ים המלח / צילום: עמאר עוואד, רויטרס
תחקיר סיום העונה של "עובדה" חשף לאחרונה כי עידן עופר, הבעלים של מפעלי ים המלח, המפיקה משאבי טבע מים המלח, שכר לכאורה את שירותי חברת "בלאק קיוב" כדי שתאסוף מידע אישי שלילי על שורת בכירים שיצאו נגד האינטרסים שלו ובפרט סיכנו את הכנסותיו (הרבות) מים המלח. התגובה של עידן עופר לתחקיר היתה: "אין כל פסול באיתור מידע במסגרת פעילות עסקית תחרותית".
תגובה זו, המתייחסת לים המלח - נכס טבעי חשוב מאין כמותו ברמה הלאומית והבינלאומית - כנכס כלכלי שערורייתית מצד אחד, אך מצד שני אינה מפתיעה.
משאבי הטבע של מדינת ישראל הופרטו ובעשרות השנים האחרונות הנהנים העיקריים מניצולם הינו קומץ קטן של בעלי הון. בעלי הון אלו נהנים מרווחים כלכליים עצומים, אשר לא רק שלא הגיעו לכיסו של הציבור הישראלי, הבעלים האמיתיים של אותם משאבים, אלא הנזקים הסביבתיים והבריאותיים שנגרמו מניצול אותם משאבים נפלו על כתפי הציבור.
שנים ארוכות אנחנו טוענים כי לים המלח אין "אמא" או "אבא" אשר ידאג לאינטרס הציבורי, שזועק להציל אותו ולשמרו לדורות הבאים. מצבו של ים המלח מעולם לא היה גרוע יותר, הוא הולך ונחרב לנגד עינינו.
ים המלח הוא סמל שמייצג את הפקרת משאבי הטבע בישראל. האזור מצוי במצב של התדרדרות אקולוגית מתמשכת, המתבטאת בירידת מפלס הים, בפגיעה בתיירות, בנזקים ישירים לתשתיות ובנזקי בולענים. חלק בלתי מבוטל ממצבו של ים המלח נובע מהפעילות התעשייתית של החברות בבעלותו של עופר.
לצערנו, הגורם היחידי שנתפס כאחראי על ים המלח - משרד האוצר - רואה גם הוא את אוצר הטבע והמורשת הנדיר הזה כנכס כלכלי בלבד.
הרי לא מזמן יכול היה משרד האוצר לבחור לא לחדש את הזיכיון הנוכחי, ועם סיומו בשנת 2030 להפסיק את שאיבת מימי האגן הצפוני. אך, בשל התועלת הכלכלית של פעילות הכרייה למשק הישראלי, המליץ האוצר על המשך ניצולו של ים המלח. לא רק שמשרד האוצר המליץ על המשך הכרייה, הוא פספס חלון הזדמנויות לבחון פיתרון כולל לים המלח בנקודה קריטית לים - סיום תקופת הזיכיון בשנת 2030.
עוד לפני כן, בעת כינון ועדת ששינסקי 2, בחרה המדינה לראות בים המלח פעילות עסקית וכך החליטה להתמקד בהיבט הפיסקלי של משאב הטבע, ולא השכילה להרחיב את הדיון להיבט הרחב של ניהול משאבי הטבע.
והנה שוב. בהחלטת ממשלה מספר 3742 מיום 15.04.2018, הוחלט להקים צוות (עוד צוות), שיגבש וידון ויבחן מדיניות ארוכת טווח לאזור האגן הצפוני. ומה עם האגן הדרומי? המדינה זנחה את האגן הדרומי התעשייתי, שהופרד מזמן מן האגן הצפוני הטבעי עקב פעילות אנושית.
הרי המדינה כבר חרצה את גורלו וקבעה כי הוא יוותר בריכות תעשייתיות, בתקווה שהציבור הישראלי יקבל את מה שמגיע לו מהמשך הפגיעה בים. בכל מקרה, אין מה לדאוג, הצוות שאמור להגיש את מסקנותיו עד ליום 31.12.2020 בכלל לא הוקם.
הגיע הזמן להגיד את האמת. אם המדינה בחרה לזנוח את ים המלח שתודה בפני הציבור בכישלונה. ככל שלא, עליה לפעול כבר עכשיו להכין תוכנית רחבה לשם שיקום ארוך טווח - הן של האגן הצפוני והן של האגן הדרומי - ואף של אזור ים המלח בכללותו. תום הזיכיון בשנת 2030 הוא חלון הזדמנויות שלא ניתן לפספס.
הכותבת היא ראש תחום כלכלה, סביבה ומשאבי טבע באדם טבע ודין