אילון נופר / צילום: איליה מלניקוב
ביום שאחותי הציעה לי לעשות איתה טקס הזעה אינדיאני, אמרתי לה שזה רעיון גרוע. אני בטוח אצא באמצע, או שזה ייגמר במיון.
קוראים לזה סווט לודג’, אוהל שבנוי מענפים עבים, מכוסה בשמיכות, במרכזו ערימה של אבנים לוהטות, ועליהן שופכים מים שיוצרים את האדים החמים. הטקס נעשה בחושך מוחלט, ועל פי המסורת האינדיאנית משול ללידה.
לי אין סיבולת גבוהה כשמדובר בחום, הזעה, קיץ או טרופיות. גם ככה גלי החום שלי מחסלים אותי, ואני מסתובבת עם קוביות קרח בפה. אבל נעניתי להזמנה. ראיתי את השמחה בעיניה של אחותי, ואחר כך את הפחד. היה ברור לשתינו שאנחנו נכנסות לטריטוריה לא מוכרת.
30 איש מזיעים, ואין לאן לברוח. גם לא ליישר את הרגליים, ובטח שלא לנשום. לא ראיתי את הידיים שלי, את עצמי ובטח לא את אחותי. ישבתי והתרכזתי בלשרוד. לאחר שעות של הזעה פתחו לנו את הדלת, לצאת החוצה בחזרה למציאות. זחלתי על ארבע במעגל, עד שראיתי את האש מבצבצת בחוץ, ותחושת הגאווה והשמחה התחילה לבעבע: שרדתי!
הטקס נסגר בעמידה משותפת סביב המדורה הגדולה, כשאני רטובה מזיעה, עטופה בשכבת בוץ עבה, רחוקה מחיי היומיום שלי בין ההפקות, החזרות והצילומים. אחזתי בידה של אחותי, והרגשתי את זה מבפנים. אני חזקה.
אילון של פעם לא הייתה שורדת חוסר נוחות מאתגר שכזה. מבחינתה לא הייתה שום סיבה להכניס את עצמה למצב כזה, אז מה נשתנה? הבנתי שלא עובד לי לעשות את אותו הדבר כל הזמן, ושאני רוצה להיות בקשר גם עם המקומות שהכרזתי עליהם כ’לא מתאימים’, כדי לפתוח דלתות חדשות ולחוות עוד צבעים בעולם.
הפעם הראשונה שעשיתי כזה דבר כאדם בוגר הייתה בנפאל. גם עם אחותי. נרשמנו באופן ספונטני לוויפאסנה של עשרה ימים. לא ידעתי על זה הרבה, הבנתי שהדגש הוא על שתיקה, לא היה לי מושג שהקושי האמיתי יהיה היכולת להכיל את הכאב בישיבה מזרחית, מארבע בבוקר עד שבע בערב. בלי לזוז, בלי להימתח, בלי לצחוק, בלי... ישבתי ובכיתי מכאבים במשך עשרה ימים, וכך גם אחותי שישבה מאחוריי. אבל לא קמתי עד היום האחרון. למדתי להכיל את הכאב שלי ואת שלה, בצורה שלא התאפשרה לי לפני כן.
לא כולנו צריכים להכניס את עצמנו לטקסים אינדיאנים ומנזרי שתיקה כדי לתרגל הכלה של חוסר נוחות חיובית. אבל אני הרגשתי שכשאני רצה חזרה הביתה כמו סוס לאורווה, ונכנסת למיטה עם סרט ופופקורן, אני מפספסת משהו בחיים. אז אתגרתי את עצמי. החלטתי שאני אומרת ‘כן’ לדברים, ונראה מה יהיה.
באחד הימים, מישהי שהתחברתי אליה באותו טיול ויפאסנה בנפאל הזמינה אותי לקפה אחרי העבודה. התפתחה שיחה על הסרט שהיא מביימת, ולקראת סוף המפגש היא שאלה אם ארצה להצטרף להשלמות צילומי הדוקו שלה. פרט חשוב: זה קורה בכפר קטן בברזיל. נו פאקינג וויי. אני שונאת מקומות אקזוטיים, חשבתי בלב, אבל עניתי - כן. ועוד באותו היום קנינו כרטיסים לריו.
באותה תקופה השיר 'תה עושה סחרחורת, ולבן עושה לי רע, ורגל תרנגולת מעוררת בי בחילה', היה השיר שתיאר את הרגישות וההימנעות שלי מסוגי מאכלים, ואת ההרגלים שסיגלתי לעצמי. למשל: לא יוצאת לשמש, לא נכנסת לים עם בגד ים, לא אוכלת אחרי השקיעה, לא שותה, לא ולא ולא. אבל לא סיפרתי לחברה על כל זה. אחרי הכול, הייתי במשימת ‘כן’.
נחתנו בברזיל, ואחרי נסיעה ארוכה, שכללה רכבת, אוטובוס ומונית הגענו לכפר. בית הקפה הכי חגיגי שהיה שם היה בדיוק על בור השופכין של הכפר. וכך שתינו כל בוקר קפה על הביוב, בלילות רקדנו פוהו ושתינו קפריניות, וכשלא צילמנו, הסתובבנו עם בקבוק בירה של ליטר ובגד ים ביקיני (שרכשתי לראשונה בחיי) וישבנו על חוף הים בשמש. עשיתי בערך כל מה שאני לעולם לא עושה, ונהניתי. נכון, עליתי 5 ק"ג בחודש, אבל זה לא היה השיא. השיא היה כשגיליתי על הישבן של חברתי למסע את הנוסע השמיני. מסתבר שביז’ו דה אטלטיקו, הטפיל הברזילאי המפורסם, מצא את ביתו החדש.
מדובר בתולעים שגדלות מתחת לעור. כמו בסרט 'חולית', הן טיילו לנו בגוף - אצלי זה קרה בכפות הרגליים. ישבתי עם סכין וניסיתי לדקור אותן למוות, ובמקום, עשיתי לעצמי פצעים מזעזעים. למרות כל התרופות, הן נשארו בחיים. חזרתי הביתה מגרדת, שמנה ושזופה.
זמן קצר אחרי הנחיתה, הבחור שיצאתי איתו הציע שאצטרף אליו לטיול צלילה, למרות שאני לא צוללת. יותר מזה, אני נגד צלילה - זה מפריע לחיות, אני סובלת ממחלות ים, וסירות עושות לי קלאוסטרופוביה. אז כמובן שאמרתי כן, וצירפתי למסע את החברה החדשה שלי עם התולעים.
ההפלגה הייתה גיהינום. סבלתי מכל רגע, למעט הרגע שבו שנירקלתי עם צב מים, והרגע שבו התולעים שלנו נפטרו - בוקר אחד קמנו, והן לא היו. כשסוף סוף ההפלגה הסתיימה, גיליתי שיש לי מחלת ים, לא רק בזמן הפלגה, אלא בעיקר אחריה. כשירדנו מהסירה הייתי מושבתת לשלושה שבועות עם ורטיגו קשה, פשוט לא הבנתי איפה הרצפה. נשמע כמו סיוט, אבל האמת היא שיצאתי מכל זה הרבה יותר עמידה, ועם חברה חדשה לחיים, כי אחרי כל החוויות האלו לא יכולנו להיפרד יותר.
אפשר לומר שלשבת עם חוסר הנוחות הפך לאחד המאפיינים שלי: אני עושה את זה בכל הזדמנות. רק לפני חודש חזרתי מסדנה אינטנסיבית בת שלושה ימים, שלא הייתי ממליצה לאף אחד לעשות. וכל זאת למה? כי זו חיות, תנועה, חוסן, אומץ והתרחבות. וכל זה קורה רק כשאנחנו מתאמנים על יציאה אל המקומות שאנחנו לא רגילים לחוות את עצמנו בהם.
פעם לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה דברים שלא מתאימים לי. היום אני מחפשת אותם. זה שיחרר אותי בכל כך הרבה מובנים, מתבניות ששמתי על עצמי, מחוקים דמיוניים שאני ככה או ככה, אוהבת את זה, לא עושה את זה.
כל התמודדות כזו פתחה לי דלת, ונתנה לי הזדמנות לחוות צדדים בתוכי שלא הכרתי, ושהפכו לחלק מהרפרטואר שלי. אני קוראת לזה אימוני הבוץ שלי, שבהם אני מתלכלכת. זה לא תמיד מרגיש אלגנטי, ובטח שלא נוח. אבל אחר כך יש תחושה של התעלות רוחנית. חיבור לחלק שמלא בעוצמה בתוכנו. כמו לסיים ריצת מרתון. כן, אני יכולה.
באנו לעולם הזה לנוע, לגדול ולבקע בכל פעם את המוכר והידוע, גם כשזה לא נעים. סתם התמכרנו לקל ולמוכר. יש כל כך הרבה הנאה במקומות הפחות נוחים. אבל זה בסדר, אל תאמינו למילה שלי. פשוט תנסו בעצמכם.