טעויות כתיב הן דבר שכיח, בחיי היום-יום וגם בהתחייבויות חוזיות. כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בפעם ההיא שבה התקשרה אליו פקידת הבנק ושאלה על צ'ק בסכום גבוה במיוחד, שנוצר בשל השתרבבות אפסים מיותרים שנרשמו בהיסח הדעת.
בכל עסקה שאנחנו מבצעים, ייתכן כי צד מסוים לעסקה ישלח הצעה עם טעויות כתיב, אשר עלולות במקרים חריגים אף להוביל להתקשרות חוזית על בסיס שגוי. מה דינה של התקשרות שהתבצעה בטעות? האם הצד השוגה יכול לחזור בו מהטעות? לא תמיד.
לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ממנו עולה כי לעתים טעיות כתיב יכולות לעלות ביוקר.
הפרשה אירעה לפני כעשור. התובעת והנתבע תכננו לרכוש יחד בניין בחיפה (מחצית לכל אחד), הכולל 14 דירות ובתי עסק. לקראת הרכישה הצפויה הם התקשרו ביניהם בהסכם, שכלל מנגנון המכונה בשם במב"י (buy me buy you), הקובע את האופן שבו תבוצע רכישת חלקו של אחד השותפים על-ידי השותף האחר במקרה של מחלוקת ביניהם.
בהתאם למנגנון זה, כל אחד מהשותפים רשאי להגיש לשותף האחר הצעת מחיר לרכישת חלקו של אותו שותף, והשותף האחר צריך להשיב להצעה זו בתוך פרק זמן מסוים; במענה זה, על השותף להודיע האם הוא מסכים למכור את חלקו באותו מחיר שהוצע לשותף המציע, או להודיע שהוא מעוניין לרכוש את חלקו של השותף המציע - באותו מחיר.
לאחר רכישת הבניין, נרשמו זכויות הבעלות על שם התובעת והנתבע, מחצית לכל אחד מהם.
לפני כשלוש שנים שלח הנתבע לתובעת מכתב שבו הוא מציע לה לקנות את חלקה בבניין תמורת 900,000 שקל. עוד באותו יום הודיעה התובעת לנתבע כי היא מסרבת להצעתו לרכוש את חלקה, אולם היא מעוניינת לרכוש ממנו את חלקו באותו סכום שהוצע. הודעה כתובה נשלחה על-ידי התובעת לנתבע למחרת היום.
כמה ימים לאחר מכן הופתעה התובעת לגלות בתיבת הדואר שלה מכתב מאת בא-כוח הנתבע, ממנו עלה כי הנתבע מציע לתובעת לרכוש את חלקה בבניין בסכום של 1,900,000 שקל. כך, בתוך כמה ימים, התווספו להצעת הנתבע עוד מיליון שקל. מכיוון שעל הפרק עמדה הצעתו הקודמת של הנתבע, הוא לא שכח לציין בהודעתו כי כל הצעה קודמת שהעביר לתובעת - מבוטלת כיוון שנעשתה בטעות.
בעקבות עמדת הנתבע נאלצה התובעת להגיש תביעה לסעד הצהרתי נגד הנתבע, ובה ביקשה, בין היתר, להצהיר כי תניית הבמב"י השתכללה לכדי הסכם מחייב, ולפיה הנתבע מחויב למכור לה את חלקו תמורת הסך של 900,000 שקל - כפי שהציע לתובעת בעצמו.
בית המשפט בחן את הסוגיה בשני שלבים. ראשית קבע כי התקיימו כל התנאים שנקבעו בהסכם השותפות ביחס למנגנון במב"י שהצדדים ביקשו לקיים.
לאחר מכן בחן בית המשפט את טענת "הטעות" בנקיבת הסכום. כזכור, הנתבע טוען כי הסכום שצוין במכתבו לתובעת - 900,000 שקל - נכתב בטעות, כאשר הכוונה הייתה לסכום של 1,900,000 שקל. הסכום של 900,000 שקל נכתב בהיסח הדעת.
במהלך המשפט נתן הנתבע הסבר רפה לטעות זו, לפיו הוא שכח לכתוב את הספרה "אחת" ואת המילה "מיליון". בצדק, לא נתן בית המשפט אמון בדבריו אלה של הנתבע, במתן נימוק זה: אילו היה מדובר בהשמטה של הספרה "1" לפני המספר "900,000" בלבד, עוד ניתן היה בקושי לקבל את גרסתו. ואילו היה מדובר בהשמטה של המילה "מיליון" לפני המילים "תשע מאות אלף שקל" בלבד, גם אז עוד ניתן היה בקושי לקבל את גרסתו. אך כאשר מדובר בשתי "השמטות", גם בספרה וגם במילה, אזי הדעת נותנת כי אין מדובר ב"היסח דעת" אלא בכתיבה מודעת.
לאור כל אלה נעתר בית המשפט לתביעת התובעת וקבע כי בין הצדדים השתכלל הסכם מחייב, לפיו התובעת רכשה את חלקו של הנתבע בבניין תמורת הסכום שהוצע על-ידי הנתבע מלכתחילה - 900,000 שקל.
לסיכום: צד בהסכם לא יוכל להתחמק מקיום התחייבויות חוזיות המבוססות על טעות לא כנה, לא סבירה ובלתי משכנעת, כמו שלמדנו מנסיבות המקרה שהובא לעיל. צד לחוזה בוודאי גם לא יוכל להשתחרר מחוזה מחייב כאשר הוא עצמו מונע את קיום החוזה.
המסקנה ברורה: קראו היטב כל מסמך המהווה מימוש של אופציה או מנגנון רכישה (בין אם מדובר בעסק, חברה או נכס מקרקעין); על טעויות (גם שגיאות כתיב), משלמים ביוקר.
הכותב הוא שותף במשרד שיפמן, ספיר שטורם ושות'
