חגית הרמון / צילום: איל יצהר
את חגית הרמון פגשתי בדרום תל אביב. כבר בדרך למקום המפגש התחלנו במדיטציה בהליכה, והתרכזנו בנשימה ובנשיפה. לאט לאט רעשי הרחוב הפסיקו להשפיע, הצעדים נעשו קלים והמחשבה נרגעה. את הראיון עצמו התחלנו עם מדיטציה קלילה, המלווה בשלוש פעימות פעמון יפני קטן שברשותה, שמטרתן להחזיר את תשומת הלב לנשימה ולגוף. הפעמון, הסבירה לי, הוא כלי יעיל, שתופס את החושים ומרכז אותם, וכך ניתן להרפות מכל הדאגות והטרדות, שנעלמות עם הצלילים ולו לכמה דקות יקרות.
הרמון, 49, היא נזירה לשעבר, שהתגוררה במרכז שהקים בצרפת הנזיר תיך נאת האן, מהמנהיגים הרוחניים הבולטים בימינו, אחרי שהוגלה מווייטנאם. היא חייתה שם 12 שנה, חזרה לפני ארבע, ולאחרונה תרגמה את ספרו ‘אמנות החיים’ לעברית (הוצאת אור עם). כיום היא מלמדת ומפיצה בארץ את תורתו, המציעה דרך חדשה לחוות אושר וחופש.
מה גורם לבחורה בת 33 להפוך לנזירה? הרמון אומרת שהמסע הרוחני שלה החל עוד כשהייתה ילדה. "חלק ממני לא רצה להיות שייך למסגרות של המבוגרים. הם נראו לי כל הזמן מוטרדים, עוסקים בדברים שעושים אותם לחוצים, או שכלל לא אהבו לעסוק בהם. לא הבנתי מדוע. שאלתי כל הזמן איפה אלוהים וכיצד הוא נראה, ולא קיבלתי תשובות.
"תמיד הייתה לי תחושה שלשקט יש ערך, לא רק לדיבורים ולמעשים. היום, בראייה לאחור, אני יכולה להבין מאיזה מקום זה הגיע. האידיאלים החברתיים כמו זוגיות, קריירה ומשפחה, לא נראו לי חשובים, ולמרות זאת מצאתי את עצמי הולכת בתלם, נכנסת למסלול חיים מקובל של לימודים וקריירה. בחרתי בלימודי משפטים, כי חשבתי שדרך זה ניתן לשנות את הסביבה. אבל במהלך הלימודים הרגשתי שהיה חסר לי ידע, שהאינטלקטואל וההבנות השכליות לא מספקות או משרתות אותי.
"זה אמנם נשמע נדוש, אבל בגיל 28 החלטתי לנסוע להודו. מישהו שהכרתי שם הכריח אותי להירשם לקורס מדיטציה - הוא פשוט רשם אותי, בלי לשאול. ראיתי שעוד אנשים מצטרפים, והחלטתי ללכת ולהתנסות. בסוף אותו בחור לא התחבר בכלל לתרגול, ואילו אני פשוט נשביתי. מרגע זה היה לי ברור שהגעתי לסוג של בית. מקום שחיפשתי כל כך הרבה שנים - להרגיש שייכת.
"הכול תמיד הרגיש לי ליד, ובזמן התרגול שנמשך כשלושה שבועות, אחת הנזירות הקריאה מתוך ספר של תיך נאת האן, שנקרא ‘לב ההבנה’. הייתי בשוק. מעולם לא הרגשתי כזה חיבור מדויק, שמפרק את כל התפיסות שלנו על החיים. זה היה מאוד חזק, וענה לי על החיפוש הפנימי".
היא החליטה לעזוב הכול, ולנסוע לפגוש את האן. "האנשים הקרובים אליי חשבו שהשתגעתי. זה נתפס כמעשה קיצוני, לא מקובל. מי עוזבת הכול בתחילתה של קריירה, למען חיפוש עצמי ארוך, מאתגר שמצריך ניתוק מהסביבה המוכרת והידועה? אבל במפגש עם האן ראיתי לראשונה אדם שנמצא באמת בחופש. הנוכחות הכובשת שלו ממוססת אמונות ישנות.
"עם זאת, לקח לי זמן להתמסר לתהליכים שלו, עברו שלוש שנים עד שקיבלתי החלטה.נסעתי וחזרתי מספר פעמים, עד שהבנתי שאם זה מה שהכי חשוב לי, אני צריכה להתמסר ולעבור למרכז הגדול שלו בפלאם וילג’ שבדרום צרפת. היה כאן אמון בסיסי מאוד חזק, המבוסס על ניסיון ולא על אמונה עיוורת".
להיות בהשתאות
המעבר למעמד של נזירה הוא תהליך שנמשך מספר שנים. "מגישים מכתב בקשה, ואז יש ועדה פנימית שמחליטה. במידה והתשובה חיובית, מתחילים תהליך של התלמדות ויש גם בדיקת התאמה לקהילה שאליה משתייכים. לאחר מכן, יש תהליך הסמכה, שקצב ההתקדמות בו הוא סובייקטיבי. השלב ראשון הוא הסמכת 'פרח נזירות', וכאן מתחילים ללמוד לעומק. אחרי שלוש שנים עוברים לתהליך של הסמכה מלאה. בסוף יש טקס מאוד מרגש, שבו תיך מסמיך כל נזיר ונזירה. כל הקהילה מתכנסת, מקבלים גלימה ומגלחים את הראש. אבא שלי לא הגיע לטקס, הוא לא היה מסוגל לראות את זה, היה לו קשה לראות אותי מגולחת ראש. לקח לו זמן להסתגל, אבל עם הזמן הוא הפנים. אמא שלי, אחותי ואחי קיבלו בהבנה. אמא שלי אפילו הגיעה בהמשך לביקור מספר פעמים".
להפוך לנזירה זה אומר לשנות את כל אורח החיים. על מה ויתרת?
"על כל מה שנחשב למיינסטרים. קריירה אידיאלית, משפחה, זוגיות. אמנם עשיתי ויתור על קשרים רומנטיים, אבל לא היה שום ויתור על אינטימיות. דווקא יש הרבה, כחלק מקהילה ומגורים משותפים. יש צורך להתחשב באחר, ואת אותם קשיים שכולנו חווים במשפחה או בעבודה עם אנשים קבועים בחיינו".
לא היה לך קשה עם הבחירה הזו?
"בכל דרך שנבחר אנו עושים ויתורים ומשלמים מחירים. את הוויתור צריך לראות אל מול הדרך המקודשת. כל רגע עם עצמי, מול הסביבה, הטבע. אפילו בכוס המים ששותים. הודיה היא חלק מהתרגול, כי התרגול נועד לשמח אותנו. הכרת התודה נעשית באופן טבעי. התרגול מאפשר לנו גם להיות בהשתאות, כאילו כל דבר נעשה בפעם הראשונה.
"זה נכון שיש קשיים שלא פוסחים עלייך. חום, קור, תנאים מצומצמים, משברים עם אנשים, או שינויים פיזיולוגיים אישיים. הדגש במסורת שלנו הוא דווקא על חיים בקהילה, ופחות על התבודדות אישית, ולי זה מאוד הפריע, כי אני זקוקה לשקט ולפרטיות. היה מאוד מאתגר ומורכב להגיע לזה. מצאתי גם קושי לחיות רק בסביבה נשית. לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתדרת טוב יותר עם גברים. לא היה לי קל.
"גם בתרגול עצמו מצאתי את עצמי חוזרת לדפוסים הרגילים שבהם התודעה מחפשת כל הזמן אנשים אחרים שישפיעו על האושר שלנו. המורה שלי, התרגול, הקהילה, כל אלה צריכים לשמח אותי. לקח לי זמן להפנים שזה לא התפקיד של אף אחד. זאת האחריות האישית שלי".
להיות נזירה בודהיסטית, אומרת הרמון, זה לחיות חיים פשוטים מאוד, המוקדשים לחקר התודעה. "זאת בעצם הייתה הקריירה שלי - להקדיש את כל חיי, ולהיות כל הזמן בתודעה ערה. חשוב לציין שזה לא מתוך ניתוק סביבתי. ההתבודדות מאפשרת התבוננות פנימה, על מנת לראות כיצד אני משפיעה על ההתרחשויות מסביבי. מעבר לכך, יש קהילה שתומכת בדרך שלי, ויש בזה משהו מאוד מוגן, יחסית. לדוגמה, אם קמתי ביום לא טוב, אני יודעת שיש אנשים סביבי שמתרגלים ומשפיעים בכך עליי. אפילו במקום עצמו יש שינוי אנרגטי. מישהו כבר תרגל שם בעבר, וזה מורגש באדמה עצמה".
איך נראה סדר היום שלך כנזירה?
"בעיקרון, היום מחולק לארבעה חלקים - תרגול, לימוד, עבודה וזמן ללא משימה, שהוא בעצם זמן חופשי שאת יכולה להעביר בחדר, במפגשים חברתיים או בקריאה. כנזירה את מתעוררת לצלצול פעמון שפותח וסוגר את היום. יש סביבך כל הזמן מתרגלים שיוצרים מרחב לימוד ותרגול תמידי. בדיוק כמו שרופא עובר סטאז’ בסביבה שתומכת בדרך שלו, וזה משפיע עליו.
"מקיצים ב-5:30 בבוקר לתרגול מדיטציה, זמן פעילות גופנית אישית וניקיון החדרים. יש גם זמן למדיטציה בהליכה משותפת עם כל הנזירות (יש הפרדה בינן לבין הנזירים, צ"צ). כחלק מהחיים במנזר, יש לכל אחד תחום אחריות, שמשתנה כל כמה זמן. האחריות שלי הייתה ארגון כל נושא המחזור, תחזוקת המרכז וקשר עם הוצאות לאור של ספריו. בנוסף, עשיתי תרגול לאנשים חדשים. המקום נועד להיות בשירות למען אחרים, זאת אחת הדרכים שלנו להיות מוזנים על ידי כספים מהקהילה שבאה והשתתפה באירועים במרכז שלנו".
מה גילית על עצמך במהלך חיי הנזירות?
"שאני אדם שאוהב לעזור. יחד עם זאת, גיליתי גם את הסכנה שבחוסר הגבולות בנושא. בקלות ניתן לגלוש לכעס או לרוגז הנובעים מתחושה של מחויבות שלא מתוך בחירה, כי לא נעים לי, או לעשייה של משהו כי מישהו ביקש וזה לא בדיוק התאים לי".
אפליקציית הפעמון
האן, יליד 1926, הוא נזיר זן וייטנאמי, מהפכן, פעיל שלום ומשורר. בשנות ה-60 עמד בראש המשלחת הבודהיסטית לשיחות השלום בפריז. "בזמן מלחמת וייטנאם הוא הבין שהוא לא יכול להמשיך ולשבת במנזר", מספרת הרמון, "כאשר אנשים מורעבים, ללא בתים או כפרים שנשרפו להם כליל, אי אפשר להגיד להם להגיע לתרגול במנזר - הם עסוקים בהישרדות. אז הוא הגיע לשטח, והביא את התרגול לתוך המשבר. כל רגע מתאים לתרגול מדיטציה".
בשל פעילותו לקידום השלום נאסר עליו לחזור לארצו, והוא השתקע בצרפת, שם הוא הפיץ את התורה שלו, המכוונת בני אדם לחיות חיים פעילים יותר, ולעמוד מול אתגרים מתוך סקרנות ובשמחה. הוא כתב עשרות ספרים, ונסע ללמד בכל רחבי העולם. למעשה הוא היה זה שטבע את המונח ‘מיינדפולנס’ לראשונה במערב. הכוונה היא לתרגול מתוך ריכוז שמאפשר תשומת לב מלאה לרגע הנוכחי, נוכחות ערה וקשובה, תוך תשומת לב לאיכות שיש לנו.
‘אמנות החיים’ שלו היא תוכנית אב לשילוב בין החיים המודרניים לבין הפשטות. זוהי תמצית של חיים ארוכים ויוצאי דופן, שמהם יצר את המונח ‘בודהיזם מעורב’ - בודהיזם שהוא חלק מהותי מחיי היומיום וכר לפעילויות חברתיות.
הגישה יוצאת הדופן, שלעתים קוראת תיגר על המקובל, באה אצל האן לידי ביטוי גם ביחס לנשים וגברים. "הוא לא הבין מדוע המסורות הבודהיסטיות השונות מנציחות את ההבדלים בין נזירים לנזירות, והחליט לשנות את הכללים. הוא מאוד מקפיד על שוויון בין המינים. בניגוד למסורות אחרות, שההסמכות שלהן לנזירות ולנזירים שונות, כאן ההסמכה זהה".
מה שמייחד אותו, אומרת הרמון, הוא היותו אדם חופשי. "זה אומר שהוא אדם אותנטי, שיודע למצוא את האושר שלו בכל מצב, ושהנסיבות לא מכריעות אותו. האן, שעד גיל 88 התהלך כנער, חטף שבץ ועכשיו הוא על כיסא גלגלים. כאשר פגשתי אותו לא ראיתי אדם מסכן, אלא ההיפך, הוא בנתינה אינסופית. אדם שמרגיש את כל מה שאנחנו מרגישים, אך לא נכנע לדברים. מלא אהבה וחמלה. זה אדם חופשי בעיניי.
"מה שעוד מייחד את הדרך שלו זו היצירתיות. לא סתם הוא נתפס חדשן. הוא לקח מסורת עתיקה והכניס בה שדרוגים בהתאם לצרכים של העידן החדש. למשל, היה לו רעיון לאפליקציה לפעימות פעמון קבועות. או הרעיון לבצע מדיטציה גם בזמן ארוחות או אפילו בשירותים, כלים שיזכירו לנו לנשום, לחזור לכאן ועכשיו גם במהלך יום רצוף אירועים ולחוץ.
"דווקא בישראל, מדינה של קונפליקטים וסטרס, עם כור היתוך רב תרבותי שנתון למאבקים פנימיים, הישרדות ופחד קיומי, אנחנו חווים לחצים תמידיים הקשורים לעבר ולעתיד. התרגולים מרגיעים מנטלית ופיזית, דרך מיקוד בשמחה ובכאן ועכשיו. הכלים הללו יכולים לנטרל את הפחדים היומיומיים שלנו. מכאן אפשר להתמודד עם כל קושי".
אנחנו גם חיים בעולם מאוד הישגי.
"לפי האן, אנשים עלולים להפוך לקורבן של ההצלחה שלהם, אבל לעולם לא יוכלו להפוך לקורבן של האושר שלהם. ברגע שאתם מקבלים את עצמכם כמו שאתם, יש לכם הזדמנות להיות מאושרים. רבים מאתנו רוצים להצליח ולהיות מס’ 1, ונוטים לחשוב שנהיה מאושרים יותר עם ההישגים שלנו. כדי לעשות זאת אנחנו מקריבים הכול, את כל זמננו ומרצנו, ובעצם את האושר שלנו - כמו זמן איכות עם משפחה וחברים, תחביבים או מנוחה. מה הטעם להיות מס’ 1, אם אתם בסופו של דבר לא מאושרים? אם אתם מאושרים יותר, יש לכם שלווה פנימית ולעבודה שלכם יש סיכוי להיות מוצלחת יותר".
רבים מאיתנו חיים בדאגה מתמדת.
"דאגה היא לא רגש. זהו מנגנון קוגניטיבי שמונע ממחשבה, בריחה מפחד. יש לנו מערכת רגיעה שעוזרת לנו לאזן את עצמנו לטווח הארוך, אז למה שלא נתחבר לסביבה, לנשימה ולמה שקורה כאן ועכשיו? אצל רובנו המערכת הזו לא פעילה מספיק כי לא מעריכים אותה, אבל היא לחלוטין נחוצה להישרדות שלנו. יש את המשפט שמניע את כולנו: אל תשבו סתם, תעשו משהו. וכאן הדרך היא ‘אם אתם יושבים, פשוט תשבו’. תשהו בתוך הישיבה הזו.
"במערכת הרגיעה, שום דבר לא מאיים, לא צריך דבר מעבר למה שיש לנו ברגע זה, ואז אפשר לשחק את החיים מתוך שמחה והנאה. המדיטציה אינה רק מקום מקלט שעוזר להפסיק לסבול לזמן מה, אלא התובנה לגבי הסבל שלנו היא זו שמשחררת אותנו באמת מהלחץ".
השקט היה חסר לי
כיום מתפרנסת הרמון מסדנאות למבוגרים ומעבודה עם ילדים על מיינדפולנס. "הפעילות שלי עצמאית, ולא כשלוחה של המרכז בצרפת, אבל הם נתנו לי את ברכת הדרך".
מה גרם לך לפרוש מחיי הנזירות?
"הרגשתי שמיציתי. בנוסף, היו יותר מדי אינטראקציות חברתיות שלא התאימו לי. לא ידעתי לזהות זאת מיד. בהתחלה עשיתי הפסקה, וחזרתי לארץ. רציתי פשוט לנוח. נכון שזה סותר, אבל רציתי שקט, בלי קהילה ואנשים סביב, כי בלי לשים לב, לקחתי על עצמי יותר מדי פעילויות, וזה שחק אותי. הפסיק להיות לי נחמד לחיות בצפיפות. רציתי לישון בשקט, ולא עם עוד נזירות באותו חדר.
"אחר כך ביקשתי להאריך את ההפסקה. ואז משהו הרגיש לי שאני צריכה להישאר כאן בארץ ולעשות את הפעילות מכאן, עם קצת יותר מרחב וחופש ופחות קהילתיות. רציתי לבדוק כיצד ניתן לשלב את התרגול בחיי היומיום המעשיים שלנו. המסקנה שהגעתי אליה היא שאני רוצה לעשות את זה בתוך מרחב השקט האישי שלי, ובדרכי.
"עם החזרה לארץ, השלב הראשון היה מנוחה ארוכה. הייתי זקוקה לזה. כשהגעתי לא היה לי כלום. כל מיני אנשים טובים, משפחה וחברים, התגייסו והבית התמלא לי בכל טוב. קיבלתי המון תמיכה, שאפשרה לי מעבר מכיל ומקבל".
עם זאת, החזרה הייתה כרוכה גם בהלם תרבות. "ראיתי שיש אנשים שהולכים ברחוב ולא מתרגלים מדיטציה, לא נמצאים בתשומת לב לחיי ההווה. ראיתי אנשים חסרי מנוחה ובלחץ, כאשר יש כלים כל כך פשוטים וזמינים שיכולים להביא לרוגע פנימי, ריכוז והקשבה, על מנת להיות פשוט מאושרים מהרגע.
"לאט לאט הבנתי שאני רוצה לפתוח קבוצת תרגול. אחר כך התחלתי להעביר קורסים, עם רצון עז להיכנס גם לבתי ספר. החזון שלי הוא להקים מרכז תרגול בישראל. לא סטודיו, אלא מרכז שחיים בו ביחד כקהילה המתרגלת אורח חיים מובנה, ושבמקביל תהיה גם פתוחה לקהל הרחב. זו תהיה קהילה שחיה חיים מלאים, ועם זאת לא מנותקת מהחברה".
ויתרת על אורח החיים הנזירי?
"לא ממש. יש הרבה אלמנטים שאני עדיין ממשיכה. למשל, חיים פשוטים מאוד, להיות בתשומת לב לכל עשייה בנפרד, ולא לאלף דברים בו זמנית. עמידה בכללי אתיקה, כולל אי אכילת בשר ואי צריכת סמים או אלכוהול. יציבות כלכלית חשובה, אבל לרצות כסף זה כלל לא מנוע עבורי. הדרך ממשיכה איתי גם לאחר שהורדתי את גלימת הנזירה. אורח החיים הזה הושרש בתודעה שלי, והפך לדרך חיי".
להכיל חוסר נוחות
"משמעות הסבל נובעת מחוסר שביעות הרצון שלנו, לזה אנחנו קוראים ‘חוסר נוחות’. ראש המנזר (תיך נאת האן) כל הזמן דאג שלא נשקע באזור שבו כן נוח לנו, כי שם אנחנו מתקבעים ולא באמת חיים. הוא דאג שנהיה ערים. דווקא כשחווים אי נוחות, זה המקום שבו אנחנו מתעוררים.
"מעבר לזה, החיפוש אחרי נוחות יוצר חוסר מנוחה - זה אי נוחות שלי עם עצמי (אני לא מספיק טובה, מה חושבים עליי וכו’). לפי ארבע האמיתות הנאצלות בבודהיזם, סבל הוא חלק מחוסר המנוחה. במצב כזה, אנחנו כל הזמן רוצים שיהיה לנו נעים, במקום פשוט לעצור, לשהות בתחושת הלא נעים, להפסיק לרדוף אחרי עוד ועוד חוויות מענגות, שלעתים פוגעות בנו, ופשוט לתת לזה נוכחות על מנת שזה יחלוף מעצמו".