יקב ברבדו / צילום: עמרי מרון
לפני יותר מ-20 שנה, קצת אחרי שעזבתי בטריקת דלת מטופשת את תפקידי כשף הראשון של יועזר בר יין של שאול אברון המנוח וסתמתי את הגולל סופית על קריירת הבישול המפוארת אך הקצרה שלי - נרשמתי ללימודי חקלאות בפקולטה לחקלאות שליד האוניברסיטה העברית בירושלים.
זו הייתה החלטה לא פחות אימפולסיבית, והרבה יותר נועזת, מזו שקדמה לה. בגיל 30, קצת קשה להשתלט על מקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, שעליהם לא הצלחת להשתלט אפילו בגיל 17. אחרי שנה אחת נזרקתי מהלימודים בבושת פנים, אחרי שבכל המקצועות, כמעט, קיבלתי ציון בלתי מספיק.
מכיוון שמטרת לימודיי הייתה הכנה ללימודי ייננות בהמשך, מה שכמובן לא קרה מעולם, "גנבתי" כבר באותה שנה א’ שני קורסים של שנה ג’. ייננות אצל רוני שפירא ואורחיו (יאיר מרגלית, ישראל עשהאל המנוח ואחרים), וגידול גפן אצל פרופ' בן-עמי ברבדו. בשני הקורסים הללו דווקא קיבלתי 70. ציון שלא הייתי אמור לקבל משום שבקורסים הללו לא הייתי אמור, כאמור, ללמוד כלל. אחרי שנה חזרתי לתל אביב והתחלתי קריירה, אחרת, בעולם היין, מצדו השני של הבקבוק.
בערך באותו זמן, הקים פרופ' ברבדו, יחד עם תלמידו פרופ' עודד שוסיוב, את יקב כרמי יוסף, זה המוכר לרוב חובבי היין כ"יקב ברבדו"’. כבר איני זוכר אם אי-פעם סיפרתי לפרופ' ברבדו שהייתי גם אני "תלמידו", לכמה דקות. ברבדו בן ה-86 העביר את מושכות הניהול בפועל ביקב לדור הבא, פרופ' שוסיוב שותפו לעשייה, וזורי ארקין, המנכ"ל וחתנו של ברבדו.
אודה ואתוודה, למרות חיבתי ליקב - ואתם כבר מבינים מדוע אחרי ההקדמה הארוכה - ככל שחלף הזמן, מצאתי את עצמי מסתדר עם יינותיו פחות ופחות. משהו בפירותיות שלהם, כלומר טעמי הפרי הבולטים, הפך מבחינתי לפחות נחשק ביין. חיפשתי גם קצת "לכלוך"’ ביינות המושלמים של היקב. בקיצור, רציתי משהו יותר חמוץ ורשע ופחות "מתוק" ומסודר. קצת קשה לבקש יין כזה ממומחי גפן בינלאומיים. אדם עושה בדרך כלל יין אחד, גם אם הוא מכפיל אותו ב-10 גרסאות שונות, תלויות זנים וכרמים.
אבל התברר שלא רק אני רוצה יין "קטן" יותר, חומצי יותר, אדמתי יותר. ים תיכוני יותר. והתברר שגם אנשי היקב שומעים את הקולות. לפני כמה שנים הם הקימו יקב-בת בשם נטע. יקב הוא שם יפה למותג חדש בתוך היקב הקיים. לא שזה משנה. גם סגל הוא כבר מזמן רק מותג של ברקן. נטע (כמו "יקב" מאיה של טוליפ, עוד יקב בוטיק מצליח ש"הואשם" לא אחת בכך שיינותיו כבדים ו"מתוקים" מדי) לקח את יינות ברבדו צעד אחד קדימה, כלומר אחורה, או בעצם הצידה. הוא מייצר יינות צנועים יותר, פחות בומבסטיים. התוצאה, לטעמי המזוכיסטי לפחות, מצוינת. אלא שבכך לא נגמר הסיפור.
בציר 2018 של ברבדו, שממנו שוחררו לשוק רק היינות הלבנים והרוזה בינתיים (ליין אדום לוקח קצת יותר זמן), מוכיח שלמרות הוותק, הגיל והניסיון, המביאים איתם לא פעם גם קיבעונות מסוימים, קשובים שני הפרופסורים המכובדים לקולות העולים מהציבור. אלו הם יינות "רזים" הרבה יותר, ללא יישון בחביות עץ, לא רק בסוביניון בלאן, שם העדר היישון בעץ יותר, אלא אפילו בשרדונה, שתמיד היה "חמאתי" ועשיר מדי לטעמי והפך גם הוא ליין חומצי הרבה יותר, ללא עץ.
אז הנה, סגרתי מעגל, עם עצמי בעיקר. אני מחכה עכשיו גם לאדומים.
טעימה: יינות יקב ברבדו
• שרדונה. אחרי שנים של שרדונה עשיר וחמאתי, כזה שהרוב מחבב, וטעמיו עמו, קיבלתי גם אני את שלי. שרדונה רזה - יחסית, חומצי ומינרלי, בעל אחוזי אלכוהול נמוכים יחסית לארצנו החמה (12.5%) ובקיצור, בדיוק מה שאני מחפש ואוהב בשרדונה וכל-כך קשה למצוא, ולא רק אצלנו. התבגרות קצרה יחסית בחביות עץ אלון וייננות חכמה בכלל, מובילות לכל זה ובאופן כללי לאחד השרדונה הכי טובים שיצא לי לטעום במקומותינו. 80 שקל, כשר
• סוביניון בלאן 2018. אם השרדונה הלך לכיוונים הרזים והנזיריים שאני כל-כך מחבב, הרי שהסוביניון בלאן של 2018 הוא פירותי, ואפילו טרופי למדי. אבל, וזה אבל גדול, כל זה קורה תחת מעטפת כל-כך אלגנטית ויפה, שאפילו חובב סוביניונים "אכזריים" כמוני, מתרצה ונכנע. ומי שממילא מחבב את זה ככה, "יעוף" על היין הזה. חוץ מזה שהוא מגיע מכרם בעל שם מקסים - "לוח גזר". 80 שקל, כשר
• רוזה 2018. 100% ענבי מרלו מכרם נחל שחם שסמוך לכרמי יוסף. זהו רוזה מהסוג ה"קלאסי" בישראל, כלומר פירותי מאוד, מלא חיים וחן. יין חושני, מענג מאוד, קיצי ומשמח, שילווה היטב פסטה ברוטב עגבניות או אפילו סתם סלט ירקות. כיף גדול. 80 שקל, כשר