לא לגעת בשיטת מינוי השופטים
שיטת מינוי השופטים בישראל חריגה ביחס לדמוקרטיות הדומות לנו, בכך שניתנת לשופטים זכות וטו על המינוי "לערכאה החוקתית", ושותפים לה מבין 36 מדינות ה-OECD רק בריטניה, לוקסמבורג, יוון וטורקיה - כך טען לאחרונה ב"גלובס" עו"ד שמעון נטף, והוסיף כי בבריטניה ובלוקסמבורג אין לבית המשפט סמכות לפסול חוקים. לדברי נטף, חריגותה של ישראל היא טיעון חזק לשינוי השיטה. אני מבקש להציג כאן השקפה אחרת.
ראשית, טענת "זכות הווטו" של השופטים. בישראל חברים בוועדה לבחירת שופטים שלושה שופטים. בעקבות תיקון שנערך בחוק לפני כעשור, שנועד לתת לקואליציה משקל מכריע במינוי השופטים, כיום דרוש לצורך מינוי לבית המשפט העליון רוב של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. אולם מלבד השופטים, מכהנים בוועדה שני נציגים של לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת.
בכנסת הקודמת, בגלל הפרת הנוהג שלפיו אחד מחברי הוועדה הוא מהאופוזיציה, לקואליציה היו ארבעה חברים בוועדה, מה שאיפשר לשרת המשפטים איילת שקד לטעון שהיא הצליחה לעשות מהפכה בהרכב בית המשפט העליון.
אני חולק על גישתה, אך זוהי המחשה לכך שהאיזון הקיים היום בהרכב הוועדה שומר על כך ששיקולים מקצועיים יכוונו את מינוי השופטים, ובאותה עת מאפשר לשיקולים חברתיים רחבים יותר לבוא לידי ביטוי.
אשר לטענה ההשוואתית: בראייה היסטורית, אם בוחנים את הרפורמות בשיטות מינוי שופטים בעולם הדמוקרטי מאז מלחמת העולם השנייה, מגלים מגמה הדרגתית של ניסיונות לצמצם את הפוליטיזציה בתהליכי מינוי השופטים.
שיטה כמו זו הנהוגה בישראל, שבה שופטים מעורבים בהליך המינוי, הפכה להיות הדגם הדומיננטי בערכאות שיפוט מקצועיות. אך גם בערכאות בעלות סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה, מתרבות הדוגמאות לשיטות שמעניקות משקל לעמדת השופטים או מנסות בדרכים אחרות למנוע פוליטיזציה.
בבתי דין חוקתיים זה נעשה לעתים באמצעות הענקת הסמכות למינוי שליש משופטי הערכאה על-ידי הרשות השופטת; או בדרישה של רוב מיוחס מקרב נבחרי הציבור (כגון שני שלישים) שמבטיח משקל לעמדת האופוזיציה (בשונה מהשנים האחרונות בישראל).
גם בשיטות שבהן לבתי משפט כלליים יש סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה, ניכרים ניסיונות להעניק משקל רב יותר לעמדת השופטים בתהליך המינוי: הודו, בריטניה וקנדה הן דוגמאות טובות לכך. עו"ד נטף מבטל את הדוגמה של בריטניה, משום שאין בה לבית המשפט סמכות לבטל חוקים, אולם לבית המשפט בבריטניה יש סמכות להצהיר על חקיקה "הצהרות חוסר התאמה" לאמנה האירופית לזכויות אדם, אשר ככלל - הרשויות הפוליטיות מכבדות ומתקנות בעקבותיהן את החקיקה.
מעבר לכך, בשיטות אחרות, גם כאשר לפי חוק אין משקל לעמדת השופטים, נהוג להתייעץ עם גורמים ברשות השופטת, וניתן משקל רב לעצות אלה. לנתון זה בתרבות השלטונית חשיבות רבה.
בסוף, חשוב לא להתעלם גם מההקשר הכללי. מבנה האיזונים והבלמים בישראל הוא חריג בחולשתו בעולם הדמוקרטי, בכך שחסרים בה מנגנונים הנהוגים במדינות אחרות המגבילים את הרשויות הפוליטיות: חוקה שקשה לשנותה, שני בתי פרלמנט, כפיפות לאמנה בינלאומית לזכויות אדם ועוד.
בישראל גם אין שריון בחוקה להסדרים המבטיחים במקומות אחרים את מעמדם העצמאי של השופטים, כגון קביעותם בתפקיד, מועד פרישתם ודרכי הדחתם. זוהי בעיה משמעותית במיוחד על רקע כוחן הרב של הרשות המבצעת והקואליציה בישראל וכוחה המאזן החלש של הכנסת כגוף מפקח ומבקר. פוליטיזציה של שיטת מינוי השופטים תהיה בהקשר זה מהלך הרסני.
הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה
