שי באב"ד ומשה כחלון / צילום: ליאור מזרחי
"תפירת מכרזים" והתנהלות לא עניינית - ההתקוטטות האחרונה בין מנכ"ל משרד האוצר ובכירי אגף התקציבים לא היתה מלבבת למראה אבל היא בסך הכל עוד שלב במדרון החלקלק שבו פוסעים פקידי האוצר - מפקידות לשחקנים פוליטיים. והנה קיצור תולדות הסכסוך כפי שהוא נפרס על קדנציות של שלושה שרי אוצר.
ב-2013, עוד בטרם נכנס יאיר לפיד רשמית לתפקידו כשר האוצר, הוא התעורר בוקר אחד לכותרת לפיה הוא עומד להעלות את שכר הלימוד לסטודנטים. לפיד התפוצץ. אלא שקבלת הפנים הזו היתה בסך הכל ביטוי של פרקטיקה מקובלת באוצר. באגף התקציבים מכינים שורה של רפורמות עבור השר ומדי פעם מדליפים אותן. לפעמים זה מעין "בלון ניסוי", לפעמים זה ניסיון להניע תהליך ו/או לסנדל את השר. לפיד חשב שלהכין לו סל של רפורמות זה נחמד אבל שזכות הבחירה צריכה להישאר בידיו. שכר הלימוד באוניברסיטאות לא עלה והנקמה לא איחרה להגיע.
"אתם רוצים שעל המצבה שלכם יהיה כתוב 'פה נטמן משה, שמר על איזון פיסקלי, יהיה זכרו ברוך, בלי גירעון'" שאל לפיד את פקידיו מעל הבמה באחד מימיי העיון של המשרד רגע לפני שהוא מטיח בהם "אם אתם יודעים כל כך הרבה על שוק הדיור, איך אתם מסבירים את העובדה שהמחירים עלו ב-80% ואיש לא עשה דבר?". אמות הסיפים במשרד האוצר רעדו. מעולם עד אז לא דיבר שר אוצר בכזו בוטות ובפומבי על האנשים שאחראים על הקופה הציבורית.
מבחינת לפיד זה היה רק הביטוי החיצוני לסדנת חינוך חדש שניסה להעביר את פקידי האוצר ובמיוחד את אגף התקציבים. לפיד חשב למשל שבאוצר משתמשים באופן גורף ואגרסיבי בחוק ההסדרים הנלווה לתקציב, כדי לכפות רפורמות באופן לא דמוקרטי, ואילץ את פקידיו להכניס את חוק ההסדרים לדיאטה. הוא לא החביא עימותים פומביים ולמעשה היה זה שנתן את האות לכרסום בתדמיתם ובמעמדם של מה שנהוג לכנות - "נערי האוצר".
נערי האוצר מצידם לא ממש קלטו את המסר. הם האשימו את לפיד בנקמה על חיסול תוכנית הדגל שלו - מע"מ אפס לטיפול בשוק הדיור, וייחסו לו טירונות פוליטית וחוסר הבנה. אם היו מסתכלים לאחור אל הקדנציה של קודמו הם היו מגלים את ניצני המהפכה - תקציב דו שנתי מבית היוצר של יובל שטייניץ. גם זו היתה רפורמה שנכפתה עליהם בניגוד לדעתם.
ואז הגיע משה כחלון. ליתר דיוק הגיעו משה כחלון ושי באב"ד כמנכ"ל.
נתחיל מכחלון: ההתנגשות בין שר אוצר שלא מוכן בשום פנים ואופן להעלות מסים לפקידים שרואים בעצמם שומרי הקופה הציבורית היתה כמעט בלתי נמנעת. כחלון הגיע למשרד האוצר עם סמכויות חסרות תקדים ועם כמה רעיונות מחוץ לקופסה לרפורמות כלכליות. בדרך להגשמתם הוא נתקל בשני חסמים - אגף התקציבים ובנק ישראל.
איתרע מזלם של הפקידים, והערכותיהם לגבי הכנסות המדינה התבררו כשמרניות במיוחד. כך יצא שהפקידים צעקו "זאב זאב" ושחקו את הסבלנות של השר. כחלון פעל לא פעם מהבטן בניגוד לעצות שקיבל מהם ובשני השלישים הראשונים של הקדנציה זה הצליח לו. הצמיחה עלתה, המסים ירדו, יחס החוב תוצר השתפר והגירעון נותר בשליטה. ראה שר האוצר כי טוב והתחיל לדלג כמעט לחלוטין על המלצות הדרג המקצועי ולחלק מתנות לכולם, כשהגיע הרגע שבו הזאב האמיתי הגיע והסכנה, שהפכה בינתיים לגירעון ענק, החלה להיות מוחשית, הוא כבר לא הקשיב.
מנכ"ל האוצר שי באב"ד יכול להיות לפרקים מהיר חימה ונוח להתפרץ. בגלגול אחר היה בקלות יכול למצוא את עצמו בתפקיד נער האוצר, רצה הגורל והוא עבר מסלול הכשרה דומה אבל במגזר הפרטי ומהרגע הראשון הוא לא הצליח להבין כיצד הוא אמור לנהל משרד שבו על פניו אין מנכ"ל אחד אלא לפחות שישה (המנכ"ל, ראש אגף התקציבים, החשכ"ל, הממונה על השכר, מנהל רשות המסים ומנהל רשות החברות). מאבקי הכוח שניהל באב"ד מול הפקידות ואשר הגיעו לשיא בסוף השבוע האחרון לבשו כמעט תמיד צורה חריפה והיו מלווים גם בלא מעט אגו. אלא שאם מנקים את הסגנון, באב"ד בסך הכל הציף סוגיה נכונה - חלק מפקידי האוצר עלו למגרש הפוליטי והחמיצו את גבולות תפקידם. הגדיל לעשות אחד הבכירים שערב הבחירות האחרונות סיפק לבני גנץ מידע, ללא אישור מוקדם על תקציב המדינה באופן ששימש את גנץ למטרות פוליטיות. המעשה אגב מיוחס עד היום לשאול מרידור ראש אגף התקציבים, שאינו מכחיש את הדברים, אך טוען שנעשו באופן לגיטימי גם עם מפלגות אחרות ורק ביחס לפרטים שהם מידע ציבורי.
המאבקים בצמרת האוצר יכלו להיות פולקלור רכילותי נחמד אלמלא בצל מאבקי הכוח נפער שוב גירעון של כ-50 מיליארד שקל, הממשלה תעביר ביום שני הקרוב קיצוץ רוחבי נוסף וכל הטוב הזה מגיע ערב בחירות עוקבות שהן כשלעצמן אירוע כלכלי שצריך להתמודד איתו.
עם כל חוסר אהבתו לעימותים, כחלון כבר לא יכול להשאיר את קרבות הרחוב למנכ"ל שתחתיו. לציבור מגיע לדעת מה חושב שר האוצר על הסיטואציה שנוצרה, איזה אחריות הוא לוקח אליו, מה הלקחים שהוא הפיק? איך הוא מתכנן לטפל בגירעון ואיך מי שרוצה להמשיך להחזיק בתפקיד מתכוון לנווט את המשרד מכאן.
אפשר וצריך לעקור תופעות כמו הדלפות שנועדו לייצר מציאות אבל אי אפשר להטיל את כל כובד האחריות על הפקידים ובוודאי שאי אפשר להפסיק לשמוע אותם. שינוי מבני במשרד האוצר, שינוי תמהיל אנושי והגדרת גבולות גזרה חדשים הם חלק מהפתרונות ויש רק איש אחד שיכול להוביל אותם - שר האוצר.