טירת אנז'ה / צילום: רוני ערן
זה היה עוד שבוע שבו הלהטוטים להבטחת חוק החסינות עלו מדרגה, ומפלס האש מעזה ירד מדרגה, עד לפעם הבאה. שבוע שבו אם יוצא לך להרחיק לכמה ימים כדי לשכשך רגליים בחצרותיהם של אחרים, מן הראוי שתארוז מיד ותצא לדרך. מה גם שמדובר בחצרותיהם של מלכי צרפת ונתיניהם, שתרומתם לאומה ולמין האנושי תמיד ראויה להיכרות מעמיקה. אבל לפני ה"מה", 60 שניות על ה"איך".
בשנים האחרונות, הולך ותופס תאוצה טרנד הטיולים של שיט הנהרות. במאה ה-16 על גדות הלואר, מי שמלאו לו 40 נחשב כמי שזכה לאריכות ימים. כיום מפליגים על הנהר מקביליהם בני זמננו, בעיקר בני "הגיל השלישי", שזוכים למספר כפול ויותר של שנות חיים. אחרי שהורידו סוכר, איזנו לחץ דם והחליפו מפרק ירך, הם גם יכולים להמשיך לחרוש את העולם בתנאים מפנקים ביותר. הלואר מתאים לגיל השלישי כמו כפפה ליד גמלאית, ומי שמובילה אותנו אל ההוד והדר הזה היא "הלואר פרינסס" - נסיכה שאורכה 80 מטר, עם שני מנועים של 500 כוח-סוס וגלגל משוטות שמאפשר למלון הצף הזה לשוט בחלקיו הרדודים של הנהר כל הדרך עד לאוקיינוס האטלנטי.
מי ומי על הסיפון? קפטן אחד, ארבעה קצינים, שישה נווטים ופדרו מנהל השירות עם צבא קטן של מלצרים, חדרניות ואנשי שירות, וגם ברברה ונטלי. הן המלצריות הקבועות של D1, השולחן שלנו, שאחרי יומיים כבר זוכרות מי צמחוני, מי לא נוגע בדגים ולמי יש להגיש קינוח ללא סוכר. הנהר זורם בעצלתיים ושום גל לא יגרום לפואה גרא ולטירמיסו בארוחת הצהריים לזוז מילימטר. שותפינו לדרך הם גמלאים סקרנים, תאבי תרבות וטיולים.
ביניהם - גילה, לשעבר מפיקה בתוכניות בערבית של ערוץ 1, ויגאל, כלכלן, שניהם ממודיעין; נעמי, שהייתה מורה לחינוך גופני והיום גרה בדיור מוגן; האחים מרחב, שמוליק מהנדס מטלורג, וראובן יוצא קהילת המודיעין ואיש משרד החוץ, ששלחו את נשותיהם לטייל בלפלנד ויצאו למה שהם הגדירו "טיול בר מצווה". עבור רובם, זו לא הנסיעה הראשונה עם חברת "קשרי תרבות תבל", שמתמחה בטיולי תרבות ו"סמינרים שטים" לבני הגיל השלישי.
150 שנות ספנות
עיקר פרסומו של עמק הלואר הוא 600 הארמונות שלו, אבל הוא הרבה יותר מזה. "הדבר היחיד שהפחיד אותי באמת בימי המלחמה היה סכנת הצוללות". אבי בר איל, מורה דרך, היסטוריון, פרנקופיל עם תעודות ותואר שלישי מהסורבון, קורא מזיכרונותיו של צ'רצ'יל מימי מלחמת העולם השנייה. אנחנו עומדים בתוך מבנה בטון אדיר ממדים על הרציף של סן נאזר, עיר נמל בשפך הלואר לאוקיינוס האטלנטי. "האם תגיע מלחמת הצוללות אי פעם לידי כך שתקפד את פתיל חיינו?". היא אכן כמעט קיפדה. 500 אלף המטרים המעוקבים של בטון מזוין הם בסיס הצוללות שבנו הגרמנים ב-1941 בסן נאזר, וממנו יצאו להשמיד מאות אוניות של בנות הברית שהובילו אספקה לבריטניה. ההפצצות המאסיביות של בנות הברית לא השאירו שריטה על הבונקר, אבל מחקו כליל את סן נאזר.
הצרפתים בחרו להשאיר את הבונקר כפי שהוא, כאנדרטה לחוסר התוחלת שבמלחמות, ועוצמתו של חלל הבטון האדיר הזה לגמרי בתוקף גם כיום. בחלק ממנו שוכן המוזיאון הימי, שמספר בצילומים, מפות, תעודות, פריטי ריהוט וכלים את סיפורן של 150 שנות ספנות צרפתית מפוארת, שהפכו את סן נאזר לאחת המספנות המובילות בעולם לבניית אוניות נוסעים גדולות. חנות המוזיאון מציעה מזכרות מקסימות וספרים רבים, מספרי היסטוריה ימית ועד "קווים לדמותה של חדרנית ה'טיטאניק'".
גם מי שבניית אוניות אינה מרכז עולמו, ישתאה למראה Chantiers de l'Atlantique, מהמספנות הגדולות בעולם לבניית אוניות קרוזים סופר-סייז. כשאנחנו עומדים למרגלות אחת כזאת, אני תוהה האם כך חשו אנשי ימי הביניים מול קתדרלה גותית? ביום ביקורנו במספנה נבנות בה שלוש ענקיות. ה"סלבריטי אייפקס" של סלבריטי קרוזס נמצאת בשלבי בנייה אחרונים - 400 אלף פלטות ברזל, 17 סיפונים, 2,900 נוסעים, 1,300 אנשי צוות, כ-800 מיליון אירו עלות. בעוד ארבעה ימים ימלאו במים את "המעגן היבש" שהיא ניצבת בתוכו ויגרמו לה לראשונה לצוף.
פולה בן גוריון השיקה כאן ב-1964 את "שלום", אוניית הפאר של צים, עם יצירות של שאגאל ותומרקין על הקירות. אבל היא לא שרדה את שביתות הימאים, הקרבות על הכשרות והכישלון המסחרי, נמכרה להודו כגרוטאה אחרי שלוש שנים בלבד וטבעה בדרך לגריטה.
דברים שלומדים בארמונות
איך יודעים שהחיים דבש? כשהדוכסים והרוזנים מוותרים על טירה מבוצרת לצורכי הגנה, לטובת ארמונות בונבוניירה, שעניינם החיים הטובים. זה קורה במאה ה-16, ואין לוקיישן אידיאלי לכך מעמק הלואר - אקלים ממוזג ואזור מישורי נוח, שאינו מאלץ את הכרכרה של מאדאם להיטלטל על פני שיפולי קרקע מאתגרים. אדמה פורייה שמספקת תוצרת חקלאית טרייה למטבחו של הוד מעלתו, ויערות רבים לשעשועי ציד. בקיצור, דבש. וכל זה כשמסביב האדמה בוערת במלחמות הדת של המאה ה-16 בין הקתולים והפרוטסטנטים.
דברים שלומדים על החיים באזאי לה רידו (Azay-le-Rideau) - ארמון רנסנס קלאסי יפהפה: שהמים המקיפים אותו אינם מי חפיר שנועד לעצור אויב, אלא מי נהר שנועד לשקף את הארמון במלוא הדרו; שהמיטה המפוארת בחדר השינה קצרה להפתיע, כי אזרחי המאה ה-16 היו נמוכים מאיתנו וגם ישנו בחצי ישיבה; שנישואי תועלת מכתיבים הסדרי לינה מיוחדים שמתחשבים בפילגשים; שהארוחות כללו ירקות ופירות לא מוכרים, שהובאו לראשונה מיבשת חדשה שהתגלתה זה עתה - אמריקה.
ארמון אוסה (Usse), שעדיין משמש את בעליו (הם לא היו בבית. התריסים בקומה השנייה היו מוגפים), נראה כמו טירה מהאגדות ועם ייחוס בהתאם. כאן, לפי המסורת, התרחש סיפורה של הנסיכה שנדקרה בפלך באחד ממגדלי הארמון ונרדמה למשך מאה שנה, וכאן התוודע אליו הסופר הפריזאי שארל פרו, כתב בעקבותיו את הגרסאות שלו ליפהפייה הנרדמת, ואחר כך גם את כיפה אדומה, לכלוכית, אצבעוני, שלגייה והחתול במגפיים. בין פניני הארמון, שטיח קיר נהדר מפלנדריה, שמציג סצנה של מסיבה כפרית.
אבל מה כל אלה לעומת ארמון וילאנדרי (Villandry). עמק הלואר הפורה מכונה "הגן של צרפת", ו-וילאנדרי הוא בלי ספק ה-גן של הגן של צרפת - 90 דונם של גן צמחי מרפא, גן ירק דקורטיבי מלא כל טוב, גן נוי עם סבך ערוגות מעוצב להפליא וגן מים עם בריכות ומזרקות. שוטטנו על פני הסימטריה היפהפייה והאובססיבית הזאת ובין ערוגות הירקות המדוגמים עד שהגיעה שעת ארוחת הצהריים במסעדת הארמון: קרם סלמון על עלי עולש ומצע פנקייק, כרע תרנגולת-בר ברוטב, ועוגת שקדים ופטל עם כדור סורבה לימון בטרגון. מווילאנדרי לא ציפינו לפחות.
עדות אחרת לעוצמתם של דוכסי הלואר אנחנו פוגשים בטירת אנז'ה האדירה מהמאה ה-13, משכנה של אחת מיצירות האמנות החשובות של ימי הביניים. 72 "שטיחי האפוקליפסה" מספרים לאורך כמעט 100 מטרים את חזון יוחנן, שמתאר את יום הדין. בזה אחר זה, כמו בקומיקס סטריפ תקופתי מרהיב ביופיו, אנחנו עוברים על פני גיבורי הסיפור העמוס בסמלים ובקרבות הירואיים של בני אור ובני חושך עד לניצחונם של הטוב וירושלים של מעלה.
נאנט, סוחרי עבדים וז'ול ורן
קפיצה של קילומטרים ספורים מאנז'ה ו-400 שנה קדימה, ואנחנו בנאנט, בירת דוכסות ברטאניה ומרכז סחר העבדים שהובילה צרפת במאות ה-17 וה-18. בר איל לוקח אותנו כהרגלו אל לב המאפליה, הפעם באמצעות דיווח של עיתונאי התקופה, שתיאר את שוק העבדים בלאגוס, ניגריה: "איזה לב יכול שלא להישבר מרחמים?!... אחדים הנמיכו את ראשם, פניהם מוצפות דמעות, אחרים עמדו, מביטים אל השמיים ובוכים בקול, כמבקשים עזרה מבורא עולם...".
אנחנו צועדים ברובע סוחרי העבדים בנאנט, על פני הבתים המפוארים בסגנון ניאו-קלאסי, שזכו לשימור קפדני. סחר העבדים בצרפת חדל להתקיים ב-1794, לאחר שנקבע כי העבדות נוגדת את ערכי היסוד של האומה הצרפתית - חירות, אחווה ושוויון.
לפני ארוחת הערב, על כוס קמפארי, מורגשת תכונה מסוימת בלאונג' של הפרינסס. מחר יום שישי, אומר מישהו, ואודי (אודי בן זאב, הבעלים של "קשרי תרבות תבל" ומלווה הטיול) ורן (רן שוהם, אדריכל ומורה דרך), הלכו להוריד מהאינטרנט מתכון לחלת שבת תקנית ולשכנע את השף שיאפה חלות לארוחת הערב. בהצלחה. מחר יום שישי? מי זוכר.
11 בבוקר, רחבת המספנה הישנה של נאנט, כיום "אי המכונות". עשרות אנשים, ילדים, מקומיים ותיירים, עם סמארטפונים שלופים, ממתינים ליציאתו. והוא בא. עקב בצד אגודל. בצעד כבד נעים מפרקי רגליו, מתכופפים ומתיישרים כשגופו נע קדימה, ריסיו הארוכים מעפעפים, והחדק מונף ומתיז סילון מים פתאומי לקול מחאותיהם-מצהלותיהם של מי שנתפסו במתז.
הפיל, הראשון בסדרת דמויות הענק המכניות שיצר הפרויקט האמנותי-תיירותי הפנטסטי של נאנט, יוצא לצעדת הבוקר שלו, והוא עוצר נשימה. 48 טונות עץ וברזל, 12 מטרים גובהו, 21 מטרים אורכו, ממרפסת קטנה על גבו מנופפים 50 נוסעים, ולפניו נסוגים לאחור עשרות צופים נרגשים שמצלמים בלי הפסקה. צעקותיהן של אימהות מזהירות את הילדים לסגת מהר יותר. שלוש פעמים ביום, במשך 30 דקות, מתרחשת ההצגה הג'ונג'ל-אורבנית המוזרה והמרהיבה הזאת. "אנואר! שאהיד! אטנסיון!". קריאתה של האישה אל קבוצת ילדים שמתייצבת לסלפי עם הענק המתנועע, מחזירה אותי תוך שנייה הביתה.
המכונות המונומנטליות של פרויקט "אי המכונות" של נאנט נולדו בהשראת יקיר העיר, אבי המדע הבדיוני, ז'ול ורן. באמצעות הפרויקט הזה קיוותה נאנט להזרים חיים חדשים לאזור המספנה הישנה ולעיר בכלל, וזה הצליח מעל למשוער. אחרי הפיל נפתחה הגלריה עם האנפה המעופפת, הזחל, הנמלה והעכביש, ובהמשך, הקרוסלה של "עולמות המים", עם סחרחרת של יצורי ים דמיוניים. תענוג לבקר בגלריה ולצפות בהם, ויותר מזה: להצליח להתברג בין ברי המזל ולרכוב על עכביש הענק ולהניע את משושיו. בהחלט לא רק לילדים.
שישי לפנות ערב. שמש מאוחרת מזהיבה את מי הלואר. מנוע הספינה מתעורר ומטרטר חלושות והלואר פרינסס מתחילה לעשות את דרכה חזרה במעלה הזרם. קולו של יהורם גאון במערכת הכריזה תופס אותי לא מוכנה. "ירדה השבת אל בקעת גינוסר... ויעמדו מסביב הררים שושבינים לשאת אדרתה הזוהבת". 62 ישראלים זוהבים מתכנסים לארוחת שבת במסעדת הספינה. מבט אחד בשולחן המדריכים ומלווי הטיול מבהיר - השף נכנע. החלות בידינו. לא סתם הוא יאמר בערב הפרידה: "עשינו הכול כדי להנעים לכם את השהות איתנו. לפעמים זה היה מאתגר". מרסי, שף.
אחווה גסטרונומית
יום אחרון בעמק הלואר. אנחנו עוגנים בעיירה Chalonnes sur Loir ועל הרציף הפתעה: "יריד היין השנתי של אנז'ה". דוכני יין, צדפות טריות (ארבעה אירו לשש צדפות), שוקולד, גבינות וסוסיסון (נקניקיות) עם גבינה כחולה ובזיליקום ורוקפור, ותלבושות מסורתיות ושמחה בכול.
על במה על שפת הנהר עשרות אנשים בתלבושות ססגוניות עסוקים בטקס חגיגי. "כולם משתייכים לאחוות הקולינריות", מבאר את המתרחש ז'אן מארק, אורח מקוויבק. אחיו חבר ב"אחווה הגסטרונומית של מסדר הכרישה הצרפתי", ומה שמתרחש על הבמה הוא טקס קבלת חברים חדשים.
חברי אחוות הכרישה לובשים ירוק-לבן עם רקמה בדמות כרישה מחייכת. "כדי להתקבל לאחווה, אתה חייב לענות על שאלות". בעוד תלבושת אחוות הכרישה צנועה ומחויכת, אחוות הלחם עפה על עצמה: גלימות הדורות בצבע חום ובז' מסמלות את צבעי הקמח והלחם והכובעים מעוטרים באגודה מפוארת של נוצות פסיון כתומות. "זה מסמל את להבת האש של התנור", מסבירה חברה בתיווכו של ז'אן מארק.
אנחנו רוכשים סוסיסון וגבינות ויוצאים לטיסה הביתה. כשנחתנו בארץ, היה שרב כבד ועדיין לא הצליחו להרכיב ממשלה ונזכרתי בשורה של ז'ול ורן, שקרא לנו אבי בנאנט, מתוך "20 אלף מייל מתחת למים": "האדמה לא צריכה יבשות חדשות, היא צריכה אנשים חדשים".
ארץ חיות הפלא
הפיל המכני העצום הזה, כמו גם אחיו התמנון ואחותם האנפה ב"אי המכונות של נאנט", כולם יצירות אמנות מיוחדות במינן, שנוצרו אחת-אחת ביד אמן מלאת דמיון ויכולת טכנית. הן נושאות טביעת יד ייחודית, שמזוהה עם קבוצת אמנים אייקונית שנקראת Royal de Luxe.
באתר האינטרנט שלהם מתוארים אנשי הקבוצה כ"חבורה של ממציאים, שהם בעת ובעונה אחת פעלולנים, משוררים וסוחרי גרוטאות". הם פועלים ברציפות מאז 1979, בראשותו של מנהיגה ומייסדה ז'אן לוק קורקו.
חברי הקבוצה מגדירים את עצמם כתיאטרון רחוב, ומופיעים בפסטיבלי תיאטרון ברחבי העולם. אחד המופעים המפורסמים של התיאטרון הוא "סאגת הענקים", ובה משתתפים בין היתר קרנף, ג'ירף והיפופוטם, כולם עצומים, מכניים, מופעלים בידי צוות פעלולנים שגורם להם ללכת ולהתנועע, ועשויים באותה דרך ייחודית.
אלא שהפיל בנאנט אינו אחד הענקים האלה, אף שהוא נראה לגמרי מאותה משפחה. וזה לא מקרה. מי שבנו את אי המכונות בנאנט הם שני פורשים מקבוצת Royal de Luxe, פרנסואה דה-לה רוזייר ופייר אורפיס, שעבדו עם הקבוצה המקורית ועזבו לפני שנים אחדות לקריירה משלהם. גם הפורשים עשו חיל, ואף קיבלו בארה"ב ב-2013 את פרס האטרקציה המקורית בתחום התיירות.
הדמיון בין העבודות של שתי הקבוצות הוא כה גדול, שקורקו, מנהלה ומייסדה של הקבוצה המקורית, אף פרסם הצהרה ובה הודיע שנגרמת לו מבוכה רבה בגלל הפיל הזה, שרבים כל-כך חושבים שהוא שלו, כמו גם זרם הברכות שהוא לא מפסיק לקבל מאז "זכייתו" בפרס האטרקציה המקורית בתחום התיירות.
מידע מעשי
איך מגיעים? בטיסה לפריז ומשם ברכב אל עמק הלואר, מה שמאפשר לבקר בדרך ביפים בארמונות הלואר, כמו שאמבור (שעה וארבעים מפריז) ושנונסו (שעתיים וחצי מפריז). ואפשר גם אחרת: בטיסת לואוקוסט ישירה לנאנט, בירת חבל ארצות הלואר, בקצהו השני של הנהר בקרבת האוקיינוס האטלנטי.
טירות וארמונות: בארמונות יש תערוכות ומופעים, בעיקר בקיץ. כדאי להתעדכן באתריהם לפני הנסיעה. ארמון אזאי לה רידו: www.azay-le-rideau.fr/en ; ארמון אוסה: www.chateaudusse.fr ; ארמון וילאנדרי: www.chateauvillandry.fr אפשר לרכוש כרטיסי כניסה אונליין כדי להימנע מתורים.
אי המכונות בנאנט: www.lesmachines-nantes.fr שעות היציאה של הפיל בין 8 ביולי ל-1 בספטמבר, 7 ימים בשבוע. בשעות: 10:15, 11:00, 11:45, 12:30, 13:30, 14.15, 15:00, 15:45, 16:30, 17:15, 18:00.
"שטיחי האפוקליפסה" בטירת אנז'ה: www.chateau-angers.fr יש הדרכה באנגלית לקבוצות בלבד. ליחידים מומלץ לשכור אודיו-גייד באנגלית.