נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: רויטרס, Kevin Lamarque
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מעוניין לעמוד בהבטחותיו להצגת תוכניתו להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים, המכונה "עסקת המאה", גם אם לא יבשילו התנאים לקבלתה וקל וחומר ליישומה. במקביל, טראמפ תומך במהלכיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לשמור על תפקידו כראש ממשלת ישראל. ואולם, שני יעדים אלה מתנגשים בשל הקושי הצפוי להעביר את התוכנית בקרב תומכיו של נתניהו בימין.
לפיכך, המוצא הנוח לבית הלבן הוא השקת הפרק הכלכלי של התוכנית ודחיית הצגת הרכיב המדיני שלה - שעניינו הנושאים הרגישים ביותר - ריבונות פלסטינית, גבולות, ביטחון, מעמדה של ירושלים ופתרון בעיית הפליטים, לפחות עד לאחר הבחירות בישראל.
התכלית האסטרטגית של תוכנית טראמפ רחבה יותר מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. הממשל מעוניין לגבש ארכיטקטורה מזרח-תיכונית חדשה, לאגד קואליציה ערבית-אמריקאית-ישראלית ובתוך כך לבסס את הברית האנטי-איראנית והאנטי-ג'האדיסטית שמתפתחת בין מדינות המפרץ לבין ישראל.
התוכנית נועדה להגדיר מחדש את הפרמטרים להסדר, שמבוססים על המציאות שנוצרה בשטח ב-50 השנה האחרונות ויהיו רלוונטיים להווה ולעתיד. לא ברור עד כמה התוכנית המדינית סגורה, ונראה כי צוות יועצי הנשיא עדיין מתחבט במספר סוגיות. עם זאת, מן ההתבטאויות וההדלפות, מסתמנים כמה כיוונים.
למרות "ההימלטות" מהצגת מצב הסיום כשתי מדינות, יש בתוכנית הצעה לכינון ישות פלסטינית עצמאית ומובחנת ברוב (כ-90%) שטחי יהודה ושומרון וכל רצועת עזה.
אי-פינוי התנחלויות, כנראה כולל אלה המבודדות, וייתכן שעל רובן יוחל החוק הישראלי, כלומר, הן תהיינה בריבונות ישראלית.
הממשל מקבל את דרישת הבסיס של נתניהו לחופש פעולה ביטחוני ישראלי בכל השטח ממערב לנהר הירדן, כולל בשטח הפלסטיני, בהתאם לצורכי הביטחון של ישראל.
בסוגיית הפליטים הפלסטינים, ככל הנראה אין שיבת פליטים לתחומי ישראל, רובם המכריע, ישוקמו במקום מושבם (מקור לחשש רציני בירדן ובלבנון).
במרחב ירושלים תהיה גם בירתה של הישות הפלסטינית, אם כי לא ברורה ההגדרה הגאוגרפית של הבירה. במקומות הקדושים ייקבעו ככל הנראה סידורים לחופש פולחן, שהצדדים עשויים להשלים עמם, תחת הנוסחה של שמירת (לכאורה) הסטטוס-קוו.
הפרק הכלכלי של "עסקת המאה" הוצג השבוע בסדנה הכלכלית בבחריין, שכותרתה "משלום לשגשוג כלכלי". ההיגיון בהצגת הפרק הכלכלי הוא הערכת צוות המומחים של טראמפ כי המצב הכלכלי-חברתי של האוכלוסייה הפלסטינית קודם למימוש השאיפות הלאומיות הפלסטיניות במלואן והצגת תוכנית כלכלית מפתה, תפחית את ההתנגדות בצד הפלסטיני לתוכנית, או לפחות תציב טריז בין הציבור הפלסטיני להנהגתו הסרבנית - דבר שלא הוכח עד כה.
במרכז התוכנית שהוצגה עומדת הקמת קרן השקעות בסך 50 מיליארד דולר, מתוכם 28 מיליארד דולר להשקעה בשטחי הרשות הפלסטינית ועזה, השאר במדינות השכנות (7.5 מיליארד דולר בירדן, 9 מיליארד דולר במצרים ו-6.5 מיליארד דולר בלבנון).
התוכנית כוללת מכלול רחב של נושאים כגון: בריאות, משפט, חינוך, תעסוקה, ופרויקטים תשתיתיים (אנרגיה; מים; תשתית דיגיטלית; 6.5 מיליארד דולר למעבר יבשתי בין עזה לגדה הערבית, ותשתית לנמל בעזה), הכפלת תמ"ג, יצירת מיליון מקומות עבודה, הקטנת האבטלה לאחוז חד ספרתי בעשור ועוד תמורות רבות לאוכלוסייה הפלסטינית ולמדינות השכנות.
המטרה היא להשתמש במסגרת הכלכלית לבניית ישות פלסטינית עצמאית ומתפקדת וכן כ"פיתיון" על-מנת להפוך את התוכנית לנחשקת בעיקר בעיני הציבור הפלסטיני, כמו גם מדינות ערב, ובכך לרכך התנגדויות ולהכשיר את התנאים לקבלת הפרק המדיני של התוכנית בהמשך.
באופן לא מפתיע דחתה הנהגת הרשות הפלסטינית את התוכנית על הסף, במקום להשיב בחיוב לתמורות הכלכליות ולהודיע כי הסוגיות המדיניות יסוכמו רק במשא-ומתן ישיר עם ישראל. בכך שוב ההנהגה הפלסטינית נתפסת כסרבנית שלום, מאפשרת לממשלת ישראל "לנצח" במשחק האשמות ולמדינות ערב להשתחרר מכבלי "הווטו הפלסטיני" ולעלות מדרגה בשיתוף-הפעולה עם ישראל.
הכותב הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS