אבי סינגולדה/ צילום: כפיר זיו
30 שנים אבי סינגולדה עובד אצל אחרים. הגיטריסט הכי מפורסם בישראל הפך לשכיר גיטרה שמנגן לפי הזמנה, מוקפץ לאולפן בשש בבוקר עם פיג'מה וכפכפים, דופק את הנאמבר לשלמה ארצי וחוזר לישון, פועל בקו ייצור במפעל למוזיקה איכותית. יצא שבמהלך רוב הקריירה שלו, סינגולדה לא היה אמן יוצר במובן הרחב של המילה, אף שרתם את כישרונו לטובות טובי הזמרים והיוצרים בארץ, אלא אומן, בעל מלאכה על מיתרים, שיכול לתפור את החליפה המוזיקלית המדויקת ללקוח לפי הזמנה ועל המקום.
הוא מסביר שאף פעם לא בער לו ליצור משהו משלו, כיוון שיצר על בסיס יומי עבור אחרים באולפנים או על הבמות, עיבד מוזיקלית, ג'ימג'ם והמציא מעברים. אבל ממש בקרוב יֵצא אלבום סולו שלו, פרויקט שיצר עם המנצח והמלחין ירון גוטפריד, בקונספט ייחודי המשלב את המנגינות שלו עם שירים מוכרים של אמנים מובילים.
"פניתי לשלמה ארצי, ארקדי דוכין ויהודית רביץ. אני מתחיל עם מלודיות שלי, מכוון לשירים שלהם, ואז הם נכנסים ושרים", הוא אומר - קופצני, אנרגטי ומנוהל על-ידי הפרעת הקשב והריכוז, כשאנחנו יושבים בשבע ורבע בקפה תל-אביבי ידוע חצי-סגור בשכונת מגוריו עמוסת הסלבריטאים כשהמלצרים המנומנמים שלידנו מחייכים אליו בהבנה ובטח חושבים לעצמם מה המטורף הזה לוקח שהוא כל-כך ערני בשעות האלה.
אז זהו, ששום דבר, גם לא ריטלין. סינגולדה הוא סוג של אנרג'ייזר לבבי, שבזכות הצניעות, החביבות והמקצוענות שלו הפך לסלב. "ברור שאחרי שהאלבום הזה יֵצא, אני אוציא עוד אחד עם קטעים אינסטרומנטליים, שבטח אף אחד לא ישמע, כי בינינו, מי שומע אלבומים כאלה. הם טובים לקטעים אינסטרומנטליים שאתה כותב לעצמך, או כדי שיגיעו לסדרות בטלוויזיה, כמו זה שעשיתי עם חיים צינוביץ' והתגלגל ל'סקס והעיר הגדולה'. אני משקיע את הכסף ומתכנן הופעה חד פעמית לאלבום, אולי ערב גאלה. אני לא אביא אמנים לסיבוב הופעות בשביל שתי דקות על הבמה".
לא התפנית ליצור כי היית עסוק בלהתפרנס?
"יכול להיות. כשאתה יודע שזה בא לך בקלות, אתה לא מתרגש מזה, ובטח כשאתה כל הזמן יוצר וחושב על הרמוניה. אצל שלמה יש לי קרדיט על עיבוד ויש כמה קטעים שהלחנתי. נגנים כמוני יכולים רק לכתוב קטעים אינסטרומנטליים".
וזה לא כלכלי.
"זאת דרך חיים. וכן, יש נגני ג'אז שלא מצליחים לחיות מזה. בישראל אי אפשר לחיות מג'אז. אז מה עושים? מנגנים לאחרים".
או מרימים מופע יחיד, שנולד במקרה, לפני תשע שנים, כשאיש העסקים דב מורן הזמין אותו לפגישה וביקש ממנו להרים מופע לערב חברה שארגן ל-500 העובדים שלו בעוד שלושה חודשים. סינגולדה ניסה להתחמק והסביר שאין לו מוצר כזה והוא נורא עסוק, ומורן אמר לו במילה אחת: "תמציא".
הבעיטה מאזור הנוחות גרמה לו לעצור לרגע את בולמוס ההקלטות וההופעות כגיטריסט מלווה ולהכין רשימת שירים שהוא אוהב והיה רוצה לנגן על הבמה. כל אחד מהם הזכיר לו חתיכת חיים, סיפור, אנקדוטה מצחיקה. הוא תפר את השירים לדיבורים ושאל חברים נגנים וזמרים שפגש באולפנים אם בא להם להופיע איתו. הוא קיבץ סביבו חבורה מוכשרת שעשתה חזרות והרימה מופע, שהיה הבסיס ל"סינגולדה וחברים", שרץ מאז בהצלחה לא מבוטלת, ובו הוא מספר את תולדות חייו של הילד אבי מירוחם, שחלם בגדול והצליח לגעת בכוכבים הכי זוהרים.
סיפור הסינדרלה מתחיל בבית קטן ופשוט בעיירה הדרומית, תמונה של ילד בן שלוש בוכה שבידיו מנדולינה - אחד הכלים שאבא, חבר בלהקת חתונות, אחסן בבית. הוא זוכר את עצמו יושב שעות בחדר ומנגן על הכלים ובעיקר על הגיטרה, שהפכה עם השנים לעוד איבר בגופו. כשהיה שומע ברדיו להקות רוק שמצאו חן בעיניו, היה רושם את שמן בעיפרון על פתק קטן וטס לבאר שבע לקנות תקליט שלהן. ככה הכיר את דיפ פרפל, התאהב בגיטריסט שלהם והחליט להיות כמוהו כשיגדל.
סינגולדה אמן הפריטה לא למד מוזיקה אף פעם, ולכן עשה על הגיטרה פוזיציות שגויות, שנדרשו לו שנים לתקן. "הייתה לי רק מחשבה אחת בראש, איך לצאת מירוחם. בגיל 14 הייתה לי חברה וידעתי שאם אני מתחיל איתה משהו רציני, אני גומר כפועל ייצור במפעל, ונלחמתי בעצמי שזה לא יקרה. כשהייתי בן 15, נשלחתי מהמתנ"ס לקייטנת אמנות בפוריה, שבועיים שבהם נפתחתי לעולם הזה, וכשחזרתי הקימו במתנ"ס בדימונה להקה, הצטרפתי אליה ובימי חמישי הופענו בערב דיסקו עם שירים של לד זפלין ודיפ פרפל - שום קשר לדיסקו - וקיבלנו דמי כיס".
לפני הגיוס ניגש לבחינות ללהקות הצבאיות. מתי כספי ויוריק בן דוד שבחנו אותו אמרו שיש לו טכניקה מעולה, אבל הוא חייב ללמוד הרמוניה ותווים. "יצאתי משם והחלטתי שאני הולך להילחם. גייסו אותי לבסיס ימ"חים. פגשתי שם חבר מרוסיה שידע תווים ואקורדים. ישבנו לילות שלמים, והוא לימד אותי והחזיק מקל ביד. כל פעם שטעיתי הוא נתן לי מכה בראש. התחלתי לשגע את המנהלים של הלהקות הצבאיות וביקשתי שיבחנו אותי שוב. יום אחד ברחתי מהבסיס, מתי כספי בחן אותי, והתקבלתי".
במופע הוא מספר שאחרי השחרור הלך לעבוד במפעל לייצור תקליטים, פועל ששם מטריצות, אבל עם כפפות וקרם ידיים כדי לא לפגוע ביכולת לנגן, ובהפסקות היה מקליט על קלטות תקליטי דמו שהיו מגיעים לחברה ולא הופצו בארץ. הוא עבד קצת כסוכן מכירות ב"תקליט" וחִלטר בלהקת חתונות, עד שזומן להופיע בהצגה בבית לסין, ומאז האאוטסיידר שהתחתן עם דימונאית, נלחם לשרוד בתל אביב.
הוא אומנם נכנס ללב הברנז'ה של העיר הגדולה, אבל ירוחם לא עוזבת אותו עד היום. "אני אומר לאצבעות שלי, לא תירגעו עד המוות. אני מנגן כל יום באולפנים, שומע כל דבר שיוצא, משש וחצי בבוקר אני מקליט".
למה? כבר הסתדרת, הילדים גדלו, תרפה קצת.
"כשאתה בא מהפריפריה, מעיירת פיתוח, שלא היה כסף, אז בצהריים אכלנו השחר העולה ולחם, וזה נשאר בך. לא משנה שהקמת משפחה ויש לך מכונית חדשה. זה עוזר לי לא לרדת ברמת המוטיבציה והמקצוענות המוזיקלית. בואי נדבר עוד קצת על ‘סינגולדה וחברים'. חוץ מסיפורים על החיים, אני עושה קלאסיקות מכל העולם, גם אריק איינשטיין, עידן רייכל ושלמה ארצי. על הבמה שתי זמרות, נגנים, הפקה מתוקתקת".
מי מפיק את ההופעה?
"אני וזוהר אשתי. היא מנהלת את האופרציה. בגלל שאני בא מההופעה הכי גדולה בארץ, של שלמה ארצי, שאני מלווה כבר 23 שנים והוא בית ספר למוזיקה הכי טוב, אני יודע מה זה סטנדרט גבוה ומכוון אליו. אחרי המופע לחברה של מורן, התחילו לשאול מתי יש עוד אחד, אז פניתי לנועם מזאפה, פתחנו קופה והכול נמכר. עוד הופעה - אזלו כל הכרטיסים. משם זה התגלגל - הופעות מוזמנות, פתוחות, אירועי חברה.
"ב-28 ביוני נופיע ב'ברל'ה מיוזיק קלאב' בלהבות חביבה, אחד המועדונים הכי כיפיים בארץ ויש לי שם בחור שמלווה אותי מההופעה הראשונה. יש לו שולחן קבוע מול הבמה והוא בא שוב ושוב עם המשפחה. הוא חגג יום הולדת 60 בהופעה שלי וקנה 70 כרטיסים. הוא אמר שרצה שהחברים שלו ידעו ממה הוא הכי נהנה".
אולי זה המופע והביטחון לעמוד בפרונט וליהנות מזה - לפני שש שנים, ואחרי ניסיון מוצלח לארח בהופעות שלו גיטריסטים עד גיל 13, פנה למנכ"ל החינוכית אלדד קובלנץ והציע לו תוכנית אירוח עם גיטרה בהשתתפות ילדים, שתארח אמנים שיספרו על הקריירה שלהם וישירו. מה שהתחיל כעונה של עשר תוכניות, הגיע ל-176 תוכניות גיטרה. התוכנית ירדה עם סגירת החינוכית ועכשיו הוא מנסה להחיות אותה מחדש.
הילדים הפרטיים שלו - אדם, מנכ"ל טאבולה שחי בארה"ב, ורועי, שעושה עכשיו התמחות ברפואה פלסטית - לא הפכו למוזיקאים, אבל מנגנים מגיל צעיר. "נתנו להם כל מה שיכולנו לתת, גם כשלא היה".
הם רעבים כמוך?
"הם נאמנים למה שהם עושים, ממוקדים לגמרי ומזמן שמו לי גז. אני גאה בהם בטירוף".