רה"מ נתניהו ושר האוצר כחלון./ צילום: קובי גדעון-לע"מ
הרבה צעדים מוצעים לטיפול בגירעון. מופרחים גם בלוני ניסוי רבים, במיוחד על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר, כאמצעי לקבל את שר האוצר החדש-ישן בממשלה הבאה.
חלק מהצעדים "קלים" וחלקם דורשים עימות עם מוקדי כוח, במיוחד עם ההסתדרות ובעלי אינטרסים אחרים, לדוגמה, בשוק הנדל"ן. הנטייה היא להתמקד בצעדים הקלים יותר, כמו קיצוץ רוחבי, העלאת מע"מ או העלאת מסי חברות. לגבי האפשרות האחרונה, קשה להאמין שראש הממשלה בנימין נתניהו, אם ייבחר שוב, יתמוך בכך. הדבר נוגד לחלוטין את התפיסה הכלכלית שלו.
לפני שדנים בצעדים לצמצום הגירעון, חייבים להדגיש: גירעון של 3.8% זה לא סוף העולם, כפי שכמה פקידי אוצר בכירים מנסים להציג זאת. נכון, צריכים להיות עם היד על הדופק ולנקוט כמה צעדי מנע למקרה שיתרגש עלינו משבר כלכלי עולמי, אבל ישראל כבר התמודדה עם גירעונות גבוהים יותר ויכלה להם. לכן קצת פרופורציות לא יזיקו לכל המערכת הכלכלית.
ולצעדים עצמם: במקום פעולות קלות וקצרות-טווח, אני רוצה להציע כאן לממשלה הבאה חמישה צעדים לטיפול בגירעון לטווח ארוך, שיניבו פירות בשנים הקרובות. אלה צעדים לא פשוטים. להערכתי תהיה להם תמיכה ציבורית רחבה, אבל התנגדות מאוד חזקה של קבוצות כוח ואינטרסים, במיוחד ההסתדרות. אני חושב ששר אוצר וראש ממשלה נחושים, שלא יחפשו רק את הדרך הקלה ויהיו מוכנים לנקוט צעדים אמיצים, רק ירוויחו מכך.
1. הקפאת שכר בסקטור הציבורי
השכר בסקטור הציבורי זינק בשנים האחרונות בצורה מסחררת וחסרת פרופורציה לרמת האינפלציה במשק. זה קרה בעקבות כמה הסכמי מסגרת בין ההסתדרות לאוצר ותיקונים שלהם. ההסכמים העלו את שכר העובדים בסקטור הציבורי בכמה פעימות, כולל שתי פעימות השנה.
נתונים השוואתיים מצביעים בבירור על התנפחות מספר העובדים והתנפחות השכר בסקטור הציבורי.
ראשית, שיעור המועסקים במגזר הציבורי בישראל מכלל המועסקים במשק גבוה ביחס למדינות OECD. שנית, מספר המועסקים והוצאות השכר במגזר הציבורי נמצאים במגמת עלייה מתמשכת. מספר המועסקים עלה בעשור האחרון ב-22% ריאלית - שיעור גבוה יותר מקצב גידול האוכלוסייה באותן שנים. כמו כן, השכר הממוצע של עובדי המדינה ושל העובדים בשירותים הציבוריים האחרים עלה בעשור האחרון בכ-20%-23% ואילו השכר הממוצע במגזר העסקי עלה ב-6% בלבד.
כל אלה מגדילים את הוצאות הממשלה ואחראים, בין היתר, על העמקת הגירעון. לכן בכל מו"מ בעתיד על הסכמים חדשים, לאוצר אסור להיכנע להסתדרות. יהא מי שיהא שר האוצר, הוא חייב להגיד "עד כאן" להסתדרות ולעומד בראשה. ודאי יהיו איומים בשביתות, אני מניח שיהיו גם שביתות בפועל, אבל רוב הציבור יתמוך בהחלטה כזאת של שר האוצר.
אין סיבה שעובדי הסקטור הציבורי, במיוחד אלה שמרוויחים היטב, ימשיכו ליהנות מעליות שכר ריאליות משמעותיות, בעוד שבסקטור העסקי העלאות כאלה, בממוצע, הן מינוריות. אפשר גם להקפיא את השכר מעל רמה מסוימת ולהעלותו רק לעשירונים הנמוכים בסקטור הציבורי. בעיניי זה צעד צודק יותר, שגם יתרום לצמצום הפערים הגדולים בתוך המגזר הציבורי.
יש סקטורים שבהם הבכירים נהנים מהצמדות לשכר הממוצע במשק, שעלה בצורה הרבה יותר משמעותית. דוגמה טובה לכך היא שופטים ובכירים במשרד המשפטים, שנהנו מעליות שכר מסחררות בשנים האחרונות. אין סיבה שפרקליט בכיר, שעלות שכרו היא יותר מ-50 אלף שקל בחודש, יקבל עוד ועוד תוספות שכר. זה עיוות. אם תרצו, זו תהיה תרומתה הצנועה של מערכת המשפט לסגירת הגירעון.
ההשפעה של הסכמי השכר הנדיבים על הוצאות הממשלה היא די דרמטית. על פי דוח הממונה על השכר האחרון, כ-178 מיליארד שקל, כ-50% מתקציב המדינה, הוצאו ישירות על שכר המשולם בשירות המדינה, בצירוף תשלומים אחרים המושפעים מגובה השכר במגזר הציבורי.
הסכם שכר מחולק לשלוש קטגוריות:
שכר ישיר - הוצאות שכר של משרדי ממשלה, משטרה-שב"ס, חינוך יסודי, ביטחון, שכר חו"ל וגמלאות.
שכר עקיף - הוצאות שכר של עובדי הוראה שאינם מועסקים ישירות על ידי משרד החינוך אך מתוקצבים על ידיו, וכן השתתפות בתקציב ההשכלה הגבוהה.
מושפעי שכר - רכיבים הצמודים לשכר ומושפעים ממנו, כמו סל הבריאות והשתתפות בגביית דמי ביטוח לאומי.
המשמעות של כל זה ברורה: כל עלייה בשכר, כל הסכם שכר נדיב נוסף, רק מגדילים את הוצאות השכר הגבוהות ממילא ומכבידים על הגירעון.
2. מיסוי שכר דירה מהשקל הראשון ומס רכוש על קרקע לא בנויה
זה שנים רבות מדברים על ביטול פטורים בתחום מיסוי הנדל"ן. ואם כבר מדברים, מה שצריך לבטל זה הפטור על הכנסות ממס על שכר דירה עד תקרה מסוימת (השנה תקרת הפטור עומדת על 5,090 שקל). לפני כמה שנים עשו באוצר אומדן גס של פוטנציאל הגבייה ממס על שכר דירה, בהינתן שיעור מס תחילי של 10% מהשקל הראשון. המסקנה הייתה שהמס הזה עשוי להניב עד 2 מיליארד שקל (שוב, מדובר בהערכות גסות בלבד).
עם זאת, צעד כזה אינו יכול לעמוד לבדו. הבעיה היא שאם מבטלים את הפטור על שכר דירה, צריך לבטל את מס הרכישה על דירה נוספת כדי לשמור על ניטרליות במיסוי בין שוק הנדל"ן לשוק ההון. למה הכוונה? הרי בבורסה אין מס מחזור, השקול למס רכישה, נוסף על מס דיבידנד שקיים בשוק ההון (שקול למס על שכר דירה בנדל"ן) ומס רווחי הון (שקול למס שבח על דירות להשקעה בנדל"ן).
בכל מקרה, הגיע הזמן שהפטור ממס על שכר דירה עד תקרתו יעבור מן העולם, כיוון שהוא מגביל באופן משמעותי את פוטנציאל הגבייה גם בהינתן הפטור הזה. הרי הטענה הרווחת היא שאנשים תמימים או מיתממים לא ידעו שעברו את תקרת הפטור, ואז מערכת המס מגלה כלפיהם סלחנות מפליגה. ברגע שיבוטל הפטור, התירוץ הזה לא יעמוד לרבבות משקיעים שמתחמקים ממס.
מס אחר, צודק מאין כמוהו, בתחום הנדל"ן הוא מס רכוש על קרקע לא בנויה. הטלת מס כזה יכולה לתרום להגדלת היצע הדירות, במיוחד במרכז הארץ, שם חלק הארי של הקרקעות מוחזק על ידי גורמים פרטיים - חברות ויחידים. גם אם לא יגדל היצע הדירות, מס כזה יגדיל את ההכנסות ממסים ויתרום לצמצום האי-שוויון. הרי ידוע שרמת האי-שוויון בהון גבוהה לאין שיעור מהאי-שוויון בשכר.
עד 1999 הונהג בישראל מס רכוש, במטרה לצמצם את האי-שוויון הנובע מבעלות על קרקעות. עד אותה שנה, יחידים שהחזיקו בבעלותם קרקע לא בנויה, פרט לקרקע חקלאית ולקרקע המשמשת לחקלאות, חויבו במס שנתי בשיעור של 2.5% משווי הקרקע. מי שעבורם הקרקע הייתה מלאי עסקי חויבו בשיעור מס של 1.2%. מינואר 2000 ירד שיעור מס הרכוש לאפס. כלומר, חוק מס רכוש על קרקעות לא בוטל, רק שיעור המס ירד. לכן יוזמה להחזרת המס הזה, גם בשיעורי מס אחרים, תהיה כרוכה בתהליך חקיקה פשוט יותר מאשר חקיקת חוק חדש.
לפני כשנתיים, בסקירה של מינהל הכנסות המדינה הודגשה העובדה שביטול מס רכוש "תרם" להאצה בעליית מחירי הקרקעות הפרטיות. על פי אותה סקירה, השווי של קרקע פרטית עלה ריאלית ב-212% בעשור האחרון, קצב עלייה כפול מעליית מחירי הדיור (!) הנתונים הללו מבטאים את ההשפעה הגדולה של ההון, ובכלל זה ההון הבין-דורי, על התפתחות האי-שוויון הכולל מעבודה והון בישראל.
שימו לב לנתונים הבאים: סך שווי הקרקעות שמכרו יחידים תושבי ישראל בשנת 2016 עמד על כ-10 מיליארד שקל, מתוכם כ-4 מיליארד שקל התרכזו בעסקאות שיש בהן פוטנציאל לבנייה של שמונה יחידות דיור לפחות. הדבר המדהים (או שכבר לא) הוא שתושבי מחוז תל-אביב ריכזו לבדם כמחצית (!) משווי הקרקעות הפרטיות שנמכרו, אף שחלקם של משקי-הבית המתגוררים במחוז עומד על כחמישית ממשקי-הבית בישראל. כל הנתונים הללו רק ממחישים את הצורך בהטלת מס רכוש על קרקעות לא בנויות. זה לא רק צודק, זה גם חכם.
3. מיסוי יתר של פנסיות תקציביות מנופחות
כפי שכתבתי כאן שוב ושוב: הגיעה העת לשחוט את הפרה הקדושה הזאת שנקראת "פנסיה תקציבית", המקזזת מדי שנה יותר מ-20 מיליארד שקל מתקציב המדינה. בשיא, הקיזוז הזה יגיע ליותר מ-40 מיליארד שקל בשנה. אני לא קונה את הטענות שמדובר בהסכמים שאי-אפשר, אף שהם מעוותים וחלקם גם נחתמו באופן לא תקין, בלשון המעטה.
המדינה משנה את כללי המשחק כמעט בכל תחום, במיוחד את כללי המס על יחידים ועל תאגידים, ולכן אין סיבה לא לטפל גם בפנסיות התקציביות. זכותה של מדינה, ובמקרה זה גם חובתה, לשנות הסכמים, במיוחד הסכמים שגורמים נזק למשק הישראלי.
הגיעה העת לרסן את ההוצאה על פנסיה תקציבית. נדמה שיש הסכמה ציבורית רחבה לפעול בנושא, ולגיטימי וחוקי להעלות את הפרשות העובדים במסלול הזה. הצעות כאלה עלו באוצר בשנים האחרונות, אבל ירדו במהירות מהשולחן בגלל לובי נגדי חזק.
לגיטימי וחוקי גם למסות במיסוי יתר פנסיות מעל רף מסוים או פנסיות כפולות ומשולשות שמגיעות לאנשים ממשרדי ממשלה שונים לאורך כהונתם. אין שום סיבה שעובד מדינה יקבל פנסיה תקציבית של 30-40-50-60-70-80-90 אלף שקל בחודש וישלם על כך מס שולי רגיל. למדינה יש הזכות המלאה להטיל מס גבוה יותר, גם אם הצעד יגרור התנגדות רבתי בהסתדרות ובמגזרים שנהנים מפנסיה תקציבית מנופחת כל כך, כמו מערכת המשפט.
זו חובתם של שר האוצר הבא וראש הממשלה הבא. לא ייתכן שבממשלה ובכנסת יעסקו בזוטות ולא יטפלו בפצצת הזמן המתקתקת של הפנסיה התקציבית. התחייבות של יותר מטריליון שקל מונחת כאבן רחיים על צווארם של הדורות הבאים.
4. הפרטת חלקים מחברות ממשלתיות
מדברים על זה כל הזמן. מדברים ומדברים, אבל דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. בשלהי 2014 התקבלה החלטת ממשלה, אחת מני רבות, שעדיין מחכה ליישום. ההחלטה דיברה על הנפקות בבורסה של חברות ממשלתיות, באופן כזה שהמדינה תישאר בעלת השליטה בהן. כלומר, מכירה של בין 25% ל-49% מהמניות. ההחלטה התייחסה לחברת החשמל, התעשייה האווירית, רפאל, מקורות, חברת הדואר ונתיבי הגז הטבעי ועוד כמה חברות כמו נמל אשדוד. כולן היו אמורות להניב למדינה 15 מיליארד שקל בשלוש שנים. אפילו שקל לא נכנס מההחלטות היפות הללו. כולן נשארו על הנייר.
מה הביא לכך שהכול נשאר על הנייר? התייבשות הבורסה? חוסר אטרקטיביות של הסחורה? קשיים שמערימים העובדים או ההנהלות? הכול תירוצים. הבורסה דווקא קולטת הנפקות ענק; החברות הממשלתיות, אף שחלקן לא יעילות, מציגות שיפור במדדים התפעוליים המצרפיים; והעובדים? עם קצת רצון טוב משני הצדדים - המעסיק (המדינה) וההסתדרות - אפשר לפתור גם את הסוגיה הזאת. אז מה הבעיה? הבעיה היא כרגיל, ביצוע.
הכנסות מהפרטת חברות באמצעות הבורסה הן אמנם בעלות אופי חד-פעמי, אבל מדובר בהכנסות משמעותיות. זה כסף ששוכב על הרצפה, בהיקף של מיליארדי שקלים, וכולם מתעקשים לא לאסוף אותו. שלוש, ארבע ולעבודה!
5. סגירת תאגיד השידור והפרטתו בחלקים
תקציב תאגיד השידור עמד בשנת 2018 על כ-747 מיליון שקל - הוצאה כבדה לכל הדעות, גם אם במושגים של תקציב מדינה היא נראית לא משמעותית. אני בטוח שאם יעשו סקר בקרב הציבור, לא בקרב ברנז'ת התקשורת (זה כמו עולם וירטואלי ועולם ריאלי), יהיה רוב מאסיבי לסגירת תאגיד השידור או לצמצום משמעותי בתקציבו. אני לא קונה את ההצדקות לבזבוז העצום הזה בשם הדמוקרטיה ובשם "השידור הציבורי" העצמאי כביכול. גם הביצועים הטלוויזיוניים מאז השקתו של התאגיד לפני כשנתיים אינם תומכים בבזבוז עצום כזה של כספי ציבור. אין טעם להמשיך לממן בכסף ציבורי תוכניות שמספקות רייטינג של כ-1%-2% מדי יום.
לצד הפרטת חברות ממשלתיות בבורסה, ייטב אם הממשלה תחליט להוציא לפועל תוכנית ל הפרטה בחלקים של התאגיד לשחקנים חדשים - לא רק כדי לגוון את השיח התקשורתי למען הדמוקרטיה, אלא גם כדי לחסוך סכום לא מבוטל שיכול להגיע לשירותים חברתיים נחוצים, או לתרום במשהו לצמצום הגירעון.
יש דברים שהממשלה אינה יכולה ואינה צריכה לנהל. אחד מהם הוא תאגיד תקשורת עם תקציב כולל של כ-750 מיליון שקל. יש דברים שהשוק החופשי יכול לעשות הרבה יותר טוב, באופן הרבה יותר יעיל ומועיל לצרכנים. הדמוקרטיה הישראלית מספיק חזקה, היא חיה ובועטת באופן מרשים. היא בהחלט יכולה לוותר על שירותי התאגיד כמגינה שלה. מוטב לפעול עכשיו מאשר להמשיך לזרוק מיליארדים מיותרים על ארגון ציבורי ללא כל תועלת.