1. אוהד מרומי. הפסל "הנער מדרום תל-אביב" נוצר ב־2001 כחלק מהמיצב "מעבר גבול" בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב. מרומי בנה בביתן מתקן שמדמה מעבר גבול ובסופו הוצבה דמות הנער הצנום והעירום, שהוגדלה לממדי ענק. גובהו שישה מטרים והוא עשוי קלקר, נייר, שיער וחרוזי פלסטיק. ב־2007 הפסל נרכש לאוסף מוזיאון ישראל והוא הוצג ב־2008 בתערוכה "זמן אמת". משנת 2010 הוא מוצב בתצוגת הקבע של המוזיאון. דגם מוקטן של הפסל מצא את דרכו לאוסף של רני רהב.
2. לאה ניקל. מומחים לאמנות ישראלית זיהו די מהר את סגנונה של האמנית לאה ניקל, גם אם רק חלק קטן מהעבודה שלה מבצבץ בסרטון. ניקל נחשבת לאחת האמניות המשמעותיות ביותר בעולם האמנות הישראלי. היא למדה בצעירותה אצל אמני "אופקים חדשים" עד שיצאה לפריז ונשארה לחיות שם במשך 11 שנה, מתוודעת לזרמים חדשים באמנות. ניקל התגוררה גם בניו יורק וברומא עד ששבה לישראל וציירה בסטודיו במושב קדרון. עם השנים החליפה ניקל את הצבעוניות העכורה לצבעונית עזה שמאפיינת אותה, ומהפיגורטיבי עברה למופשט שהפך לסגנון המזוהה איתה. רהב סיפר בהזדמנויות שונות כי הוא וניקל היו ביחסי חברות.
3. שירה סגול. פרט מתוך סדרת העבודות Keep It Cute של האמנית שירה סגול שהוצגה בשנת 2008 בבית האמנים בתל-אביב. אוצרת: נעמי אביב. האמנית הציגה דיוקנאות עצמיים אירוניים שבהם היא מופיעה כדוגמנית מסלול בליווי יצורי מחמד כשהיא עומדת על הקשר בין עולם האמנות ועולם האופנה, מנכסת סימבולים ומתייחסת לאובססיית האופנה ביפן.
4. מאיר פיצ'חדזה. אחד המאפיינים בעבודותיו של הצייר מאיר פיצ'חדזה הוא צביעת הבד בשחור לפני תחילת העבודה, בניגוד לציירים שמתחילים את העבודה מול הבד הלבן. "אני בא לשחור עם פנס ומאיר אותו", הסביר פעם פיצ'חדזה, שמת ב־2010. מאפיין נוסף בעבודתו של פיצ'חדזה הוא ריבוי הסגנונות, מהריאליסטי הקלאסי אל המופשט. בעבודה הזו בביתו של רהב אפשר אולי לזהות את הטכניקה של פיצ'חדזה שנהג לצייר גם בקווים של גיר ובסגנון מופשט, לצד סגנונו הפיגורטיבי המוכר יותר מציוריו שעסקו בדמויות מהגרים, נוף ושייכות. לאחר מותו הוצף שוק האמנות בעבודות של פיצ'חדזה, מה שפגע ברמות המחירים, אך הוא נחשב לאמן סחיר שראוי לשלב בכל אוסף של אמנות ישראלית.
5. ניר הוד. "Forever Young", ציור שמן על בד של האמן ניר הוד, הוצג בישראל בקיץ 1996 בתערוכת היחיד "המכחול שבלב" בגלריה נגא לאמנות עכשווית בתל-אביב. בתחילת שנות ה־90 העבודות של הוד אופיינו בדיוקנאות עצמיים עמוסי קיטש ובעלי אמירה ביקורתית על החברה בישראל, וגם העבודה הזאת. לא פעם הוד עשה שימוש בתווי פניו הנשיים על מנת להעצים את הביקורת או את דמותו שעוררה הדים בחברה הישראלית. הוד עבר לניו יורק בסוף שנות ה־90, שם הוא ממשיך לעסוק באמנות ובעיצוב.
