא לעשות מעשה נגד משתתפי המצעד.
ביום המצעד הצליח שליסל להיכנס אל בין הצועדים עם סכין בידו, תוך שהוא מניף אותו מעלה, ונעץ אותו בחוזקה בפלג גופם העליון של הצועדים שנקרו בדרכו, במטרה לגרום למותם. לאחר כל דקירה הוא שלף את הסכין והתקדם הלאה לעבר צועד אחר. לאחר שדקר כמה צועדים, הגיע שליסל אל הנערה שירה בנקי ונעץ את הסכין בחוזקה בגבה.
בכתב האישום נגד שליסל נאמר כי "כתוצאה מנעיצת הסכין בגבה נגרם לשירה בנקי ז"ל קרע בריאה הימנית ובכלי דם, אשר גרם לאיבוד דם רב. בנקי ז"ל התמוטטה ואיבדה את הכרתה, ונגרם לה נזק מוחי קשה. היא פונתה לבית החולים ונותחה מספר פעמים, וביום 2.8.15 נפטרה כתוצאה מפציעתה". היום (ה') שוב יצעדו רבבות במצעד הגאווה בירושלים.