לילך אשר / צילום ארכיון: איל יצהר
לא הכול שכר. "תוכלו לישון בשקט בידיעה שאנשים בינוניים מנהלים את הפנסיה והחסכונות שלכם?". המעבר של מנכ"לית דיסקונט, לילך אשר-טופילסקי, לקרן פימי הוא האחרון בגל של בכירים שעזבו את המערכת הבנקאית והפיננסית ועברו למגזר הפרטי, החופשי מתקרת שכר.
רוב הכלכלנים יראו בכך הוכחה לאיוולת שבהגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי לשכר של עד פי 35 מהשכר הנמוך ביותר המשולם לעובד בחברה. הם יטענו שההגבלה הזאת מבטיחה שניהול כספי הציבור יופקד בידי אנשים באיכות בינונית. האמירה הזאת היא קודם כול לא מדויקת. עובדה שניהול במגזר הפיננסי לא פגע בקריירה של אשר-טופילסקי או של אייל לפידות, אלא להיפך, סלל את דרכם למגזר הפרטי.
אבל גם אם הכלכלנים צודקים ותקרת השכר אכן גורמת למנהלים המוכשרים ביותר לעזוב - זה עדיין לא אומר שהיא איננה מוצדקת. ראשית, כיוון שהסקטור הפיננסי שונה מאוד מהמגזר הפרטי ומחייב מעורבות רגולטורית גבוהה. אישית, אני מעדיף להפקיד את חסכונותיי בידי מנהל אפרורי ושמרן ולא בידי מנהל שאפתן שיעדיף לקחת סיכונים כדי למקסם תשואה.
שנית, השכר אינו חזות הכול. גם במגזר הציבורי נהוגה כידוע תקרת שכר והכלכלנים ישנים בשקט אף שחיי האזרחים וביטחונם מופקדים בידי אנשים שמשרותיהם מציעות שכר נמוך משמעותית מתקרת השכר. נכון שבמגזר הפרטי אין משרה כמו רמטכ"ל או ראש ממשלה, אבל רבים מבכירי הממשל מעדיפים להישאר בו, למרות השכר הנמוך ולמרות ביטחונם שבחוץ רק מחכים לפרישתם. בין אלה שנפלטים בעל כורחם יש רבים שמנסים לחזור לשכר עלוב של ח"כ או ראש ממשלה במחיר ויתור על הון עתק. תשאלו למשל את אבי גבאי, אהוד אולמרט ואהוד ברק.
לא רק מקדונלד'ס: שנאת יהודים עיוורת או החשש מהפרת החוק הבינלאומי?
מחרימים משני הצדדים. ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, מתעב את תנועת ה-BDS ואפשר להניח שהתיעוב הדדי לגמרי. אבל החרם שדגן מוביל על מקדונלד'ס בגלל סירובה לפתוח סניפים מעבר לקו הירוק מייצר בין שני האויבים האלה הסכמה נדירה. דגן וה-BDS מסכימים למעשה שדין תל אביב כדין איתמר, רק שההסכמה מובילה אותם למסקנות מנוגדות: ה-BDS דוגל בהחרמה של מי שמוכן לעשות עסקים בתוך הקו הירוק או מחוצה לו; ודגן דוגל בהחרמה של מי שלא מוכן לעשות עסקים בתוך הקו הירוק או מחוצה לו.
חברת מקדונלד'ס, טוען דגן, היא חברה "גזענית ובזויה" משום שאיננה מוכנה לפתוח סניפים מעבר לקו הירוק. אבל מקדונלד'ס לא לבד. אולי דגן לא שם לב לכך, אבל כמעט כל החברות הבינלאומיות שפעילותן בישראל קשורה לתשתית פיזית מבחינות בין גבולות ישראל המוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית לבין אזורים הנמצאים מחוץ לגבולות אלה.
חברת ויאוליה, למשל, מכרה את החזקותיה בזכיינית הרכבת הקלה בירושלים ויצאה מהפרויקט רק משום שהרכבת מגיעה גם לאזורים במזרח ירושלים, שסופחו לישראל לפי חוק בשנת 1967. באתר חברת Booking, הפופולרית כל כך בקרב ישראלים, לא מכירים בירושלים המאוחדת ומבחינים בין מלונות שנמצאים ב"מערב ירושלים" לכאלה שנמצאים במזרחה.
החשש מהפרת החוק הבינלאומי ולא שנאת יהודים עיוורת - הוא השיקול שמונע מחברות בינלאומיות להרחיב את פעילותן (ואת פעילות זכייניהן) לתחומי יהודה ושומרון. כשחושבים על זה, כמעט כל החברות הבינלאומיות שפועלות בישראל הן "בזויות וגזעניות", לפי ההגדרה של ה-BDS וגם לפי ההגדרה של דגן. אם הקמפיין של דגן יצליח להבריח מכאן חברות בינלאומיות, שגם כך מתקשות להתמודד עם החרמות והרגולציה, ה-BDS עוד ישלח לו זר פרחים, לכתובת במערב ירושלים.