פרופ’ סטיבן הייז / צילום: Myra Kjer Merrill, Myra Photography
דמיינו שאתם נוהגים באוטובוס של חייכם, ולתוך האוטובוס הזה עולים אנשים נחמדים יותר ונחמדים פחות, כאלה שאתם שמחים לראות, וכאלה שאתם מאוימים מהם - קבוצה שלמה שממלאת את כל קשת הרגשות שלכם. מבין אלה, חבורת הבריונים בוחרת להתיישב מאחור, ומשם משגרת אליכם איומים. לא רחוק מהם יושב הנוסע הנרגז והפסימי, שנשמע ממש כמו הקולות שמלווים אותנו כשאנחנו נאלצים להתמודד עם מצבי חוסר נוחות. מה אנחנו אמורים לעשות עם הנוסעים הבעייתיים האלה, שמנסים להשתלט בקולותיהם הרמים על כל הרצונות והשאיפות שלנו?
חלקנו היינו נכנעים להם, חלקנו היינו מנסים להילחם בהם, אבל פרופ' סטיבן הייז, הפסיכולוג הקליני הבולט וממציא שיטת ה-Acceptance and Commitment Therapy, מציע דרך חדשה להתמודדות: פשוט לקבל אותם. "העובדה שהם רעשניים, ולפעמים נראים מפחידים ומאיימים, קשורה רק לכך שאתה נותן להם להיות כאלה. בסופו של דבר, זה האוטובוס שלך, החיים שלך וההחלטות שלך", הוא אומר בראיון ל"ליידי גלובס".
"אם תעשי עם הנוסעים האלה עסקה, הם יסכימו לשבת יפה ולהיות שקטים. אבל זה בדיוק המקום שבו את יכולה להיפגע, כי אולי תשיגי פשרה, אבל אז הם יסחטו ממך עסקאות יותר ויותר כבדות, עד שתנהגי את האוטובוס היישר לביצה, לתהום".
כדי להתמודד עם מצבי חוסר נוחות בחיים, אומר הייז, "אנחנו חייבים להיות גמישים מבחינה רגשית וקוגניטיבית. רגשות סוחבים בתוכם מידע, הם סוחבים הד מהעבר להווה, ואם את מאפשרת להם להכתיב לך את הצעד הבא בחייך, את מאבדת שליטה על הכיוון שהחיים שלך לוקחים".
הייז הגיע לחקר הנושא מתוך חוויה אישית. "בשנים הראשונות באקדמיה היו לי התקפי פאניקה. התחלתי לסרב להזמנות שנראו לי מפחידות, לשבת תמיד ליד הדלת כדי שאוכל לברוח, לחיות בקטן. הגעתי עד לנקודת שפל שבה חשבתי שיש לי התקף לב, אבל זו הייתה רק עוד גרסה של התקף הפאניקה.
"זה היה הרגע להגיד 'מספיק'. הבטחתי לעצמי שאף אחד לא ירחיק אותי מהחוויות של עצמי, ושיותר לא אברח מעצמי. עשיתי שינוי של 180 מעלות, התחלתי לעמוד נכוחה מול החרדות שלי ממצבי חוסר נוחות. הרגשתי את זה בעוצמה, ואז התחלתי לחקור במעבדה את נושא התודעה.
"מהר מאוד הבנתי שניתן לשנות פרדיגמות. אחת השיטות היא לתת למוח שלך שם, כך שכאשר המוח אומר משהו זו ישות אחרת שאומרת את הדברים, לא את עצמך. ואז את יכולה לעשות את ההפרדה, ולהחליט אם זו עצה טובה".
לוותר על שיפוטיות
לדברי הייז, פעמים רבות הדברים שקשה לנו לעשות הם בדיוק אלה שיעצימו אותנו. "אם תוותרי על השיפוטיות במצבי חוסר נוחות, תוכלי לפרוח. איך עושים את זה? תני למוח שלך להתביית על מישהו שמייצג עבורך את מי שאת רוצה להיות, או שמתמצא בנושא שאת חלשה בו - ובמצבים לא נוחים תחשבי איך הוא היה מגיב. תאפשרי לו או לה 'להדריך' אותך, ואני בטוח שתגלי שה'מדריך' שלך יותר עדין, סבלני ופתוח, ופחות שיפוטי ממך.
"המוח השיפוטי אומר לך שאת לא יכולה לעשות את זה, שהמחשבות והתחושות שלך יכניעו אותך. המסר העמוק של זה הוא שהעבר שלך הוא האויב שלך. גם אם תברחי, לכל מקום שתרוצי העבר שלך ירוץ איתך. כמעשה של חמלה עצמית, כדאי שתפסיקי לרוץ, להתחבא ולהגן על עצמך מעצמך".
הנטייה לברוח טבועה בנו?
"המוח אוהב לשים גבולות, וחלק מזה מבוסס על כך שבמהלך החיים למדנו שאם נתלונן מספיק, נוכל להיפטר מהאתגרים שמולנו. זה נכון במיוחד בילדות, אבל הסיטואציות שבהן אנחנו נמצאים כאנשים בוגרים הן לא כאלה. צריך לשים בצד את 'אני לא יכול להתמודד עם זה'. החיים לא פשוט יתערבו וימחקו את החוויה.
"המצבים הלא נוחים שבהם אנחנו נתקלים שופכים אור על סוג החיים שאנחנו רוצים. אם נכשלת במשהו, שיקרת או רימית ואכזבת את עצמך, הכאב שזה יצר יכוון אותך לאופן שבו את רוצה לחיות, להבין מה חשוב לך באמת".
באחד ממחקריו בחן הייז מדוע קשה לאנשים לשתף פעולה עם אחרים. "מסתבר שיש יכולות הכרחיות שנחוצות על מנת שנוכל ליהנות להיות עם אחרים בלי שיפוטיות או סטיגמות. צריך להיות מסוגל להרגיש איך הדברים נראים מהפרספקטיבה של האחר. יכולת נחוצה אחרת היא לא לברוח מנטלית או להיות מרוחק כשזה נעשה לא נוח.
"כשבדקנו את כל הדעות הקדומות, מצאנו שהמכנה המשותף להן הוא ההסתכלות על האחר כאיום, ולכן הגישה היא 'עדיף שארחיק את עצמי'. אבל כשאתה מתמקד בלהפוך אחרים לתת-אנושיים, לחשוב 'הם לא כמוני, הם פחותים ממני', הפתיחות הרגשית שלך נפגמת. אתה בורח ומכשיל את עצמך".