ניצחון הנורמליות: האין זה נפלא לראות את סמוטריץ' מברך את אוחנה?
שתי טבילות האש הראשונות שלי בסיקור בחירות בארה"ב היו בקיץ 1984, בוועידות המינוי של שתי המפלגות הגדולות. הדמוקרטים התכנסו בסן פרנסיסקו, בחודש יולי, כדי למנות את סגן הנשיא לשעבר וולטר מונדייל למועמדם לנשיאות; והרפובליקאים התכנסו בדאלאס, כדי לחזור ולמנות את רונלד רייגן לתקופת כהונה שנייה.
מעטים פקפקו בתוצאות הבחירות. רייגן היה פופולרי להחריד, וגאות כלכלית תפסה את מקום המיתון החריף שהורישו לו הדמוקרטים ב-1981. אבל התיאטרון הפוליטי היה מרתק, ושתי המפלגות לא יכלו לבחור לעצמן אצטדיונים סמליים יותר.
סן פרנסיסקו הייתה עיר הבירה של הניסויים הפרוגרסיביים. בישראלית מדוברת היה אפשר לקרוא לה "מדינת סן פרנסיסקו". בה התפתחה בשנות ה-60 "תרבות הנגד", שקראה תיגר על המוסכמות כמעט בכל עניין שהוא - פוליטיקה, ספרות, שירה וסקס.
ב-1976, כנראה בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב, נבחר בה הומוסקסואל מוצהר למועצת העיר. היהודי הארווי מילק לא ידע שמקומו בספרי ההיסטוריה יובטח בנסיבות דרמטיות שנתיים אחר כך, כאשר חבר אחר במועצת העיר ירצח אותו ואת ראש העיר ג’ורג’ מוסקונה.
"אחיות העונג הנצחי"
הדמוקרטים התכנסו באותו הקיץ בהיכל הוועידות על שם מוסקונה. הרפובליקאים התענגו על האסוציאציות. הזיהוי הקרוב של הדמוקרטים עם התנועה לשיווי זכויות ההומוסקסואלים דחק אותם אל הפינה. "הדמוקרטים של סן פרנסיסקו" הייתה תווית שהם לא הצליחו לקלף מדש מקטורנם.
להטעים את הזיהוי הזה הגיע אל העיר ערב הוועידה כהן הדת הפרוטסטנטי ג’רי פולוול מווירג’יניה, המנהיג המוכר ביותר של מה שהתחיל להיוודע כ"הימין הנוצרי".
קבוצה של גברים הומוסקסואלים בלבוש של נזירות קתוליות המתינה לו בכיכר העיר, וערכה טקס של הוצאת הדיבוק משחקנים שגילמו את פולוול ואת מלוויו. שם הקבוצה היה "אחיות העונג הנצחי". הן היו מצחיקות עד דמעות - והן אישרו לא רק את דימויה האקסצנטרי של סן פרנסיסקו בעיני רוב האמריקאים, אלא גם את דימויים האקסצנטרי של פעילים הומוסקסואלים.
הרפובליקאים התכנסו בדאלאס השמרנית. האחיות מסן פרנסיסקו החליטו להשיב להם כגמולם, והופיעו בעיר ערב הוועידה כדי למחות נגד מה שעדיין לא התחילו לכנות "הומופוביה".
בימים ההם, "מעשה סדום" היה עבירה פלילית בטקסס. הקהילה הגאה של דאלאס לא הייתה גאה במיוחד. היא הצטיינה בדיסקרטיות. אנשים העדיפו פרופיל נמוך. הם רצו הכרה בנורמליות של חייהם. הם דחו את התערבות האחיות של סן פרנסיסקו. לא כך הם רצו להציג את עצמם בפני שכניהם ההטרוסקסואלים.
"המשפחה הראשונה"
תנועת שיווי הזכויות נחלה מאז ניצחונות היסטוריים עצומי ממדים. כמעט 20 שנה אחר כך, בית המשפט העליון נענה לעתירתם של שני גברים טקסנים, ופסק שהומוסקסואליות לא תופלל עוד בשום מדינה של ארה"ב. 12 שנה אחר כך, בית המשפט העליון יכיר בזכותם של זוגות חד-מיניים להינשא, וישלים בזה את מהלך הנרמול.
סמלי השחרור ההומוסקסואלי חדלו להיות גברים בבגדי נזירות, ואף כי מצעדי גאווה לא חדלו לצעוד, התערטלות פומבית חדלה להיות סימן ההיכר העיקרי של המאבק. ערב שנת הבחירות לנשיאות, הומוסקסואל מוצהר בן 37, פיט בוטיג’יג’, הוא אחד הטוענים העיקריים למועמדות המפלגה הדמוקרטית. הוא ובן זוגו הרשמי מככבים על עמוד השער של "טיים" תחת הכותרת "המשפחה הראשונה".
הייתכן? נשיא הנשוי לגבר? קצת קשה להאמין, אבל איזה מרחק גמאנו מאז הארווי מילק. זה האחרון נודע לאמריקה בזכות יוזמתו לחייב אנשים לאסוף את צואת כלביהם. בוטיג’יג’, לעומת זאת, נושא נאומים מרשימים על מדיניות הכלכלה והחוץ של ארה"ב.
משיכת כתפיים
האם התמלאה סוף-סוף ערגת הנִרמול של דאלאס, 1984? האם הומוסקסואליות חדלה להיות תווית הזיהוי העיקרית של נושאיה? האם הם יכולים להיות כל מה שהם רוצים, מבלי שמישהו יחשוב שמיניותם אינה מתיישבת עם העדפותיהם המקצועיות, החברתיות או הפוליטיות?
אנחנו יודעים שהומוסקסואל יכול להיות שחקן פוטבול, או קופץ למים, או לוחם קומנדו, או פוליטיקאי. או איזה פוליטיקאי? האם הוא/היא יכולים להיות כל פוליטיקאי? זה כמובן עניינה של נורמליות. אם נורמליות היא אקט של משיכת כתפיים - סטרייט, גיי, מה זה משנה? - כי אז אין סיבה להניח שפוליטיקאי שהוא-במקרה-הומוסקסואל חייב להחזיק בדעות ליברליות. אומנם ליברלים הם שנשאו את דגל השוויון ולחמו בחפירות הפוליטיות - אבל עכשיו, משהושג השוויון, מה לך ניצחון גדול יותר של שוחריו מנוכחות של הומוסקסואלים בכל המחנות הפוליטיים.
האין זה נפלא שבצלאל סמוטריץ’ מברך את אמיר אוחנה על מינויו לשר המשפטים בממשלת המעבר, אף כי במדינת ההלכה העתידה לבוא, דינו של מר אוחנה הוא להיסקל למוות? מה לנו נרמול גדול יותר מאשר נכונותו של שר המשפטים ההומוסקסואלי לקרוא לשמיטת הבסיס של שלטון החוק תיכף לכניסתו לכהונה?
איש אינו חייב להחזיק באיזושהי השקפת עולם רק מפני שהוא נולד. בני מיעוטים, יהיו אשר יהיו, אינם מוכרחים לתמוך בזכויותיהם של בני מיעוטים אחרים, אם כי היהודים למשל, לפחות מחוץ לישראל, נוטים מאז ומעולם לעשות כן.
אמיר אוחנה יכול בהחלט להסתמך על הדוגמה של פרקליט יהודי מפורסם, רוי קון (Cohn), יועצו המשפטי של הסנאטור מקארתי, צייד המכשפות הידוע לשמצה של אמצע המאה שעברה. קון, ימני רדיקלי, מעולם לא ראה קשר בין מיניותו ובין נאמנויותיו הרעיוניות. הוא הוסיף לשנוא ליברלים אפילו כאשר נגיף האיידס טרף את מערכת החיסון שלו.
אני קורא שאנשי ימין מתלוננים על היעדר סובלנות כלפיהם בתוך "הקהילה". בהחלט לא בסדר, אבל מי צריך קהילה כאשר יש סמוטריץ’ ואוחנה.
