פולחן מול צלמו של אום בנה / צילום: יותם יעקובסון
אחד הדברים שמערביים הכי מתקשים לתפוס בהודו הוא האופן שבו האלוהי, הנשגב, שב ומתגלם בחומר, פועל בעולם ולש את המציאות באופן אחר, חדש, על-טבעי, טבעי אחר, מועצם. כן, האלוהי בהודו אוהב להתחפש, ללבוש צורה ולפשוט אותה, להופיע, ושוב להיעלם.
לאורכה ולרוחבה של תת-היבשת ישנם אין-ספור מקומות שבהם האלוהי בצורותיו השונות התגלה לפני מאמיניו, קומץ או המונים. חלק מהאתרים מזוהים כמקום התגלות אלוהי זה מאות רבות של שנים, וחלקם מתגלים בהווה, בעוד שורות אלו נכתבות.
פולחני קדושים קיימים, כמובן, גם בדתות אחרות. סביב קדושים שונים ביהדות (הבאבא סאלי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי נחמן מברסלב, למשל), וגם בנצרות ובאסלאם רווחת צליינות ענפה, אבל הדמויות המקודשות הללו לא נתפסות כאלוהיות, אלא ככאלו שזכו להשראה אלוהית, נבואה וקרבה יתרה לאל, בזכות מידותיהם הטובות.
היכל האופנוע בעל הנס
לפני כמה שנים אירעה לצד כביש ראשי ברג’אסטן תאונה שבה נהרג רוכב אופנוע בשם אום בנה. האופנוע הפגוע נלקח לתחנת המשטרה, אך מסופר שפעמיים כאילו הופחו בו חיים, והוא שב למקום התאונה בכוחות עצמו, ללא נהג. ויותר מכך - עשרות עדויות מספרות על כך שרוכב האופנוע המנוח, אום בנה בכבודו ובעצמו, הופיע לפני אנשים שנקלעו למקום ונזקקו לעזרה. לא סתם הופיע - הושיט להם יד בשעת מצוקה.
כך למשל אירע לזוג שמיהר באישון לילה ממקום מגוריו בכפר כדי ללדת בבית החולים הקרוב, ורכבו התקלקל בדרך. לפתע הופיע מולם צעיר אדיב, ותיקן עבורם את התקלה. כשהודו לו ושאלו לשמו, הוא הציג את עצמו כאום בנה וציין את מקום מגוריו.
בני הזוג הגיעו בשלום לבית החולים, אסירי תודה ומבלי שחשדו בדבר. זמן-מה לאחר הלידה החליטו להודות למושיעם בצורה יותר מסודרת. הם נסעו אל כפר מגוריו ושאלו היכן גר אום בנה. כשהגיעו לבית הוריו, נדהמו לשמוע שבנם נספה בתאונה זה מכבר. ההורים מצדם נדהמו אפילו יותר לשמע התיאורים, שתאמו את בנם. הם הציגו בפני בני הזוג תצלומים של אום בנה והשניים אישרו ללא כל ספק שהוא אכן זה שהופיע באישון לילה ותיקן את רכבם.
בעקבות האירועים הפלאיים, הוחלט להציב את האופנוע על במת בטון קטנה לצד מקום התאונה, שבו חפץ להימצא. על חרטומו תולים המבקרים מחרוזות של פרחים, חלק מהפולחן ההינדואי. במרוצת הזמן הקימו לצד האופנוע פינת פולחן ועליה פרוטומה בדמות הנפטר, יצוקה מלט וצבועה. כך, יש מאין, התקדש האתר וזכה לכינוי אום בנה, או בולט בהוון (Bullet Bhavan), "היכל האופנוע".
המקום תוחם בקירות גבוהים החובקים רחבת התכנסות ומעבר היקפי שמאפשר לחוג סביב האופנוע והצלם סביב-סביב. תצלומיו של אום בנה המנוח מעטרים את המקום, ולצדם נגנים מתופפים ושרים. שורה ארוכה של פעמונים כבדים תלויה בכניסה לאתר ואליה מתווספים כל העת פעמונים חדשים שמקדישים לו פוקדי האתר. גם מקומה של סוללת קופות צדקה למען מקומות מקלט לפרות לא נפקד. זרם הצליינים המבקשים ברכה הולך וגדל. בקרוב, יש לשער, יוקם כאן מקדש של ממש.
המבקרים מקטירים קטורת, מצמידים כפותיהם ועוצמים עיניהם בתפילה מלאת דבקות. הם מניחים שטרות כסף בכפו של כוהן שיושב לצד אש מקודשת ומשיב להם במעט פתיתי אורז תפוחים, טעוני ברכה. גם תפילה מיוחדת חוברה לכבוד אום בנה ומילותיה מתנוססות מעל לוחות גדולים שנתלו במקום. נשים כורכות פתילים אדומים סביב האופנוע והעצים שבמקום כדי לזכות בברכה, פרנסה טובה ובריאות לבני ביתן.
בין המבקרים בולטים במיוחד נהגי משאיות, שמגיעים לבקש את ברכת המנוח שהיה להתגלמות אלוהית. לא אחת הם מלווים במתופפים רעשנים במיוחד. לצד הדרך ניצבים רוכלים שמוכרים עיטורי משאיות שונים, כגון גדילים ופונפונים מצמר, שלהם סגולה להרחיק רעות וסכנות במהלך הנסיעה. על מנת לזכות בברכתו של אום בנה, יוצקים הנהגים משקאות אלכוהוליים אל פיו של הצלם ועל האופנוע שלו. לא רק אל פיו נמזג האלכוהול. הנהגים עוזבים את המקום מתנודדים ושתויים עד דלא ידע. כעת - אולי - קל להם יותר להתמודד עם הלחץ בכבישים.
אלה הפועלת מגופו של גבר
ממש כמו ביהדות, גם בהינדואיזם, בימי נידתה אישה נחשבת טמאה ואסורים עליה פולחן וכניסה למקדשים. מכיוון שבאופן מסורתי נוהגים ההינדואים לצאת למסעות צליינות ממושכים, נשים בגיל הפריון מנועות מלהשתתף בהם. אל קבוצות הצליינים המורכבות בעיקרן מגברים מצטרפות רק ילדות קטנות ונשים מבוגרות, והיתר נשארות בביתן, ממתינות לבני המשפחה שישובו ממסעם, מלאות ערגה רוחנית שלא באה כדי סיפוקה.
אבל בהודו כמו בהודו - כל הניגודים מתקיימים במקביל, והדת במופעיה השונים משמשת גם שסתום לשחרור הלחצים הנוצרים כתוצאה מהיעדר היכולת לממש את רחשי הלב. וכך, בעוד נשים נעדרות מרובם המכריע של מסעות הצליינות, ישנו אתר צליינות שמיועד בראש ובראשונה לנשים, וכמו מאדיר יותר מכול דווקא את הפריון. אום שאקטי (Om Shakti), השוכן אי שם בלב המישורים המהבילים של מדינת טאמיל נאדו הדרומית, הוא אתר פולחני שבעשורים האחרונים צמח יש מאין וצובר עוד ועוד פופולריות.
ההתרסה מקופלת בשמו: שקטי הוא הכוח הנשי, שלו שני צדדים. בעוד שבדרך כלל, סוגדים לאלה הגדולה במופעה הלוחמני, הבלתי משועבד לגבר, כאן היא מוכרת דווקא בפן החומל שלה, המעניק פריון לנאמניה. לא בכדי צבע הבגד המקובל ביותר בעת הגעה לאתר המקודש הוא אדום.
מסופר שבשנת 1960 התגלה במקום עץ נים, שבניגוד לעצי נים אחרים, הניכרים במרירותם, נטף עסיס מתוק. הדבר נודע בקרב הכפריים שמיהרו להגיע ולטעום. במהרה התברר שחולים ופצועים שטעמו מהטיפות - החלימו. כך נודע שמעו של העץ למרחוק. בשנת 1966 פקדה סערה גדולה את האזור, והעץ נעקר ממקומו. תחת שורשיו התגלה צלם אבן פלאי של האלה, שעל-פי המסורת המקומית נוצר מעצמו. הכפריים מיהרו להקים מעליו בקתה קטנה והחלו לסגוד לו. הפולחן התמסד ובשנת 1977 הקימו תחת הבקתה מקדש, שבו הונח צלם מתכת של האלה.
מי שניצח על הסדרת הפולחן במקום היה גבר צעיר מתושבי האזור. שנה אחר כך הוא הקים את קרן המקדש. מהר מאוד הוא טרח להפיץ סביבו את האמונה כי הוא עזב את צורתו האנושית והמשיך להתקיים כרוח קדושה. סביב האיש התפתח פולחן שלם - הוא נתפס כמי שמדבר מכוחה של האלה, וכך, דרך אורקל שתרגם את דבריו למאמינים, התאפשר שיח ישיר בינו-בינה לבין המאמינים. לפני כמה שנים העביר האיש את הבכורה לבנו שכיום לא נקרא עוד "הדובר", אלא אמה - (Amma) כינוי לאלה עצמה.
המסר העיקרי באתר הוא "אם אחת - חברה אנושית אחת"; מצב שבו כל בני האדם שווים לפני האלה, ללא כל הבחנות. לפיכך, בניגוד לנוהל שעדיין קיים במקדשים שונים, שבהם יש הגבלות על בני מעמדות שונים או אנשים הנמצאים במצבי טומאה זמניים מלהיכנס למקדש, כאן יכולים כל בני האדם, אף טמאים, להיכנס לקודש הקודשים עצמו (דבר השמור בדרך כלל אך ורק לכוהנים). בניגוד למקדשים אחרים, נשים מורשות להיכנס לכאן גם במהלך המחזור החודשי, לאחר שרחצו. בהמשך לאותו קו פשרני מכאן ומתריס כנגד כל המקובל במסורת משם, מורשים בני כל הדתות לבקר במקום ולקיים במקדש את טקסיהם.
בעשרים השנים האחרונות הפך אום שקטי לאבן שואבת שאליה מגיעים מיליוני צליינים בשנה. ממקדש כפרי קטן הוא הפך לאתר צליינות המוני וממוסד, משופע בכרזות ענק המאדירות את האב ואת בנו וכורכות אותם עם שועי הודו שונים. במקום נסללו כבישים, נבנו סככות ענק לשם התכנסות ההמונים, הוגדרו מסלולים מפותלים כמבוך שנועדו לשמור על סדר התורים האין-סופיים בדרך אל המקדש והוקמו גם מוסדות תמחוי כגון מטבחים שבהם מכינים מזון חינם לעשרות אלפי בני אדם ובתי חולים.
במהרה התפתחה מסורת כי על הצליינים להגיע אל האתר לבושים אדום, צבע הפריון של נשים והצבע האהוב על האלה. רבות עוטות סארי אדום ששוליו צהובים, רמז לשפעת הזהב הכלכלית שהן מבקשות כאן, המעוטר בדוגמאות עלי נים, המסמלים את ראשית התקדשותו של האתר. המאמינים מגיעים לאתר כשהם נושאים על כתפם או ראשם מעין שקיק בד כפול שבחלקו האחד מנחות לאלה ובחלקו האחר מזונם היומי שעליו, כך נדרו, לא יוסיפו דבר. את השקיק נהוג לעטר בעלי עץ נים, זכר לעץ שהיה הביטוי הראשון לקדושה שפרצה פתע במקום.
סיפורי הנסים שחוללה האלה הפועלת מגופו של גבר, רבים עד מאוד ומסופרים בלהט אדיר. אין איש, כנראה, שמושפע מכך שלפני כמה שנים, בעת פשיטת רשויות המס במקום, נתפסו יותר מ-200 מיליון רופיות שלא נרשמו בקרן המקדש. גם בהודו, מתברר, משתלם ליצור מקדש יש מאין.
תעתוע מגדרי
בהוצ’ראה יש אגדות רבות. לפי אחת מהן, היא נולדה כבת ראשונה למלך שחפץ בכל מאודו בבן. לפיכך, החליט לגדל אותה כבן לכל דבר. לאחר שבגרה, כשהיא יודעת את תורת הלחימה על בוריה, התפרצה מתוך המחוך שצר על גופה וסירסה את אביה. לפי אגדה אחרת היא הייתה נסיכה שנסעה יחד עם אוצר כבד. בדרך התנפלו על שיירתה שודדים והרגו את כל מלוויה. כשהבחינו בה וביופיה הרב רצו לאנוס אותה. כדי להגן על תומתה, כרתה את שדיה והשחיתה את נשיותה במו ידיה. על האתר שבו קרה הדבר ניצב מקדש גדול.
האלה בהוצ’ראה, שרוכבת על תרנגול ומסמלת תעתוע מגדרי, היא גם האלה של ההיג’רות, כת הסריסים (הרמפרודיטים וטרנסג’נדרים). השנה, לראשונה בתולדות הודו, השתתפו היג’רות כמסדר דתי בחגיגות הקומבה מלה ההמוניות. מי שעומדת בראש המסדר היא לקשמי נאריאן טריפאתי, פעילה חברתית ולוחמת זכויות שנודעה בזכות פעילות רבה למען ההיג’רות בפרט ועובדי תעשיית המין בכלל.
לקשמי הייתה בין הפעילים המרכזיים לביטול סעיף 377 בחוקה ההודית, האוסר על יחסי מין ש"אינם כדרך הטבע", וגורם מרכזי בהחלטת הבג"ץ ההודי מ-2014 לאפשר לרשום תחת סעיף "מין" בתעודת הזהות "זכר", "נקבה" ו"אחר". בשנת 2011 זכתה להכרה גדולה כשהשתתפה בתוכנית ה"אח הגדול" ההודי, וזכתה. ההשתתפות בתוכנית והזכייה בה פתחו בפניה במות רבות, שאפשרו לה לדבר על דרכה, כמו גם על זכותו של כל אדם לגלות את מיניותו בעצמו מבלי שהחברה תכפה עליו התנהגות כזו או אחרת - לא דבר של מה בכך בחברה שמרנית ודתית.
"המיניות שלי ידעה נפתולים רבים, כמו הגנגס", מספרת לקשמי. היא לא אוהבת לדבר על הרדיפות וההשפלות הרבות שידעה בצעירותה. בדרך כלל היא עונה שהיא מעדיפה להסתכל על הטוב בחייה, על מה שהצליחה להשיג ועל הזכות שלה להיות נאמנה לעקרונותיה. היא גם לא מספרת על המקומות הנמוכים שבהם ככל הנראה התפלשה. "נערות טובות הולכות לגן עדן, נערות רעות הולכות לכל מקום. אז הייתי נערה רעה. מי בכלל רוצה להיות נערה טובה?", היא צוחקת.
בשנים האחרונות הקימה לקשמי את מסדר הקינאר (Kinnar Akhada) והיא עומדת בראשו. הקינארות הם יצורים מיתולוגיים, המתוארים בדרך כלל כחצי אדם, חצי סוס, או חצי אדם, חצי ציפור, הידועים בנגינתם השמיימית, בריקודיהם המופלאים ובהיותם מאהבים ומאהבות מופלאים. ההיג’רות, בהיותן בעלות מיניות שאינה מובחנת לחלוטין ובהיותן בעלות תחומי עיסוק דומים, מבקשות להיקרא כמותם.
"אפשר להקצות מיליוני דולרים כדי לנסות לחולל שינוי, להסיר סטיגמות ולמנוע אפליה ושנאת חינם. אבל דרך הדת, המסורת והתרבות זו הופכת להיות משימה פשוטה הרבה יותר", היא מסבירה. בצעד תקדימי זכתה לקשמי לכך שמסדר ג’ונה אקהרה (Juna akhada), אחד המסדרים הגדולים והחזקים ביותר הדבקים באל שיווא, יעניק לה חסות. ראשי המסדר הצהירו כי הם רואים בהיג’רות התגלמות ארצית של ארדהנרישווארה, ההתגלמות של שיווא שמחציתו פארווטי (בת זוגו של שיווא), או אם תרצו, התגלמות של פארווטי, כששיווא הוא מחציתה האחרת. כך או כך, השילוב שלם מסך חצאיו. המסדר קיבל שטח להקים מאהל גדול והותר לו להשתתף בטבילות המלכותיות השמורות למסדרים הדתיים, במפגש הנהרות המקודש. לקשמי, שהייתה יכולה להיות נידונה לביזוי ולנידוי, זכתה למעמד אלוהי והמונים צובאים על פתחה בתחינה לברכה.
מידע מעשי
אום בנה (Om Banna) - מקדש האופנוע, נמצא על הדרך שבין אודאיפור לג'ודהפור שבמדינת רג'אסטן, שתיהן ערים מרכזיות ומתוירות. במהלך ביקור במקום יש להיזהר מהתנהגותם של שיכורים, שכן אלכוהול כאמור הוא חלק מהפולחן.
אום שקטי (Om Shakti) - נמצא בסטייה קלה מהדרך שבין קנצ'יפורם לפונדיצ'רי במדינת טמיל נאדו שבדרום הודו. כברת דרך מסוימת יש לעשות ברגל.
לקשמי נאריאן טריפאתי (Laxmi Narayan Tripathi) - הגורו והפעילה לזכויות הטרנסג'נדר ואחרים, עורכת קבלות פנים ודרשות ברחבי הודו. כדאי לעקוב אחר פעילותה ומקום הימצאה ברשתות החברתיות.