גרארד קושנר דונלד טראמפ / רויטרס
הסדנה הכלכלית בבחריין היא החלק הראשון ב"עסקת המאה". חלקה המדיני של העסקה יוצג כנראה רק אחרי הבחירות בישראל. הסדנה בבחריין משתלבת היטב במשנתו הפוליטית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לפיה הכלכלה היא המפתח לפתרון סוגיות ואתגרים פוליטיים וחברתיים.
אולם, הכלכלה תמיד שיחקה תפקיד משני בלבד בפתרונות מדיניים מהותיים בהסכמי השלום בישראל ובעולם. התמריצים הכלכליים לא היו הציר המרכזי של הסכמי השלום, אלא רק החלק המשלים למדיני. על כן, הניסיון האמריקאי להציג בראש ובראשונה סדר יום כלכלי למזרח התיכון, הוא חדשני אך נראה כי ברור לכולם, כולל לקושנר, שהצלחת התוכנית קשורה באופן הדוק לחלק המדיני שעדיין לא הוצג.
עם כניסתו לבית הלבן בינואר 2017 טראמפ הבהיר, כי הדרך האופטימלית "להחזיר את אמריקה לגדולתה" במערכת הבינלאומית, היא כלכלית ונשענת על היכולת לשכנע שחקנים במערכת הבינלאומית לשתף פעולה עם הבית הלבן.
מנקודת מבטו של טראמפ, העוצמה הכלכלית היא רב-תכליתית ומהווה תרופה לרוב המחלות. מלחמות הסחר הרבות שטראמפ מנהל ממחישות את שימושו בנשק הכלכלי כפרס או תגמול על התנהגויות פוליטיות שעולות בקנה אחד עם האינטרסים של ארצות-הברית. הסנקציות מול איראן, טורקיה ומלחמות הסחר עם סין והאיום מול מקסיקו הן חלק מדוגמאות אלה. כעת, מאמינים בממשל, הגיעה השעה לנסות ולקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעים כלכליים, או כפי שאמר הנשיא טראמפ: "תשתיות במקום רובים".
ממסמך בן 40 עמודים שפירסם הבית הלבן, עולה כי התוכנית הכלכלית מחולקת לשלושה מרכיבים מרכזיים: מיצוי הפוטנציאל הכלכלי הפלסטיני, העצמת העם הפלסטיני וחיזוק הממשל הפלסטיני. החזון של התוכנית הוא להכפיל את התמ"ג הפלסטיני, לייצר מיליון מקומות תעסוקה ולהוריד את אחוז העוני ב-50% - תוך עשור בלבד.
התוכנית מכילה אלמנטים שמחזקים את האוטונומיה הפלסטינית, כמו הקמת כביש גישה וקו רכבת שיחברו את עזה לגדה, והסרת החסמים ליחסי סחר ותנועה עם מדינות האזור. מנגד, אין התייחסות לבקשות החוזרות ונשנות של הפלסטינים להקמת נמל ימי בעזה והקמת שדה תעופה פלסטיני, שני מרכיבים חיוניים לעצמאות כלכלית.
מטרת הוועידה היא להציג למדינות האזור, לפלסטינים ולמשקיעים גלובליים, דרכים להפוך את הכלכלה הפלסטינית ממבוססת סיוע חיצוני לבעלת איתנות עצמית, ובד-בבד למצות את הפוטנציאל הכלכלי האדיר לשגשוג כלכלי בזירה הפלסטינית - אם יושג שלום. בטבעת הראשונה של המדינות של מערך התמיכה המבוקש, נמצאות השכנות לגדה המערבית ולרצועת עזה. בטבעת השנייה - מדינות האזור כולו. יעד נוסף של הסדנה הוא להדגים לפלסטינים מה ההפסד הכרוך בהמשך הסכסוך ובסרבנותם להצעות שמעלה ארה"ב לפתרון הסכסוך.
מעשית, ארה"ב מבקשת לגייס באמצעות הסדנה 50 מיליארד דולר שיושקעו במשך עשר שנים בתשתיות, תעשיות, הון אנושי, יצירת מקומות עבודה, סחר אזורי, שיתוף פעולה והפריה הדדית. כל אלה חיוניים לפיתוח יישות פלסטינית עצמאית ומשגשגת.
ג'ראד קושנר, יועצו וחתנו של הנשיא האמריקאי שמוביל את עסקת המאה, התבטא בחודש שעבר בנושא ואמר כי "התקדמות כלכלית תושג רק עם ראייה כלכלית מוצקה ואם ייפתרו יסודות הליבה הפוליטיים". דבריו אמורים להוות פיתיון לפלסטינים להתפשר בסוגיות אחרות, הקשורות בשאיפותיהם הלאומיות. במילים אחרות, התוכנית הכלכלית נועדת להיטיב עם הציבור הפלסטיני בכל הקשור לאורח ואיכות חייו, ולדרבנו ללחוץ על הנהגתו לגלות גמישות בשאר הסוגיות המדיניות-טריטוריאליות, כדי להסיר חסמים ידועים מהדרך להסכם מדיני.
בהסכמי שלום אחרים שנחתמו לאורך ההיסטוריה, לרבות הסכמי השלום של ישראל, ניתן לראות כיצד שיקולים כלכליים מהווים תמריץ להמשך המו"מ, אך מקומם הוא תמיד לצד אינטרסים מדיניים וסוגיות טריטוריאליות ולאומיות בוערות הרבה יותר.
הניסיון של ממשל טראמפ להפוך את סדר העניינים, לבנות קודם את שדה התמורות ואחר-כך להציג את המתווה המדיני להסדר בין ישראל לפלסטינים, הוא חדשני אך כנראה תלוי לחלוטין בחלקו המדיני.
כנראה שבמזה"ת האמריקאים יצטרכו הרבה יותר מתשתיות, כדי להחליף את הרובים.
חדד הוא לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים של משרד הביטחון וחוקר בכיר, ראש תוכנית המחקר כלכלה וביטחון לאומי ב-INSS; פדלון הוא חוקר במכון