תמונה של נחמה ריבלין ונר זיכרון בבית הנשיא / צילום: תומר רייכמן
איך ומדוע הפך במרוצה השנים השם היפה נחמה לשם ארכאי, גלותי ויאכנעי? והאם פתאום הוא מגלם הזדמנות חדשה?
מאז שנפטרה נחמה ריבלין, מתנגנים ומושרים בישראל שירי נחמה רבים - "נחמה" בביצוע אילנית או חוה אלברשטיין (מילים: רחל שפירא, לחן: נורית הירש), "ואולי תבוא איזו נחמה" של תערובת אסקוט (מילים ולחן: אסף אמדורסקי וג'נגו), "נחמה" של ברי סחרוף (בן הנדלר שותף בלחן), "בואי נחמה" של אלון עדר (מילים ולחן: רן דרום), ועוד.
נחמה זכתה להיות אחת מהאנשים שהצער על מותם מאחד את העם לתערובת של יגון, כאב, ובמקרה שלה גם בכמיהה לחבק את הקרובים לה - ילדיה והאיש שלה רובי ריבלין, נשיא המדינה. צניעותה, מידותיה הטובות והמיזוג שאין דומה לו, שאפשר לכנותו באוקסימורון "פשטות זוהרת", הזרימו ממנה ואליה נחלי אהבה.
שמות מוצלחים של אנשים הולמים אותם ואוצרים בתוכם את מהותם ולעיתים גם את ייעודם. ולא רק על היחיד הם משליכים, אלא על קבוצה שלמה - למשל של עם - שניכר ומתאפיין בשמות אנשיו. "גם למראה נושן יש רגע של הולדת", כתב המשורר נתן אלתרמן. כל דבר שחוק ובלוי משימוש, היה פעם חדש. אבל המשפט הזה הוא דו כיווני. אפשר לפרש אותו גם הפוך. ניתן לקחת את המרופט ומסולף מפגעי הזמן - ולהחיותו. להחזיר לו את משמעותו המקורית. את אורו הפנימי. זוהי משימת היצירה והאמנות, כולל זו של הבאת ילדים לעולם וקביעת שמם.
אולי בזכות נחמה ריבלין, המוני תינוקות-בנות חדשות שיגיעו לעולם, ייקראו מעתה בשם הזה, יחזירו לו את פשרו ואת ערכו המקוריים, ויציפו את הארץ במתיקות, בשמחה שאבדה ובנחמה. ואולי יצטרפו אליהם - וישיבו אלינו את כוונתם הראשונית ואת יופיים - גם מאיר, מנחם ותקווה?