גיא ליברמן/ צילום:מתן פורטנוי
אף אחד לא רוצה לעסוק בהרוגים, פצועים ותאונות. לרובנו יש את הפריבילגיה לעצום עיניים, אלא שלמינהל הבטיחות שבמשרד העבודה, אין ממש את ה"זכות" הזו, בטח לא במצב הקיים כיום בשטח. 41 בני אדם נהרגו באתרי בנייה בשנה שעברה, שלושה מהם עוברי אורח.
כחלק מתוכנית העבודה של מינהל הבטיחות לשנה הנוכחית הוצב יעד קר של הפחתת 10% במספר ההרוגים השנה. יעד גבוה? נמוך? אפשר להתווכח. לדעתי נמוך. כך או אחרת הנתונים המחרידים של 23 הרוגים מתחילת השנה הנוכחית באתרי בנייה, ובשלב כה מוקדם של השנה, מצביעים על כך שכנראה לא נעמוד ביעד.
בפתחו של כנס בטיחות בנושא שנערך אתמול הסביר נשיא התאחדות בוני הארץ ראול סרוגו שהם מבקשים להשוות את מצב הנפגעים לזה של גרמניה. ובמספרים, כך הצהיר - הפחתה של 75% במספר התאונות הקטלניות. זו הפעם הראשונה שהקבלנים מדברים בצורה ישירה על מצב הבטיחות באתרי הבנייה שלהם, ומעולם אלה לא הציבו יעדים בנושא. מדובר ביעד שאפתני הרבה יותר מזה של מינהל הבטיחות ואם נציץ שוב במספרי המוות של השנה, הרי שב-2019 היעד הזה לא יושג.
ולמרות זאת, טוב שיש יעדים כמותיים. ראשית חשוב להזכיר שעד לפני שנים ספורות הסטטיסטיקה של הרוגים (על פצועים בכלל אין מה לדבר) בענף הבנייה נספרה אך ורק על ידי המדינה. השוואה של מספרי המדינה לאלה של הגופים והפעילים החברתיים שמקיימים את הספירה כיום העלתה מציאות שונה. זה נבע לא מעט בשל הדרך בה המדינה סופרת את ההרוגים. כך למשל אם טרקטור או משאית בתוך אתר בנייה פגעו בעובד והביאו למותו - בספירה של המדינה, כלל לא מדובר במוות של עובד באתר בנייה, אלא בתאונת דרכים.
יש גם מקרים בהם מוות של פועל פלסטיני כלל לא נספרו היות והיו גורמים שדאגו להבריח את גופתו מעבר לקו הירוק ובכך להשתיק את התאונה. להערכתי, שלה שותפים גורמים בתחום עמם שוחחתי לאורך השנים, המספרים שהציגה המדינה לאורך השנים היו מספרי חסר ומספר הנפגעים היה גבוה יותר. על כן הספירה ה"לא רשמית" שמתקיימת מזה ארבע שנים לפחות חשובה מאין כמותה.
מספרים הם עובדות שמסייעות לנו להסתכל למציאות בעיניים. הזעזוע שעוד ועוד אנשים חשים כיום כשמדברים על אתרי בנייה בישראל, נובע לא מעט בשל אותם מספרי מוות, שמאחוריהם פנים ושמות - ועדיין מספרים שמספרים בשנייה אחת (למי יש זמן היום?) את כל הטרגדיה.
והמספרים האלה הם גם הבסיס להבנה של לאן ממשיכים מכאן ולאן אנחנו רוצים לשאוף. ולכן לקבוע יעדים למוות של בני אדם זה אולי עיסוק נוראי, אבל כורח שנובע מהמציאות הבלתי אפשרית הנוכחית.