ג'נסן הואנג, מנכ"ל ומייסד אנבידיה, ואיל וולדמן, מנכ"ל ומייסד מלאנוקס / צילום: כדיה לוי
עסקת מלאנוקס, שבה היא אמורה להימכר לאנבידיה תמורת כ-7 מיליארד דולר, היא עסקה מרשימה, הישג שכל סטארט-אפיסט והייטקיסט ישראלי היה רוצה שיירשם על שמו. היא צפויה להכניס למשק מאות מיליוני שקלים, והיא "ילד הפוסטר" החדש להישגיות הישראלית בתחום ההייטק. אבל מניתוח בלתי תלוי של נתונים ומגמות בשוק הישראלי ניתן לומר כי חתימתה אינה חיובית במיוחד עבור התעשייה הישראלית בכללה.
על פי הלמ"ס, התעשייה הישראלית על חלקיה השונים - התעשייה העילית (כמו מלאנוקס), עילית מעורבת, מסורתית מעורבת ומסורתית - הולכת ומצטמצמת במונחי מספר מועסקים ופריון, ביחס למגזר השירותים. בו בזמן, מגזר השירותים, שאיננו יצרני ולמעשה נשען על המגזר היצרני, הולך וגדל בישראל. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם לאחרונה מצביע גם הוא על התרחבות מגזר השירותים בישראל על חשבון התעשייה בכלל והמסורתית בפרט.
זוהי מגמה נמשכת, רבת-שנים, שמולה עומד היפוך לטובת קידום התעשייה במדינות OECD אחרות.
המחקר האמור מצביע על הכחדת בתי הספר המקצועיים, אי-שם בשנות ה-80 וה-90, כאחת הסיבות להצטמצמות התעשייה המסורתית. מתברר כי השאיפה דאז של "האמא היהודייה" שבניה לא יהיו רתכים, אלא עורכי דין ורופאים, הביאה אותנו למציאות הנוכחית, שבה מספר עורכי הדין בישראל לנפש הוא הגבוה ביותר בכל מדינה אחרת בעולם ובכלל, אחוזים גבוהים באוכלוסייה תלויים לפרנסתם במגזר השירותים. המציאות הישראלית הביטחונית והגיאופוליטית מביאה גם היא להצטמצמות התעשייה לטובת שירותים.
משרד הכלכלה והתעשייה פרסם לפני שנים תוכניות אסטרטגיות לקידום התעשייה בישראל. בתוכניות קיימת התבססות על מודל פורטר להצמחת תעשייה דרך אשכולות (Clusters). על פי המודל, בכל אזור גיאוגרפי, כוחות השוק - בדחיפת הממשלה - מביאים לריכוז מכוון של חברות בתחום תעשייה ספציפי.
החברות הללו יכולות לנצל משאבים רלוונטיים לאזור, כמו משאבי טבע או כוח-אדם, אך זהו איננו תנאי. סביב חברות גדולות, נוצרות חברות נוספות, בינוניות וקטנות ממגזרי תעשייה שונים ויחד נוצר אשכול תעשייתי משמעותי, שבו מועסקים עובדים מתחומים שונים, השכלה שונה ויכולות מגוונות.
דוגמה לאשכול כזה הוא החברות הביטחוניות בצפון. סביב חברות ומפעלים גדולים אלו נוצרות חברות ייצור מדרג משני (Tier 2), כמו גם חברות המספקות רכיבים לתתי מערכות, חברות מזון, היסעים, כוח-אדם ועוד, כולן פועלות ברדיוס גיאוגרפי ונהנות מהיותן חלק מהאשכול.
גם ענקיות מסוגה של מלאנוקס יכולות וצריכות ליצור סביבן "אשכול" כזה, שבו מתקיימות תעשיות שונות ברמות שונות, שבהן מועסקים עובדים רבים.
מכירה של חברה בסדר גודל של מלאנוקס, שהיא אינה רק חברת מחקר ופיתוח אלא חברה בשלה עם עובדים במחלקות הייצור, המכירה והשיווק, משמעותה "העברת מקל" לידיים ניהוליות שיעשו בחברה כראות עיניהן.
ניסיון העבר מראה כי הן משאירות בישראל את המחקר והפיתוח ומעבירות את מערכי הייצור, המכירה והשיווק הגדולים והיקרים יותר לאזורים זולים יותר, או שהן בולעות את הפעילות במערך הגדול של החברה הרוכשת ולא בישראל.
אמנם העסקה יכולה לדחוף, גם מוראלית, חברות נוספות, סטארט-אפים מוכשרים כעת מש"התפנה" המקום, אבל מגזר התעשייה כולו נפגע שוב. הצלחות מהסוג של מלאנוקס צריכות להירתם גם לטובת בנייה וחיזוק של התעשייה בישראל כפי שהיא נבנית מחדש במדינות ה-OECD.
נראה שבישראל מכירים בצורך לעבור להצמחת חברות (סקיילינג-אפ) במקום למכור סטארט-אפים, אבל מדובר בתהליך ארוך ומורכב, שדורש רצון ונחישות מכוחות השוק ובעיקר ממקבלי ההחלטות בחברות עצמן. זהו, לדעתי, האתגר החדש עבור דור ה-Z. היזמים וההייטקיסטים התחרותיים של דור זה יכולים להציב לעצמם יעדים אחרים. במקום לנסות ולשבור את שיאי האקזיטים הישראליים יש לנסות ולשבור את שיאי הקמת חברות גדולות בישראל. אין בכך סתירה לחדשנות ישראלית המוקמת כאן ונמכרת בענק, אלא תוספת. עולם ההייטק והיזמות הרי כבר מדבר בשפת ה"הקהילה" וחשיבותה לצמיחה המשותפת, כך שהדור הנוכחי יכול להתחבר לרעיון הקמת "אשכול/קהילה" סביב חברה גדולה ובכך לחזור לרעיון המקורי לפיו צריך וכדאי בטווח הארוך להשאיר את התעשייה בישראל. יחד עם דחיפה ממשלתית נכונה יכולים להיות לנו יותר אשכולות תעשייתיים, שיממנו קהילות גדולות ופחות מיליונרים בודדים.
הכותב הוא שותף וראש חטיבת הייעוץ האסטרטגי בפירמת בייקר-טילי