ד"ר שמעון אזולאי / איליה מלניקוב
רבים מאיתנו נוטים לברוח ממצבים של חוסר נוחות. אנחנו פוגשים אותם לא מעט בחיי היומיום, ברמה החברתית, הרגשית והמחשבתית, ובמקום להתיידד איתם או להתייחס אליהם כאל אתגר שיכול לעזור לנו לשפר את עצמנו, אנחנו מחפשים שיטות ואמצעים להרחיק אותם מעצמנו. בעידן הדיגיטלי, עם עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של מכשיר הסלולר שנמצא איתנו כמעט בכל סיטואציה, זה אפילו עוד יותר קל. אבל ייתכן שבבחירה הזו אנחנו דווקא פוגעים בעצמנו.
"בשבילי אי נוחות זה מצב קיומי, בשני רבדים", אומר הפילוסוף ואיש החינוך ד"ר שמעון אזולאי, המשמש כמרצה בכיר בקריה האקדמית אונו. "הראשון הוא שהרתפתחות אנושית כרוכה באי נוחות. בלי זה אי אפשר בכלל להתפתח ליצור חי בעל משמעות, ליצור אישיות וזהות. סבל הוא חלק אינהרנטי מהחיים האנושיים, הוא לא אויב. אם את יוצאת מנקודת הנחה שקושי, סבל, מאמץ ואתגר הם דבר לא רצוי, מפה מתחילה הבעיה. זה ברמה הקיומית.
"הרמה השנייה של זה היא רמה מוסרית. אני לא חושב שלאדם יש לגיטימציה להיות בנוחות. אחד הרגשות השנואים עליי הוא שלווה, כי אני חושב שזה רגש לא מוסרי. ממה אדם יכול להיות שלו? העולם עוד פצוע וחבול ומלא בבעיות. אם אתה שלו, אין לך מניע לעשות תיקון".
אבל במציאות יש לאדם רגעים שלווים. זה לא אומר שהוא מנותק.
"נכון, ופה ההבדל בין פילוסופיה לבין פסיכולוגיה. במהות, ברגע שמישהו שלו, אין לו סיבה אמיתית לקום וללכת. למשל, אחד הדברים שמאפיינים איש חינוך זהו חוסר נחת בלתי פוסק, והרגשה שאפשר לעשות עוד. משהו פה לא שלם, משהו פגום, תמיד אפשר להציל עוד ילד. ולכן בשבילי אי נחת זה מצב קיומי, ובלעדיה אין התפתחות ואין תיקון עולם. בגלל זה אני לא אוהב את המשפט 'איזהו עשיר, השמח החלקו'".
מה רע בלשמוח בחלקך? שנים אמרו לנו שזה חשוב.
"כי אם אתה שמח בחלקך, אין שום סיבה שתיצור משהו חדש בעולם, אין שום מניע. כשאני מנסה לפרש את ספר איוב, למעשה הבעיה האמיתית שלו היא שאלוהים אומר לו, אתה לא יכול להצטחצח בתוך הנפש שלך, בתוך העולם הפנימי שלך, ולחשוב שאצלך הכול טוב. הבעיה לא מתחילה מהשלב של 'סור מרע'. הבעיה מתחילה שיש אנשים שאומרים, 'אני לא עושה שום רע, אני אדם נפלא'. אבל אתה גם לא עושה טוב, אתה עומד מהצד. הרבה אנשים עושים את זה מסיבות פסיכולוגיות - הם נכשלו פעם, אז הם מעדיפים להסתגר, ולא ליצור זיקה לעולם".
באיזה תחום, למשל?
"כל החלטה שלנו שקשורה לעולם החיצוני היא הימור. זוגיות או אהבה, למשל. אין נחת באהבה. ברגע שאני מחליט ליצור זיקה למישהו, בשנייה הזאת מתחיל חוסר נוחות, משום שאתה תלוי בבן זוג ובמה שיקרה לו, ואלה תמיד דברים לא צפויים. זה תמיד יהיה רווי בחוסר נחת מסוים.
"דוגמה נוספת: ברגע שמישהו מוליד ילדים הוא יוצא להרפתקה מסוכנת, משום שהוא תלוי בהם - בצמיחה, בשגשוג, ברגשות שלהם. זה מצב של חוסר נחת בלתי פוסק, וזה הימור. צריך להבין שברגע שאנחנו יוצרים זיקה למשהו, זה עולם של חוסר נוחות.
"הברירה שחלק מהאנשים לוקחים על עצמם, גם ברמה הפוליטית-תרבותית וגם ברמה הפסיכולוגית האישית, זה לעשות גלות פנימית - להיכנס פנימה, משום ששם אני שולט וזה הכי בטוח".
ואז אתה נכנס לניוון.
"בדיוק. לאט לאט אתה מתכווץ לנקודה שאין בה כלום, אין בה תוכן. ברגע שאתה מתנתק, אתה לא יכול לחלוק עם אף אחד".
שטיפת המוח של הנוחות
בימים אלה עוסק אזולאי בפילוסופים ההלניסטים (אפיקורוס, קיקרו), שלדבריו הם הפילוסופים הכי רדיקלים בהיסטוריה. התפישה שלהם טוענת שעליך להתרכז רק בעולם הפנימי שלך, שום חריגה החוצה. לא לאלוהים, לא לקהילה, לא לעולם. זה הכי מסוכן שיש, כי מה שחשוב זה מה שקורה בחוץ, ומה שאני עושה. הבעיה היא שבגלל גורם אי הנחת, מתפתחות תפישות פילוסופיות-תרבותיות שאומרות שהחוץ יגרום לכאב לב, לסיכון, אז עדיף להתרכז רק בעולם הפנימי שלך. ההסתכלות בעצמי היא הכי בטוחה, כי מה שקורה בעולם הוא לא צפוי.
"אני אומר שהחברה האנושית במהותה היא חפצת חיים. אם היא רוצה צמיחה, גמישות וגיוון, היא חייבת להתיר ולעודד ספונטניות, אותו יסוד ייחודי שהוא בלתי צפוי. אבל ברגע שהיא עושה זאת, היא גם מגדילה את אי הנחת".
למה אנחנו מפחדים מאי הנחת?
"כי היא מלווה ברגשות לא נעימים - עצב, סבל, זה אפילו יכול להגיע לדיכאון. אנחנו רוצים רק את הרגשות החיוביים, כביכול, אבל לא ניתן לחיות חיים אנושיים שיש בהם רק רגשות חיוביים. שפינוזה, שהבין את זה, ניסה להכחיד את זה, אבל המחיר הוא ויתור על כל הרגשות. אי אפשר שתהיה שמחה בחיים בלי שיהיה עצב. אין מצב של נחת בלי מצב של אי נחת.
"אמא שלי, שהיא מקור ההשראה הכי גדול עבורי, דיברה על נחת רוח. בגלל שרוב הזמן היה חוסר נחת, אז יש רגעים של נחת וזאת הסטרוקטורה האנושית. ברור שאנחנו לא רוצים לחוות אי נחת, זה גם קשור לשטיפת המוח של רעיון האושר, שהוא רעיון מטופש מאותה משפחה שאומרת שהעולם הפנימי הוא הכי חשוב. העולם הפנימי חשוב, אבל מה שקורה מחוץ לך, אצל האחר, לא פחות חשוב. ברגע שאת מקדשת את העולם הפנימי, את מרסקת כל דבר אחר, כולל אותך.
"תראי לאן זה הגיע - בארה"ב, אם את עומדת להציג דעות פוליטיות בהרצאה באקדמיה, את צריכה למלא לפני זה 'אזהרת אי נחת'. כלומר, בגלל שאני עשוי לומר משהו שיגרום לך אי נחת, אני מזהיר מראש. וזה נהיה מטורף, למשל אם אתה מתכוון להגיד את המילה 'ישראל' אתה חייב להצהיר על זה, כי מישהו יכול לשבת בהרצאה ולהרגיש לא נוח שאמרת 'ישראל'. מה זה סובלנות? להסכים לשמוע משהו שגורם לך סבל, שגורם לאוזניים שלך להזדקר. אבל אם כולם מנסים שכולם ירגישו רק טוב, זה נורא. אין לגיטימציה בתרבות שלנו לרגשות שליליים.
"המקום שישראלי כנראה ירגיש הכי נוח יהיה במזרח אירופה, כי שם אתה לא כל הזמן מוטרד מרגשות של אנשים. קשה להיות אחראי על רגשות של אחרים כל הזמן, ועם זאת לנהל שיח אמיתי ואותנטי. זאת בדיוק הבעיה של תרבות שמקדשת את הפנימי כל הזמן".
בלי אשליות ניכנס לדיכאון
הפסיכולוג פרופ' מריו מיקולינסקר, מהמרכז הבינתחומי, מציג את ההגדרה שלו לחוסר נוחות - "כל מצב שמוציא אותי מהשגרה, מהדברים הידועים והמקובלים, מאותם דפוסים שבהם יש לי שליטה ויכולת לצפות מה יקרה. אלה בעצם מצבים שיש בהם הרבה אי ודאות - אני לא יודע בדיוק איך להתנהג, מה יהיו התוצאות. באיזשהו מקום, אני מאתגר את הגבולות של עצמי".
הגיוני שאנשים יחפשו את המקום שבו יותר נוח להם.
"ברור, כי באופן בסיסי, אנחנו במצב של חוסר נוחות קיומי - אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות. אז אנחנו בונים לעצמנו אמצעים וטכנולוגיות שעוזרים לנו להשיג שליטה, שהם בעצם אשליות והבניות קוגניטיביות. אלה אשליות מאוד הסתגלותיות ומאוד חשובות, כי ברגע שאת חיה בעולם שאת בנית, שמאפשר לך את התחושה של שליטה ומסוגלות, אז א' את לא תרצי לעזוב את זה וב' את תאתגרי את עצמך בקטן בכל פעם, תבדקי את הגבולות. מי שאין לו אשליה, נכנס לדיכאון".
מה יגרום לנו להישאר באזורים של חוסר נוחות?
"אחד הדברים שמבדלים בין אנשים הוא תחושת הביטחון, אם יש לנו על מי או על מה לסמוך. אדם שגדל עם תחושת ביטחון בהתקשרות שלו, יכול לעשות יותר צעדים. זה כמו תינוקות, שבסופו של דבר מתחילים לחקור את העולם. הם מתרחקים ומשחקים עם דברים חדשים, ולא יודעים מה הולך להיות, אבל הם יודעים שבסופו של דבר תמיד הם יכולים לחזור לבסיס הביטחון שלהם. אבל ברגע שאין תחושה של ביטחון, מאוד קשה לצאת אל העולם.
"אדם צריך להרגיש שיש לו ערך אותנטי שלא תלוי בדברים חיצוניים, וזה מה ישבור את המשוואה של פחד מול סקרנות. את מסתובבת בעולם, ואת יודעת שגם אם תיכשלי, תעשי טעות או תפסידי, זה לא נורא.
"אם כל הערך שלי טמון בהישג, אני אבחר משימות שאני יודע שאצליח בהן, שנוח לי בהן, כי אם אכשל לא אהיה שווה שום דבר - ואז אני לא אאתגר את עצמי. לעומת זאת, אם ארגיש שאני בעל ערך, אהוב ומקובל, אני אקח אתגרים לא פשוטים, אפילו עם סיכוי להיכשל, כי אני יודע שזה לא קשור לערך שלי. זה מה שמאפשר את הקפיצות החוצה".
איך מפתחים את תחושת הערך הזו, בהנחה שהיא הייתה חסרה בילדות?
"במישור הבינאישי, יוצרים קשרים משמעותיים ועמוקים בתוך המשפחה. זו יכולה גם להיות הערכה שאינה תלויית הישגים חיצוניים בעבודה, למשל, לקחת אחריות, לעזור ולהיות מעורב, וככה ליצור קשרים עם קולגות שאינם תלויים במשהו חיצוני, אלא במה שיש לאדם עצמו. כך, כל הישג או כישלון לא יערערו את תחושת הביטחון שיש לו עם הקבוצה הרלוונטית.
"בכל גיל אפשר לבסס רשת חברתית המבוססת על קשרים אמיתיים ועמוקים. הרעיון הבסיסי הוא להבין שלקיחת אחריות ומעורבות אישית זה לא משהו חיצוני, אלא משהו שאתה יוצר מעצמך. לכן, כשגורמים חיצוניים ישתנו, ותגיע למצב של חוסר נוחות, תוכל להתמודד איתו - כי הערך שלך לא תלוי בזה".
השהייה באזורי חוסר נוחות מכריחה אותנו פעמים רבות לשפר את עצמנו. לעומת זאת, אומר מיקולינסר, "אדם שמחפש את רק הנוחות לא מתקדם. הוא מצטמצם, כי בעצם אורגניזם שלא זז לא רק נשאר תקוע במקום, אלא דועך. יש המון הזדמנויות בעולם, ומרגע הלידה המוח שלנו בא לגלות הזדמנויות. מי שבורח כל הזמן מחוסר הנוחות חי במקום של תסכול, שעמום, חוסר משמעות. מצד שני, הוא יכול לחיות בתוך אשליות של מסוגלות, בתוך הגבולות שהוא יצר לעצמו.
"ברגע שאתה חי במקום של בריחה מאזורי חוסר נוחות, סביר להניח גם שלא תתקדם בחיים, לא תחווה חוויות בעלות משמעות. גם החלק של הביטחון במשוואה, נעדר. כלומר אתה תחיה בבריחה ובפחד מאי הוודאות, מי שנשאר במקום סופו להתכווץ.
"ישנם אנשים שמספרים לעצמם נרטיב שונה. למרות שהם אינם מתמודדים עם מצבי אי הנוחות שהחיים מזמנים לנו, הם אולי מרגישים שהם חיים יותר טוב, אבל הם גם מפספסים הרבה דברים שהיו יכולים להגיע אליהם - לחוות, לגדול ולהתפתח".
החיים הם סדרה
פרופ' נירה ליברמן מאוניברסיטת תל אביב, המתמחה בפסיכולוגיה התנהגותית, מסתכלת על התרחקות ממצבי חוסר הנוחות כעל שנאת סיכון. "רובנו מתרחקים מסיכונים", היא אומרת, "אבל מחקרים מראים שאם החיים מזמנים לך הזדמנויות כאלה, מי שלוקח את הסיכונים ירוויח, הוא יהיה 'עשיר' יותר".
איך אנחנו יכולים להתמודד טוב יותר עם חוסר הנוחות?
"אצל הרבה אנשים הבעיה היא שהם מסתכלים על מסגרת צרה מדי. נניח שאת עובדת בחברה, ומשיקה מוצר חדש. את מסתכלת על הסיכון של המוצר הזה בלבד, אבל בראייה רחבה זה אחד מתוך סדרה של מוצרים, אז פתאום כל הסיכון נראה אחרת. בחיים האישיים, זו הבחירה שלנו האם לקחת מסגרת צרה או רחבה של האירועים המסוכנים. כשחושבים על משהו כאילו הוא חלק מסדרה זה עוזר, כי זה מפחית משנאת הסיכון. זה הופך אותנו לאנשים שיותר קרובים לתוחלת של הדברים האמיתיים.
"כדאי גם לקחת פרספקטיבה חיצונית - במקום לשאול את עצמי מה אני הייתי עושה, לשאול את עצמי מה הייתי מייעצת למישהו אחר לעשות במצב הזה. יותר קל לקבוע מדיניות כיועץ חיצוני ולקחת פרספקטיבה רחבה על מישהו אחר, מאשר על עצמך".
לצעירים יותר קל במצבי חוסר נוחות מאשר למבוגרים?
"כן. אצל צעירים, בעיקר גברים, חלק ממה שנראה לקיחת סיכון הוא הגזמה בתפיסת השליטה. מחקרים מראים שאנשים שמתעסקים בסיכונים גדולים לא תופסים אותם כסיכונים. הם חושבים שזה לחלוטין מקצועיות ושליטה, הם חושבים שהם במקום הנוח והבטוח שלהם".
מצבי חוסר נוחות הם חלק אינהרנטי מהחיים שלנו. האם יש אנשים שמגיבים אליהם טוב יותר?
"כיוון שרוב האנשים ברוב המצבים הם שונאי סיכון, זה בעצם אומר שמי שיותר אוהב סיכון מצבו טוב יותר. אבל עדיין אפשר להיות יותר מדי אוהב סיכון - למשל, מי שמוכן להסתכן ולא לקנות ביטוח, יהיה בממוצע עשיר יותר ממי שקונה ביטוח, כי חברות הביטוח מרוויחות עלינו, ובעצם אנחנו משלמים לביטוח יותר מהתוחלת של הנזק הצפוי. אבל אם הנזק יהיה יותר ממה שנוכל לשאת - יכול להיות שהוא טעה".