בנימין נתניהו / צילום: תמר מצפי
1. הסתיים שלב התשובות הסתומות
פוליטיקאי ישראלי בכיר, שעשוי להיות משמעותי ביותר במערכת הבחירות לכנסת ה-22, אמר השבוע בשיחת טלפון שכל מנהיגי המפלגות יהיו חייבים לספק תשובה לציבור בנוגע להתמודדות עם הגירעון הצפוי. "מי שלא יסביר שהוא ייאלץ להעלות מסים, פשוט מורח את הציבור הישראלי", הזהיר אותו בכיר. לדבריו, קמפיין מפלגתו יאלץ לומר את המונח שפוליטיקאים מפחדים כל כך להגיד: "לא יהיה מנוס מהעלאת מסים".
לפי משרד האוצר, הגירעון הצפוי לתקציב 2020 עומד על 54 מיליארד שקל, חריגה של יותר מ-20 מיליארד שקל ממה שתוכנן. גירעון גדול, אבל שר האוצר משה כחלון לא אומר דבר על כך. הוא לא מתראיין ולא מסביר.
בחודשים שקדמו לפיזור הכנסת ה-21 הוא הכחיש את עצם קיומו של הגירעון. במדורים הכלכליים אפילו דווח בהרחבה על מאמצים לפרסם את המידע הרשמי בצורה שלא תתפוס כותרות רבות. זו היא בריחה פוליטית מן המציאות. אם כחלון יהיה שר האוצר הבא, חובה עליו להסביר כבר במהלך הקמפיין מה אמור לקרות, מה היא התוכנית של הליכוד, מפלגתו הישנה-חדשה. קיצוץ רוחבי? היכן וכמה. יתרה מכך, ייתכן שקיצוץ לא יספיק. העלאת מסים? אולי לא תהיה ברירה.
אולם הנושא הזה רחב יותר מאשר כחלון. במהלך קמפיין 2019 מועד א', כל שאלות העיתונאים בנוגע להתמודדות עם הגירעון נענו בתשובות כלליות וסתומות. שאלתי זאת מספר פעמים במסיבות העיתונאים של מפלגת כחול לבן בחודש מרץ. ח"כ בני גנץ השיב: "אנחנו מזהים יותר מ-10 מיליארד שקל של כספים קואליציונים, שאפשר לחתוך. אנחנו מזהים את רווחי הגז כמקור צמיחה ובתחום המלחמה בשחיתות, נמצאים הרבה כספים. נוכל להוסיף 12-13 מיליארד שקל לשנה לתקציב, שנוכל להשתמש בהם".
באשר לרעיונות לגבי קיצוץ בתקציב הביטחון, גנץ סיפק תשובה כללית ולא מחייבת: "אנחנו נשמור על הביטחון. ישראל צריך מערכת ביטחון שדורשת מעצמה התייעלות ללא הפסקה. אנחנו לא רוצים להעלות מסים. יש לנו הרבה צוותים שהראו לנו איך אפשר לשפר את המערכת מבלי להעלות מסים".
יאיר לפיד, לשעבר שר אוצר, הוסיף באותה מסיבת העיתונאים: "מדינת ישראל מוציאה הרבה מאוד כסף. אני לא חושב שאנשים מבינים מה עושה משרד התפוצות. יש בלי סוף בורות שומן בתקציב המדינה. אנחנו מעדיפים להעביר את הכסף הזה. יצירת הגירעון זה מעשה חסר אחריות. צריך לסגור אותו. לא רק שלא יהיה צורך להעלות מסים, אנחנו מתכוונים לשקול בהמשך הורדת מסים".
ומה עם עמדתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שדורש תוספת מיידית של 4.5 מיליארד שקל לתקציב הבריאות. ומה חושבים על כך הח"כים רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ', שר הפנים אריה דרעי, ח"כ אביגדור ליברמן וח"כ משה גפני?
אסור שהאישים האלה יתראיינו בתקשורת בלי שיידרשו לתת תשובות מפורשות לגבי הגירעון.
כל הפוליטיקאים יודעים לשנן מתוך שינה שאסור לרמוז לציבור שיועלו מסים, השאלה היא אם יבוא פוליטיקאי חדש שיגיד פעם אחת את האמת הפשוטה.
2. ההכנות לפסגה בבחריין מתקדמות
ממשל טראמפ, באמצעות היועץ-חתן ג'ראד קושנר והשליח ג'ייסון גרינבלאט, השיג השבוע פריצת דרך קטנה. עבדאללה מלך ירדן אמר שממשלו ישתתף ב"סדנאות השלום" בבחריין בסוף חודש יוני. מדובר בהישג יפה עבור קושנר וגרינבלט, שמגיע פחות משבועיים לאירוע ובשעה שהפלסטינים מחרימים באופן מוחלט את הקונספט של פריצת דרך כלכלית לפני הפתרון הפוליטי ומסרבים לדבר עם הממשל האמריקאי.
גם ערב הסעודית, קטאר, מצרים, מרוקו, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי ישתתפו בסדנאות הכלכליות שיימשכו יומיים בעיר הבירה של בחריין, מנאמה. לבנון, שהזמנתה נחשבה להפתעה, הודיעה שלא תגיע.
ומה עם ישראל? לא ברור. עד לרגע זה לא התקבלה הזמנה פורמלית להשתתף בסדנאות הכלכליות בהובלת קושנר וגרינבלט. ישראל עדיין לא הוזמנה מאחר שהפלסטינים לא שם. השתתפות ישראלית תגרום נזק תדימיתי לוועידה פטרונית, בנוכחות המדינה שמחזיקה בשטחי יו"ש באמצעות הצבא. בעולם הערבי זה עשוי לייצר יותר נזק מתועלת.
וכך, גם בקשותיהם של עיתונאים ישראלים (לרבות "גלובס") לסקר את האירוע נתקלות במענה נבוך. "איננו יודעים לתת תשובות בשלב הזה"', משיבים גורמים אמריקאיים.
האירוע יתקיים תחת ציפיות נמוכות במיוחד - ואולי עדיף כך, כאשר כל השחקנים בזירת המזרח התיכון אומרים מראש שאין סיכוי להתקדמות בחזית היחסים בין ישראל לפלסטינים.
האמריקאים מתאמצים לא לתייג את האירוע "ועידת שלום" ולא להגדיר יעדים מדויקים. נכון לעכשיו הממשל לא פרסם תוכנית לאירוע. החשיבות הגדולה מבחינתם היא בעצם קיום האירוע.
כל המהלך המדיני הזה מתנהל מתוך קבוצת שליטה מצומצת בבית הלבן, בהובלת קושנר, גרינבלט וסביבתו של טראמפ. לדיפלומטים של מחלקת המדינה אין כל השפעה או מעורבות.
תפנית מעניינת עשויה להתרחש, אם יצא שר ישראלי לסדנאות השלום. לכאורה, לפי תבנית האירוע ודרישות האמריקאים והמארחים הבחריינים, צריך להיות זה שר האוצר של המדינה. כלומר, משה כחלון.
כחלון יהיה מאושר לנסוע לשם. נסיעת חלומות, שתחלץ אותו מדיבורים על תקציב הצהרונים, גירעון בסך 50 מיליארד שקל והעלאת מיסים לקראת תקציב 2020. אולם לנתניהו, שנמצא שוב (או שמא יש לומר "תמיד") בקמפיין, עשויה להיות תאווה פוליטית כבירה להשתתפות, ללחיצות ידיים, לאאוטינג של יחסיו עם הסעודים ואחרים. שלל הזדמנויות צילום והישגים למנהיג הימין. זה פוטו-אפ מהסרטים.
לא בטוח שלאמריקאים זה יהיה נוח, אבל זה קטן עליו. נתניהו הצליח בעבר לכפות את האג'נדה המדינית שלו, נאומיו וסיוריו בעולם על מנהיגים זרים (למשל, נאום איראן בקונגרס האמריקאי, שבועיים לפני בחירות 2015, שנתפס כהתרסה פוליטית בוטה נגד הנשיא ברק אובמה).
3. המשפחה הלוחמת ביואב הורוביץ
בימי החורף הקרים, עוד לפני שכנסת ישראל פיזרה את עצמה לדעת, נהג נתניהו להסתובב בין מזנוני הכנסת. יותר מפעם אחת, בעיקר בימים של הצבעות ממושכות שהוא אמור להשתתף בהן ולא יכול היה להרחיק, הוא נהנה לצאת מלשכתו בקומה השניה בבניין הכנסת ולצעוד למזנון הבשרי או החלבי מוקף בפמליה עצומה.
לא כל ראשי המדינה נזקקו לפמליות ענק שמהלכות סביבם לכל נקודה בתוך בניין הכנסת (ולבטח לא נזקקו לשלל שומרים בתוך הבניין המאובטח. אבל נתניהו אוהב את מופע הפמליה ולחיצות ידיים במסדרונות הכנסת עם עסקנים אקראיים.
אל מזנון חברי הכנסת, בשעות הערב, הוא הגיע עם הדוברים, היועצים, אשת הקשר לחרדים, איש הקשר לחקיקה ומזכיר הכנסת. אבל סביב השולחן הקטן במזנון יכלו לשבת לצידו רק 2-3 איש. יואב הורוביץ תמיד היה צמוד אליו.
שני הגברים, ראש הממשלה כבן 68 (אז) והורוביץ, צעיר בעשור, חלקו חיבה למרק עוף עם שקדים. במקרים אחרים ישבו על קפה וכוס סודה, והעיתונאים, שהוזנקו למקום, קיבלו אפשרות לשאול שאלות פוליטיות, ספרותיות או קולינריות, כשנתניהו והורוביץ מחייכים.
הורוביץ יצא עם נתניהו לכל הנסיעות שלו בעולם (והיו המון כאלה), היה שותף לוויכוחים על קיצוצים רוחביים וכראש לשכה הוא גם עסק בכל הסוגיות הפוליטיות והיה מעורב עד צוואר במו"מ מול האו"ם להוצאת כמחצית ממהגרי העבודה/מסתננים/פליטים החיים בישראל.
האירועים סביב אותו הסכם, שהובל על ידי הורוביץ והיועץ לביטחון לאומי מאיר בן שבת בפברואר 2018 - ובוטל תוך 24 שעות למן הרגע שהוכרז על ידי נתניהו עצמו, היו מכה קשה.
הורוביץ עמל קשות על ההסדר, וזכה לתשואות על ההישג הראוי והמדויק, תוך שישראל לא אמורה לזרוק כסף על הטיפול בבעיה. אבל הביקורת העצומה מימין (על השארת החצי הנוסף של הזרים בישראל), כולל ביקורת מתוך ביתו הפרטי של נתניהו, טירפדו את ההישג וזרקו את המו"מ לפח. במקום לאפשר למחצית מהזרים לצאת מישראל, נותרה המדינה עם הבעיה המקורית, כולם פה, ללא פתרון.
אירועים מהסוג הזה התישו את הורוביץ, שהוא אדם נעים הליכות. אי אפשר היה לפספס את חיבתו, אולי אף את הערצתו, לנתניהו. אבל הסביבה המשפחתית של נתניהו הכריעה את הכף. חודשיים לאחר שהועבר מתפקיד מ"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה לתפקיד המנכ"ל, הוא הודיע השבוע על עזיבה מיידית.
בצמרת הליכוד אמרו ל"גלובס" שהחלטת הורוביץ לעזוב את תפקידו מסמנת את "ההשתלטות המוחלטת של שרה ויאיר עליו", לשון בכיר במפלגה.