"אין לנו סדר יום חוץ מחתירה לאמת": עורך המשנה של "לוס אנג'לס טיימס" מדבר על אתגרים בעידן הפייק ניוז
"לוס אנג'לס טיימס" (LAT) הוא העיתון הרביעי בגודלו בארה"ב מצד תפוצתו. הוא העיתון המקומי הגדול ביותר, במובן הזה שהוא משרת את אזור לוס אנג'לס. ה"ניו יורק טיימס" וה"וול סטריט ג'ורנל", הגדולים ממנו, נמכרים על פני כל ארה"ב, אם כי בסיסם הוא בניו יורק.
חשיבותו של העיתון נובעת מן המדינה שבה הוא מופיע. הוא הגדול ביותר במדינה הגדולה ביותר של ארה"ב, קליפורניה. אבל עד זה לא כבר חייו היו תלויים לו מנגד. ב-20 השנה האחרונות תפוצתו עמדה בסימן ירידה תלולה, והוא לא עשה חיל מיוחד בתחום הדיגיטלי. הוא חיפש בעלים, וחלקם קירבו אותו אל התמוטטות, בהרפתקאות פיננסיות מסמרות שיער.
במשך 125 שנה ויותר הוא היה שייך למשפחת אוטיס-צ'אנדלר. אבל עיתונים יצאו מחיקן של משפחות בכל רחבי אמריקה, וחיפשו בעלים תאגידיים. ב-2000, העיתון עבר לבעלותה של אימפריית המדיה טריביון, אשר החזיקה בשורה ארוכה של עיתונים ותחנות טלוויזיה ורדיו בכל רחבי ארה"ב. טריביון הייתה הבעלים ה"טבעיים" במובן הזה שהתרגלנו להניח כי המו"לים של עיתונים צריכים להיות אנשים בעלי ניסיון עיתונאי.
משבר ענף העיתונות, תחילה תחת לחץ של טלוויזיה בכבלים, ואחר כך עליית האינטרנט, כיווץ אימפריות. טריביון מכרה את נכסיה ב-2008 בנסיבות המעוררות השתוממות עד עצם היום הזה, לאיל נדל"ן משיקגו, סם זל, במכירת חיסול. הוא אפילו לא שילם בשביל הנכסים שקנה, אלא שיעבד אותם כדי לכסות את ההוצאות.
אין זה המקום לדון במה שהוא עולל לעיתוניו. "נוכחותו לא הייתה מבשרת טובות. יצאנו בשן ועין מן התקופה ההיא", אומר סקוט קראפט, המלווה את העיתון זה 40 שנה, מאז נעוריו העיתונאיים. לאחר שכמעט נשא את ארונו של העיתון, קראפט הוא עכשיו אחד המכוונים של תחייתו. הוא עורך המשנה של LAT, ובתור שכזה הוא מרכז את מערכת החדשות שלו.
בעידן המדיה החברתית, קראפט מטעים את השינוי במשימת העיתונאות: המעבר מן התפקיד המסורתי של מסירת עובדות אל התפקיד של אימות העובדות, הנמסרות בידי אחרים. הוא קורא לה (ואינו היחיד, כמובן) "עיתונאות של אחריותיות" (accountability journalism).
בשבוע הבא קראפט יהיה אחד המשתתפים בכינוס הבינלאומי "חופש העיתונות: העיתונות במצור" שעורכים מועדון העיתונאים בירושלים, בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה וארגון העיתונאים ב-10-11 ביוני.
איפה אנחנו מוצאים אותך?
"עתה זה חזרתי מניו יורק, נכחתי בארוחה חגיגית לכבוד פרסי פוליצר. השנה זכינו באחד מהם".
איחולינו.
"תודה, תודה".
הוועידה שבה אתה עומד להשתתף בישראל מתארת את עצמה בעברית "העיתונות (press) במצור", בעוד שהאנגלית אומרת "עיתונאות (journalism) במצור". מבלי להפריז בחשיבות הניואנסים, אפשר לטעון ש"עיתונות" היא המוסד ו"עיתונאות" היא הפרקטיקה, או המקצוע. אפשר ששתיהן במצור. איך היית מגדיר "מצור"? פוליטי, חברתי, כלכלי או כל הנ"ל?
"הייתי אומר שבוודאי שורה של סכנות מאיימות הן על הפרקטיקה של עיתונאות והן על העיתונות, לא רק מצד פוליטיקאים, המנסים לחנוק את העיתונות או להבאיש את ריחה. על עיתונאים מרחף איום של פגיעה פיזית בארצות רבות. לא בארה"ב בתור שכזאת. אמנם בעצרות של הנשיא טראמפ אנשי מדיה סופגים שריקות בוז מפעם לפעם, אבל זה חלק מן העבודה.
"נחוצה פרספקטיבה היסטורית. עיתונאים תמיד נתקלו בקשיים בעשיית מלאכתם על פי מיטב שיפוטם, יש דברים שלא השתנו. אבל מצד שני, כל נוף המדיה משתנה, וממילא מופיעים אתגרים שאינם מעשי ידיהם של ממשלות או של פוליטיקאים, או של כל משתתף רשמי, אלא תוצאה של האופי המשתנה של מקצוענו.
"למשל, עד זה לא כבר קוראינו, צופינו ומאזינינו ציפו שאנחנו נדווח, כדי שהם יידעו מה עושים הפוליטיקאים. עכשיו הפוליטיקאים אינם זקוקים לנו כדי להגיע אל מצביעיהם ואל בוחריהם. הם יכולים למצוא חלופות: טוויטר ומדיה חברתית".
פרדוקסלית, הדמוקרטיזציה של המידע הפכה לאיום ממשי על שיורה של המדיה המסורתית, שהפצת מידע היא הסיבה לקיומה.
"אכן. עם זאת, הרבה צרכני חדשות רעבים לדיווח סמכותי. הם מחפשים מקורות מידע שאפשר לסמוך עליהם. הם אינם מוכנים לקבל כפשוטם את מה שאומרים להם נציגיהם בקונגרס, או הנשיא עצמו. זה מטיל עלינו משימה כבדה ביותר: לתבוע אחריות מבעלי השררה, יהיו אשר יהיו. עיתונאות של אחריותיות חשובה ממה שהייתה מאז ומעולם".
אילו היה עליך לדרג את הסכנות הגדולות ביותר האורבות למדיה, איזו מהן היית מדגיש?
"התשובה תלויה באיזו ארץ. בארה"ב אינני בטוח שהייתי רוצה לדרג אותן, אבל הייתי אומר שהסכנה הכלכלית היא חשובה מאוד. עיתונים מקומיים בכל רחבי ארה"ב מתכווצים והולכים, אינם מצליחים למצוא קהל קוראים ברשת במידה שתניב די הכנסות כדי לשכור כתבים, עורכים ועובדים אחרים הנחוצים לעיתונאות שהיו רגילים בה".
מה יקרה לעיתונים המקומיים?
היסטורית, לרגל המרחקים העצומים בארה"ב, עיתונים הם קודם כול מקומיים, כולל החשובים שבהם. מהדורות ארציות נוסו מפעם לפעם לפני עידן האינטרנט, ובדרך כלל לא עלו יפה. גם LAT ניסה, ונכשל. כיום אפשר לדבר ברצינות רק על שלושה עיתונים בעלי תפוצה ארצית. כאשר קראפט מדבר על "עיתונים מקומיים", הוא כורך בהם גדולים וקטנים כאחד. הערכה מקובלת מעמידה את מספר העיתונים היומיים המקומיים בארה"ב על קצת פחות מ-1,300, עם 31 מיליון קוראים בימי חול ו-34 מיליון בסופי שבוע, על פי מרכז המחקר פיו (Pew). מספר העיתונים המקומיים היומיים היום נמוך כמעט ב-500 מן המספר ב-1970. התפוצה הכוללת נמוכה כמעט ב-50% מרמתה ב-1985. הנתונים האלה באים מ-statista.com.
"זה לא רק עצוב אלא גם מדאיג מאוד", אומר קראפט. "מפני שאין מנוס מפני החשש שקרוב היום שבו רבים מן העיתונים המקומיים אולי יוסיפו להתקיים, אבל לא יהיו להם די עיתונאים כדי לשמש כלבי השמירה המרסנים של הממשלות המקומיות".
אני מעלעל בעמודיהם הראשונים של עיתונים בכל רחבי ארה"ב, באמצעות אתר Newseum, ומבחין באופן בלתי נמנע שרבים מן העמודים הראשונים - בייחוד בקליפורניה - זהים למעשה, אף כי הם מודפסים במקומות שונים. ההבדלים מתמעטים והולכים.
"בדיוק. זה אומר שחדרי החדשות מתכווצים. אני חושב שזה מסוכן לדמוקרטיה. אכן רבים מן העיתונים נראים אותו הדבר, מפני שהם משתמשים באותם מקורות של סוכנויות ידיעות, ומפרסמים את אותם הסיפורים באותם העמודים. ניסיונם למצוא קוראים ברשת אינו עולה יפה. אני חושב שזה ניכר במיוחד בעיתונים שלא שפר מזלם, ולא נקנו על ידי מקומיים בעלי אמצעים, המעוניינים בהצלחתם, או לא נחלו את הצלחת ה'ניו יורק טיימס', שיש לו שלושה מיליון מנויים דיגיטליים ויותר. עם מספר כזה אפשר לממן מערכת חדשות חסונה במיוחד".
כמה זמן אתה בעיתונות?
"מאז האוניברסיטה. 40 שנה ויותר. בעיקר בעיתונות המודפסת. אבל עכשיו אני מגדיר את עצמי באופן קצת שונה. זה עדיין עיתון מסורתי, אנחנו עדיין רואים את עצמנו כעיתון, אבל הדגש הוא על חדשות של 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, באינטרנט".
אז התואר עורך משנה אינו חל רק על המהדורה המודפסת.
"לא. זו רק העמדה מס' 2 במערכת החדשות. על מערכת החדשות שלנו מוטלת המשימה לעשות עבודה עיתונאית, לסקר חדשות, מחוזיות, מדינתיות, ארציות, בינלאומיות - אבל קהל היעד העיקרי הוא זה הנמצא באינטרנט. התוצר המודפס עדיין מופיע, ועדיין בגודל ניכר, אבל אנחנו בני מזל מפני שיש לנו הבסיס של אזור עירוני גדול, ויש לנו בעלים המשקיע במערכת החדשות - כך שאנחנו במצב טוב מזה של עיתונים רבים אחרים".
לא כולם חושבים אותו דבר
אם אינני טועה, מוצאך ממה שהאמריקאים מכנים 'הרטלנד' (מילולית, "לב הארץ", האזור שבין החופים, שהוא בדרך כלל יותר כפרי ויותר שמרני).
"אכן. אני נולדתי בקנזס סיטי, במדינת מיזורי. את 12 שנותיי הראשונות ביליתי באוקלהומה. אחר כך עברתי למדינת קנזס, ושם למדתי באוניברסיטה. אחר כך עבדתי בשיקגו בשביל LAT, ושימשתי כתב חוץ של העיתון באפריקה ובאירופה".
אני מניח שניסיונך מעניק לך יתרון חשוב במאמץ להתחקות אחר הכישלון הכללי באמריקה, לא העיתונאי בלבד, בהבנת ה'הרטלנד'. אנשים מרבים לדבר על ההפתעה של 2016, הצבעת ה'הרטלנד' לטובת טראמפ. אבל אנחנו מבוגרים מספיק כדי להיזכר בהפתעות מוקדמות הרבה יותר.
"מוטב קודם כול להבין שה'הרטלנד' אינו עשוי גוש אחד. קל ופשטני להגיד שכולם בקנזס חושבים אותו דבר, וכמותם גם במיזורי ובאוקלהומה, וכן הלאה. לא תמצא מונוליתיות בשום מקום באמריקה. קח לדוגמה את קליפורניה, הידועה כמעוז של התנגדות לטראמפ. אנשים נוטים לשכוח שבקליפורניה היה הריכוז השלישי בגודלו של מצביעי טראמפ בארה"ב, אחרי טקסס ופלורידה".
מה אם כן הניב את כישלונה של העיתונות ב-2016? ומה יציל אותה מכישלון אפשרי דומה ב-2020?
"אחד הלקחים של 2016 היה שלא יצאנו די הצורך אל השטח לדווח, ולא הטינו באמת אוזן לדעותיהם של אנשים. עשינו כמובן סקרים. והסקרים ההם ידועים לשמצה על טעויותיהם. אבל אני חושב שסקרים לבדם, בלי די דיווח מן השטח, אינם מספיקים. אין תחליף ליציאה לשטח ולהאזנה.
"אנחנו מנסים לעשות כמיטב יכולתנו, אבל עם המשאבים המידלדלים בחדרי החדשות זה קשה יותר ויותר. למשל, קל להחמיץ הרבה ממצביעי טראמפ שאולי אינם אוהבים את התנהלותו האישית, אבל חושבים שהוא עומד במקום הנכון בעניינים החשובים בעיניהם. הם יתמכו בו, מבלי שירגישו צורך לאהוב את אוסף תכונותיו, או את ציוציו, או את גידופיו. חשוב אפוא לצאת לשטח ולדווח על הדברים המעסיקים אנשים; להוסיף ולהשתמש בסקרים בתור רקע, אבל לנסות ללמוד מה קורה במקומות הרחוקים מן העיר הגדולה שבה אנחנו מתגוררים".
נדמה לי שעשית כאן הבחנה בין שני דברים: אחד הוא היעדר סיקור שהוא תוצאה של משאבים מידלדלים, והשני הוא תוצאה של היעדר תשומת לב. אמרת, "לא הטינו אוזן". נדמה לי שאפשר לטעון, כי סיבה אחת ל"מצור" שבו נמצאת העיתונות קשורה במערכת יחסים של איבה ושל חשד עם צרכני חדשות.
"אני אינני חושב את היחסים לעוינים, מפני שאינני חושב שעליי לתמוך במישהו או להתנגד לו. אבל אנשים רבים באמריקה אמנם חושבים שלכלי תקשורת מרכזיים יש סדר יום פוליטי. אין לנו סדר יום מחוץ לחתירה אל האמת.
"אנחנו איננו 'אויבים', אף כי הנשיא טראמפ מנסה לתאר אותנו ככאלה, כי זה מועיל לו בעיני הגרעין הקשה של תומכיו. אבל כאשר כתבינו מראיינים משתתפים בעצרות טראמפ, תומכי הנשיא חוזרים ומופתעים לגלות שאנחנו מציגים להם שאלות ענייניות מבלי לנקוט עמדה. איננו מתווכחים עם עמדותיהם, אנחנו רק מנסים לרדת אל סוף דעתם.
"טעותנו ב-2016 לא הייתה תוצאה של העדפה פוליטית, אלא שלא דיברנו עם די אנשים. מאחר שהחמצנו את קולות המרי (discontent) נגד וושינגטון, לא השתכנענו שלפנינו כוח פוליטי רב עוצמה".
אבל איך ייתכן שהחמצתם?
"הנעלם הגדול היה המצביעים הלא-מסורתיים, אלה שלא טרחו להצביע בפעמים הקודמות, אבל המסר של טראמפ הגיע אל אוזניהם, והוציא אותם אל הקלפי. הם אלה שהכריעו את הכף לטובתו. מומחים עדיין מנסים להבין כיצד החמיצו את זה. התהייה אינה באה רק מצד הדמוקרטים ואנשי קלינטון. טראמפ ויועציו לא צפו את ניצחונו. אני חושב שאילו היו לנו 'יותר מגפיים על הקרקע', אילו דיווחנו יותר ממקומות ששינו את פני הבחירות, היה לנו יותר מושג על רצינות התנועה הטראמפית".
איך אם כן תינצל מזה בסיבוב הממשמש ובא? האם תפתח משרד בכל אחד מן היעדים שבהם אפשר שהבחירות יוכרעו? האם תושיב כתבים לאורך זמן בערי תעשייה קטנות אי שם במערב התיכון?
"כתבינו טובים בזה. לעולם אין לנו מספר הכתבים שהיינו רוצים. אבל כתבינו פתוחים ונכונים להאזין. השאלה כמה כתבים יוכלו לעשות את זה. רעיון מצוין הוא לנטוע מישהו לאורך זמן באזור מפתח, או במדינת מפתח. אבל כמובן קשה לדעת מראש מה יהיה אזור מפתח.
"אתה שואל על לקחים. הלקח החשוב ביותר הוא להיות צנועים. לא למהר ולהניח כי מדגם של מרואיינים מספק לנו תמונה מלאה, לעבוד קשה, לדווח, להבחין בשינויים המתחוללים במהלך המערכה, ולעולם לא להפריז בחשיבות מה שנדמה לנו שגילינו".
מה על הכתבים עצמם? אם נניח שהכישלון שאתה מתאר אינו תוצאה של זדון, אלא של רקע תרבותי ושל צורת מחשבה, האין זה אומר שתצמח תועלת ממגוון גדול של כתבים בחדר החדשות?
"אינני קונה את זה. אני מרגיש שכתבים פוליטיים, בעיתוננו ובארגוני חדשות מרכזיים אחרים, אוהבים לסקר פוליטיקה. הם אינם מסקרים אותה מפני שהם נוטים אהדה לאחד הצדדים.
"כתב פוליטי טוב הוא זה שדעותיו הפוליטיות אינן ניכרות בכתיבתו; והוא אינו נוח לגלות את דעותיו אפילו באופן לא פורמלי. אבל מגוון במערכת החדשות נחוץ כמובן בכל תחום שהוא, לא בפוליטיקה בלבד".
"המהדורה המודפסת תוסיף להיות חשובה עוד שנים רבות, אבל אנחנו מקדישים יותר משאבים למרחב הדיגיטלי"
אנחנו משוחחים על התהפוכות שפקדו את LAT בעשרים השנה האחרונות, מאז יצא מידי משפחת המייסדים, בשנת 2000, ועבר לידי קבוצת טריביון. אני נזכר בראיון מקיף שערכנו כאן עם סם זל, איל הנדל״ן היהודי משיקגו שהשתלט על נכסי טריביון ב-2008, לפני שהוביל את הקבוצה לפשיטת רגל.
בימים ההם נידונה האפשרות שהעיתון יימכר למיליארדר מקומי בלוס אנג'לס, אשר ייקח את LAT לידיו כמעט כאקט של חובה אזרחית, כמעשה צדקה, שלא על מנת להרוויח כסף, אלא כדי לשרת את הקהילה. בשנה שעברה נמצא סוף סוף קונה כבד ראש, פטריק סון שיונג, רופא וביולוג שעשה את הונו בפיתוח תרופות. הוא אמנם לא ויתר על היעד של רווח, אבל עצם נוכחותו מאפשרת לעיתון להפסיד כסף בדרך אל הצלחה כלשהי בעתיד.
אתם יוצאים נשכרים מנוכחותו של מישהו, היכול להרשות לעצמו להפסיד כסף.
"זה נכון. הסיבה שעיתונים מעיינים במודלים של בעלות פרטית או של ויתור על מטרות רווח היא שכאשר חברה נסחרת בבורסה, כפי שהיה מצבה של טריביון, היא נוטה להתנהל על פי חישובים של הטווח הקצר, על יסוד מאזנים רבעוניים, בשעה שבעלים מקומיים, כמו פטריק, מוכנים להשקיע בטווח הארוך.
"הבעלים שלנו בהחלט רוצה להרוויח כסף, אבל מוכן להפסיד לאורך זמן, כדי לשפר את סיכויי הרווח בעתיד. זו המתנה הגדולה שניתנה לנו - ההזדמנות לעשות הסבה, להתמקד על דיגיטל, על תוכן, על ארגון מאורעות. הזדמנות כזאת לא הייתה ניתנת בחברה ציבורית. בעלי מניות לא היו מקבלים חברה המפסידה במשך מספר שנים".
כמה זמן תוכלו להוסיף ולהפסיד כסף לפני שסבלנותו של הבעלים תפקע?
"אינני יכול להשיב. אינני יודע. מה שפטריק אומר זה שהוא ומשפחתו רוצים להחזיק בעיתון הזה עוד מאה שנה. זה מה שהוא אמר לי. הוא כאן לצורך השקעה ארוכת טווח, כי זה חשוב לדמוקרטיה, חשוב לחיי העיר, חשוב ש-LAT יהיה ישות עיתונאית, שתסקר את הקהילה, את המדינה, ותספק עיתונאות עם אחריות".
אני זוכר דיון שהתקיים לפני עשר שנים בתחנת רדיו ציבורית בוושינגטון: האם "וושינגטון פוסט" יתקיים בעוד עשר שנים? מאז נולד להם מולטי-מיליארדר, ג'ף בזוס מאמזון, שהעיתון הוא השקעה קטנה מאוד בשבילו. האם זה המודל הראוי לעיתונים בכל העולם: חפשו את מיליארדרכם?
(צוחק) "לא הייתי מתיימר להגיד מה אחרים צריכים לעשות, וזה לא יעבוד באותו האופן בכל מקום, מפני שבמקומות אחרים בעלים מקומיים ניסו להשתמש בעיתונים לשרת את צורכיהם הפוליטיים. אנחנו חיפשנו קונה במשך עשרים שנה, כך שאני יודע עד כמה קשה למצוא מישהו, המוכן להשקיע מן הסיבות הנכונות".
איך היית מתאר את התפתחותו של LAT מאז נרכש?
"בשנה האחרונה היינו מסוגלים להשקיע בחדר החדשות, לשכור יותר כתבים ועורכים, ולשכור עיתונאים מוכשרים היכולים לפתח אסטרטגיה דיגיטלית. אנחנו מגדילים את קהל המנויים הדיגיטליים, העומד עכשיו על 160 אלף. טוב, זה עדיין רחוק מן היעד. אבל אנחנו מתמקדים עכשיו כקרן לייזר על הדיגיטל".
המהדורה המודפסת עלולה להיות מיותרת?
"היא מצליחה. יש לה בסיס נאמן. כמו כל עיתון, איבדנו תפוצה משנה לשנה (תפוצת LAT עומדת עכשיו בערך על 400,000 עותקים ביום חול, שליש המספר לעומת ימי השיא, לפני 30 שנה, י.ק). אבל המהדורה הזו עדיין חשובה בעינינו, ותוסיף להיות חשובה עוד שנים רבות. פטריק אומר שהוא מוכן בהחלט להיות האחרון שיוציא מהדורה מודפסת של עיתון. יש שוק למהדורה מודפסת, אבל אנחנו מקדישים יותר משאבים למרחב הדיגיטלי. בסופו של דבר, ההשקעה בדיגיטל מניבה עיתונאות טובה יותר, והיא ניכרת גם במהדורה המודפסת".
אני מניח שאתם מאבדים קוראים צעירים, כפי שקורה בעיתונים אחרים.
"כן, קוראים צעירים, לא רק צעירים, אלא קוראים בכלל, המעדיפים לקרוא חדשות על הרשת, או על מסך הטלפון שלהם. יש לנו מהדורה אלקטרונית של העיתון, היכולה להיקרא על כל מכשיר. יש לה קהל נאמן מאוד, ואנשים מקדישים כמויות גדולות של זמן לקריאה אלקטרונית. אינני חושב שזו התשובה.
"אינני חושב שמהדורה אלקטרונית תחליף את המהדורה המודפסת. אבל קוראים רבים של המהדורה המודפסת מעיינים גם במהדורה האלקטרונית, ואנחנו מקווים שזה יוביל אותם אל הדיגיטל, הפתוח לפניהם".
