איראן וארה"ב: כשחוסר ההיגיון מתחיל להיות הגיוני מאוד
חוסו נא על שינזו אבה. ראשי ממשלה יפניים ממעטים להגיח אל הזירה הבינלאומית לצורך יוזמות דיפלומטיות נועזות. קשה לחשוב על יותר משניים או שלושה ב-70 השנה האחרונות שניסו את כוחם בסולו. מאז מלחמת העולם השנייה, מדינאי יפן סיגלו לעצמם פרופיל נמוך להפליא; או נמוך להחריד.
הנשיא הקיסרי הבומבסטי של צרפת, שארל דה גול, העיר לפני יותר מחצי מאה, לאחר שראש ממשלה יפני ביקר אצלו בארמון האליזה: "היום סר אליי סוכן מכירות של 'סוני'".
וזה לא שליפן אין אינטרסים בינלאומיים. שגשוגה הפנומנלי ב-40 השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה היה תוצאה של יציבות פוליטית. כל אימת שהיציבות התערערה, יפן השתעלה; למשל בזמן משבר הנפט של אמצע שנות ה-70. המזרח התיכון, ובמיוחד המפרץ הפרסי, היו תמיד מעניינה. מאין לה משאבי אנרגיה משלה, היא פיתחה תלות מוגזמת בשדות הנפט של המפרץ וביציבותו.
אל תיקחו אותו באופן מילולי
ראש הממשלה אבה, בעל שיא היסטורי באורך כהונה, יצא בשבוע שעבר לטהרן במשימת שלום. הוא קיבל את הסכמת דונלד טראמפ, שעתה זה התארח ביפן. הנשיא מוכן ומזומן לדבר עם איראן. נכון לה עתיד גדול, הוא אמר, ובלבד שהיא תתקן את דרכיה.
היה קשה להימנע מהשוואה עם התנהגותו כלפי צפון קוריאה. הוא התחיל באיומים של השמדה גרעינית, וסיים בקשרי אהבה. המסר היה ברור, לפחות לטראמפ: מה שהוא מוכן לעשות לטובת רודן צפון קוריאני רצחני, המנסה טילים בליסטיים בין-יבשתיים, הוא מוכן לעשות גם לטובת מהפכנים אסלאמיסטיים שוחרי התפשטות.
אז מה אם הוא הזהיר אותם לפני חודש (ציוץ אחה"צ, 19 במאי), "אם איראן רוצה להילחם, זה יהיה סופה הרשמי של איראן. שלא תאיימו על ארה"ב פעם נוספת!" כך הוא תמיד מתחיל משא ומתן, האם האיראנים לא קראו את "אמנות העיסקה"? האם לא עיינו בציוציו לפני שהתאהב בקים ג'ונג און? האם לא שעו לעצותיהם החוזרות של מקורביו שלא לקחת אותו "באופן מילולי"? את איומיו מוטב לראות כמוסיקת רקע, לא כמוטיב.
אבה היפני יצא אפוא לטהרן לעשות עסקים. הוא הסב עם המנהיג העליון בכבודו ובעצמו. בדרכו הביתה הוא שמע את הידיעה, שמכלית יפנית הותקפה לא הרחק מחוף איראן בואכה מצרי הורמוז.
לזוז כמה סנטימטרים הצידה
זה פשוט לא מתקבל על הדעת, הלוא כן: שהאיראנים יפגעו בכבודו של האיש, שעתה זה חצה יבשת שלמה, כדי לנסות ולהשכין שלום בינם לבין השטן הגדול? שהאיראנים יתגרו בנשיא חם-מזג, שהבטיח להביא את "סופה הרשמי" של ארצם?
אבל זו כנראה תמציתו של העניין: חוסר ההיגיון הוא ההיגיון עצמו. הישראלים המציאו את המלה "עמימות", כדי לתאר את הגיון חוסר-ההיגיון. כל מה שצריך כדי שהעמימות תעבוד הוא שיתוף פעולה מן האויב. אם האויב אינו רוצה עימות, לא יהיה עימות.
האם זה מה שרצתה איראן, כאשר שלחה את משמרות המהפכה לפגוע בשתי מכליות? האם היא קיוותה שנשיא חסר עכבות ומעוט ניואנסים יבליג, יבין את הרמז, וישנה כיוון?
האם זה מפני שאיראן הגיעה למסקנה, כי היא ממילא עומדת על פי תהום, והדרך היחידה לזוז כמה סנטימטרים הצידה היא לדחוף את דוחפיה? או אולי ראינו ביום שישי סיעה רדיקלית בתוך המשטר פועלת בברכתו המרומזת של המנהיג העליון, מבלי להודיע לאיש זולתו?
כבר היו דברים מעולם. בנובמבר ימלאו 40 שנה להשתלטות "סטודנטים" רדיקליים על שגרירות ארה"ב בטהרן, מעשה פיראטי שהביא את יחסי איראן-ארה"ב אל קיצם, תשעה חודשים לאחר המהפכה האסלאמית, ומוטט את הממשלה המתונה הראשונה והאחרונה בתולדות הרפובליקה. שתי ציפורים במכה אחת.
המנהיג העליון של המהפכה, אז האייאטוללה חומייני, לא הורה ל"סטודנטים" לתפוס את השגרירות, אבל גם לא אסר עליהם.
הייתכן שמשמרות המהפכה חזרו שלשום על מעשה נובמבר? זו לכל הפחות אפשרות. המשמרות הם מדינה-בתוך-מדינה, לא רק עם כוח צבאי וביטחוני, אלא גם עם אינטרסים כלכליים נרחבים. משקלם בהיררכיה של המשטר ואופי יחסיהם עם המנהיג מזכירים במידה מסוימת את הוואפן-אס.אס בגרמניה הנאצית.
ארה"ב הכריזה על המשמרות "ארגון טרור" לפני חודשיים ויותר. זה היה מבוא להחמרת הסנקציות הכלכליות, לא בהכרח להתקפה צבאית. אבל המשמרות תלויים לקיומם בפעילותם המסחרית. אפשר שמה שראינו ביום ו' בבוקר במימי מפרץ עומאן לא היה אלא איתות, שהחמצן בריאותיהם של המשמרות אוזל והולך.
טראמפ אינו מחפש תירוצים
כנגד הספקולציות אלה, ייתכן באותה המידה שידו של הדרג המדיני האיראני במעשה, תוצאה של קריאת המפה הפוליטית בארה"ב וניתוח מצב הדעת של הנשיא.
טראמפ הוא בוודאי מעוט-עכבות כשהדברים נוגעים לפוליטיקה פנימית, או להגירה וסחר. אבל טעות תהיה להוציא גזרה שווה בין התנהגותו בעניינים האלה להתנהגותו בענייני חוץ, צבא וביטחון. חלק חשוב של התקוממותו נגד הגלובליזם היה קשור בהסתייגותו ממעורבות מסיבית של ארה"ב מעבר ים. הוא אינו מחפש תירוצים להתחיל מלחמות.
גם אם ארה"ב יכולה להשמיד את הצי האיראני, היא אינה יכולה למנוע שיבוש כלשהו, אולי רציני, של זרימת נפט מן המפרץ הפרסי. ארה"ב עצמה אינה תלויה בנפט הזה, אבל שאר העולם תלוי, ומחירי הדלק יאמירו בכל מקום. משבר אנרגיה חדש לא יפגע בארה"ב במידה שפגע בה לפני 45 שנה, אבל הוא עלול בהחלט לתקוע טריז בגלגלי שגשוגה, בסמיכות זמנים לבחירות שבהן הנשיא כנראה יתקשה לנצח.
האיראנים יודעים שיועציו הבכירים של הנשיא ניציים ממנו. מזכיר המדינה מייק פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון קרובים להשקפות 'השמרנים החדשים', שכיוונו את מהלכי ממשל בוש במזרח התיכון לפני רבע מאה ויותר. הם שייכים לאסכולה המחייבת התערבות מעבר לים להגנת האינטרסים של ארה"ב. הפער המנטלי ביניהם לבין הנשיא הודגש, כאשר טראמפ היה מוכן בשלב מסוים להוציא את כל הכוחות האמריקאים מסוריה, ולהניח לרוסיה, לאיראן ולטורקיה להשכין שם שלום על פי דרכן. הנכונות ההיא הניבה את התפטרותו הפתאומית של שר ההגנה ג'יימס מאטיס, בסוף השנה שעברה.
בארה"ב אין ממשלה קבינטית. הנשיא אינו זקוק להסכמת שריו, כדי לעשות מהלך כלשהו. אבל אין זאת אומרת שהוא יכול, או רוצה, להתעלם מעצותיהם.
הגיונו של חוסר ההיגיון האיראני עשוי לפעול על מישור נוסף אחד לפחות: גירעון האמינות של הנשיא בעיני חלק ניכר של דעת הקהל האמריקאית ובעיני חלק הארי של דעת הקהל הבינלאומית. כאן מתחוור הנזק, שמזגו של הנשיא וסגנון הדיבור שלו גורמים ליכולתו לנהל מדיניות חוץ.
בארה"ב, מבקרי הנשיא מטילים ספק בממצאי הביון. הם עושים בזה בדיוק מה שהנשיא עשה כאשר הוצגו ממצאי ביון על התערבות רוסיה במערכת הבחירות של 2016. הוא כפר בהם על יסוד כישלונות ביון קודמים. במאמץ להבאיש אלה את ריחם של אלה, הצדדים הניצים בארה"ב מצליחים להבאיש את ריחה של קהילת המודיעין.
מה אמר דונלד לפני שבע שנים
בינתיים מעניין לחזור ולבדוק את רקורד הציוצים רב השנים של טראמפ. נחשו-נא על מה הוא צייץ באוקטובר 2012, ערב הבחירות לנשיאות. אובמה עומד לפתוח במלחמה נגד איראן, כדי לחזור ולהיבחר, הכריז טראמפ, והוסיף: "היזהרו-נא, רפובליקאים!"
אובמה לא יצא למלחמה. נראה מה יעשה טראמפ. השבוע הוא עומד לפתוח רשמית את מסע הבחירות שלו ל-2020. האם איראן תככב בו?
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
