גילה גזיאל / צילום: שלומי יוסף
באחד מימי החורף האחרון, בשעת ערב מאוחרת, צלצל פעמון הדלת בדירתו של ע', בצפון הישן של תל-אביב. ע', סוכן מוסד בעברו, נדרך מיד. כשהציץ דרך העינית הוא הבחין בשוטר הממתין בחוץ. אחרי רגע של היסוס, פתח את הדלת. "ערב טוב, מר ע'", אמר לו השוטר בחביבות, "רצינו לבקש את עזרתך כגמלאי מוסד". "מה העניין?", שאל ע' בטון מתוח, "איך הגעתם אליי?". "תראה, זה סיפור ארוך", הסביר השוטר, "אני רק אומר לך שבשורה התחתונה, הממשלה מוכנה לתת לנו השוטרים ולכם גמלאי המוסד תוספת שכר של 7.5%, אבל רק בתנאי שכולכם תחתמו על מסמך שאומר שאין לכם עוד תביעות נגדה. הנה המסמך, בבקשה תחתום".
ע', שכבר ראה כמה דבריו בחייו, חשב שמדובר במתיחה או בתרגיל מבצעי מהסוג שהוא וחבריו נהגו לבצע בהכשרה שלהם. "אני לא מאמין לכם", הודיע לשוטר המופתע. "עד שלא אשמע בטלפון את מי שהיה אחראי עליי במוסד, אני לא חותם על כלום".
דמותו של ע' אומנם בדיונית, אבל אירוע מהסוג המתואר התרחש במאות דירות ברחבי המדינה, כששוטרי משטרת ישראל פקדו בבתיהם את מרגלי המוסד לשעבר, במטרה להחתים אותם על כתבי ויתור טענות. זו הייתה אחת מנקודות השיא במאבק של 13 שנים שהסתיים השנה בתבוסתו של משרד האוצר. תוספת שכר שניתנה ב-2006 לאנשי הקבע בצה"ל הורחבה לכל השוטרים, הסוהרים וגמלאי המשטרה, המוסד והשב"כ. 60 אלף איש החלו לקבל אותה ממשכורת אפריל, בתוספת החזר רטרואקטיבי של כל תוספות השכר שלא שולמו להם מאז 2006. רשלנות של פקידים שלא דאגו לנסח את התוספת המקורית באופן שימנע את הרחבת תשלום התוספת לכל עשרות האלפים ששכרם וגמלתם צמודים לשכר אנשי הקבע. אבל על טעויות משלמים - לא חלילה הפקידים שכבר עזבו מזמן את משרותיהם, אלא אנחנו, משלמי המיסים: 22 מיליארד שקל מתקציב המדינה זה יעלה לנו עד 2035.
"המאבק היה נחוש ולדעתי צודק", אומרת ניצב בדימוס גילה גזיאל, "ולדעתי גם לא היה אגרסיבי במיוחד, לאור העובדה שהאירוע נמשך 13 שנים". גזיאל הובילה את המו"מ מול האוצר, ולאחר מכן, כשהתברר שיש קשיים בהחתמת גמלאי המוסד, לקחה פיקוד על האירוע, הקימה חפ"ק מיוחד ודאגה להגיע ל-96% חתימה מקרב הזכאים. כשהאוצר ניסה להתחכם וטען שהיה צורך להחתים קבוצות נוספות, העבירו שר האוצר משה כחלון והשר לביטחון פנים גלעד ארדן תיקון להחלטת הממשלה שהוריד את סף החתימות הדרוש מ-95% ל-92.5%, וההסכם יצא לדרך ימים ספורים לפני הבחירות.
באוצר אומרים שבלעדייך, ההסכם הזה לא היה עובר.
"תקשיב, חבשתי כובע של יושב ראש ועד העובדים של השוטרים. עכשיו אני לא יודעת להוריד שאלטר, הארגון שלנו לא יודע לעשות את זה, אנחנו לא יודעים לכבות ולעשות שביתות, ואני בטוחה שאם היינו יודעים לעשות את זה, זה היה נפתר יותר מהר. לכן זה חייב מאמצים מאוד גדולים מול אותם גורמים לממש את מה שהחוק קבע ופסקי הדין. בעיניי, זה אבסורד שאני צריכה להסביר את התוצאה כשיש החלטות שיפוטיות שזה מה שמגיע; שאם זה היה משולם בזמן, זה לא היה מגיע לסכומים כאלה. זה היה מאבק משמעותי וההוגנות והצדק ניצחו".
זה לא היה מאבק של לפלפים, והיו בו גילויים שלא הוסיפו כבוד לאנשים האמונים - ולאלה שהיו אמונים - על שמירת שלטון החוק. גמלאי המשטרה ונשות השוטרים שעתרו לבית הדין לעבודה וזכו, הסירו את הכפפות אחרי שהבינו שהמדינה מנסה להתחמק מביצוע פסק הדין. נציגיהם הפגינו מול בתי בכירי האוצר והילכו אימים על בני משפחותיהם, הסיתו לאלימות ברשתות החברתיות, פרצו בכוח למשרד ראש הממשלה בירושלים ואיימו בשידור חי להשתלט גם על הווילה של משפחת נתניהו בקיסריה. השוטרים לא התערבו.
הפגנות מול בתי בכירי האוצר, איומים ברשתות החברתיות, פריצה למשרד ראש הממשלה, זה "לא אגרסיבי במיוחד" בעינייך?
"הגמלאים נאבקו מדם לבם, ומותר להביע מחאה. חלקם במצב כלכלי מאוד קשה. לא הייתה לנו שליטה עליהם. כמובן שאנחנו מסתייגים מכל אלימות שהיא לא חוקית".
למה לא ניסיתם לעצור אותם? למה לא התנערתם מהם או לפחות ניסיתם לרסן אותם?
"הם לא היו בקשב. מבחינתם, המאבק היה על זה שמדינת ישראל לא מממשת פסקי דין שמחייבים אותה לשלם להם. אגב, גם אנחנו, פיקוד המשטרה, היינו חשופים למתקפה הזאת, הם ירו לכל הכיוונים".
"הבנתי שיש שיטור יתר כלפי יוצאי אתיופיה"
בחודש שעבר סיימה גזיאל ארבע שנים כראש אגף משאבי אנוש ו-31 שנות שירות במשטרה, ויצאה לחופשת שחרור שהחלה בטרק של חודש בניו זילנד עם בעלה ("זה היה ירח הדבש השני שלי"). היא נחשבה לראש אגף דומיננטית שהובילה לא מעט מהלכים ושינויים בתוך המשטרה וביחסיה עם הציבור וקבוצות מיעוט בתוכו. המקרה הבולט ביותר הוא יוצאי קהילת אתיופיה, שזעמו על מה שראו - ובצדק - כהתנהלות נוקשה במיוחד של השוטרים כלפי צעירים בקהילה.
"זה התחיל בהפגנות של מאי 2105", מספרת גזיאל, "הייתה הפגנה של יוצאי אתיופיה בירושלים. התקשר אליי קצין יוצא אתיופיה, פקד, ואמר לי 'אני צופה שתהיה פה הפיכה, מלחמת אחים. לא פחות מזה. אנחנו צריכים מעורבות'. הוא הציע שניפגש עם נציגי הקהילה. התקשרתי למפכ"ל יוחנן דנינו ואמרתי לו 'אני חושבת שמאוד חשוב להיפגש'. הייתה פגישה סוערת".
דנינו החליט בעקבות הפגישה למנות את גזיאל לעמוד בראש צוות לבדיקת טענות הקהילה. גזיאל הבינה מה צריך לעשות אחרי שצפתה בהפגנה גדולה בתל-אביב ב-2015.
"כמעט הפכו את הרכב שלי", היא מספרת. "בהפגנה בתל-אביב הרגשתי נתק שמשך לי מאוד חזק בשרוול. הייתה הפגנה מאוד קשה וההבנות שלי היו שאנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי, לקחת אחריות ולעשות ניתוח עומק בכל מה שקשור לקהילת יוצאי אתיופיה. הקמנו צוות משותף עם נציגי הקהילה. כל מי שראה את עצמו כנציג הקהילה הוזמן להשתתף. היו דיונים מאוד סוערים בהתחלה. היה פער של שפות, פער בהבנה".
והיה צדק בטענות שלהם?
"כן, בדקתי את הנתונים והבנתי שיש שיטור יתר. חד וחלק".
מסיבות של גזענות?
"מסיבות שצריך להבין את המנהגים של הקהילה. צריך להבין שכשנער לא מסתכל בעיניים של השוטר, זה לא בגלל שהוא משקר אלא כי הוא מכבד אותו. עשינו אבחון של כל הטענות של הקהילה והבנו שיש נתק חמור בין התחנות לבין נציגי הקהילה. היה חוסר אמון מוחלט של יוצאי הקהילה במשטרה בהיבטים הכי בסיסיים. היו אמירות מאוד קשות. רודפים אותם, מחפשים אותם, רוצים להגיש כתבי אישום. השוטר רואה צבע שחור, הוא בא, נכנס. היה לנו מאוד פשוט לשים את הכול בצד ולהגיד 'אנחנו מושלמים', אבל החלטנו לבחון".
"ההיבט השני היה שיש שיטור יתר בהיבט של תיקי מגע. כלומר, איך ששוטר רואה יוצא קהילת אתיופיה, יש משהו בהתנהלות, חוסר שיח שמביא את זה לאגרסיביות - אגב, פחות של השוטרים, יותר של יוצאי הקהילה - ואז פותחים תיק של אלימות נגד שוטר. החלטנו להקים שלושה צוותי משנה: אחד, לעניין התחנות. לקחנו את 26 תחנות המשטרה שבתחומיהן מתגוררים יוצאי קהילת אתיופיה, והקמנו צוות שקובע תו תקן של התנהלות של פיקוד התחנה מול יוצאי הקהילה. שילבנו מתנדבים יוצאי הקהילה בתחנות, מינינו בכל תחנה מש"ק קהילתי שעיקר העיסוק שלו בחיבור למשטרה ובמניעה. המטרה הייתה לייצר שותפות עם הקהילה כדי לבנות אמון, והם כל הזמן בדקו אותנו.
"הצוות השני בראשות ראש חטיבת חקירות, בדק נקודתית את כל התיקים ומצאנו טעויות. לא טעויות, סליחה, אלא מקומות שאפשר היה לנהוג אחרת. הצוות השלישי היה חוצה-ארגון, ששם אמרנו שאנחנו צריכים להכשיר את השוטרים. צוותי הדרכה ירדו לתחנות כדי שיתנו כלים להבין את המנהגים של יוצאי הקהילה, להבין את הדיבור, להבין מה עובר על שוטר בהתנהלות ובשיח מול יוצא הקהילה. בתהליך ההכשרה יש היום נושא של כשירות השוטר בהיבט התרבותי".
כמה יוצאי אתיופיה משרתים היום במשטרה?
"קבע וחובה ביחד כ-1,000. 3.7%, כשבאוכלוסייה הם 1.7%. כלומר עברנו את היעד. גדלנו מ-32 ל-72 קצינים (מ-2015 עד סוף 2018) וקידמנו שני קצינים לסגני ניצב".
ומה התוצאות? ההפגנה האחרונה לא הייתה פחות סוערת מקודמותיה.
"בהפגנה האחרונה בתל-אביב נציג הקהילה ישב בחפ"ק המשטרה. זה הישג מדהים. לגבי שיטור היתר, הנתונים מראים ירידה עקבית בהיקפי שיטור היתר כלפי קטינים יוצאי אתיופיה: ירידה של 22% בתיקי קטינים שנפתחו, ירידה של 50% במעצרים, ירידה של 31% בעבירות של תקיפת שוטר לעומת עלייה של 3% באותה תקופה בכלל האוכלוסייה. ירידה של 8% בכתבי אישום שהוגשו כנגד קטינים יוצאי אתיופיה ו-35% בכתבי אישום בתיקי מגע. יוצאי הקהילה אמרו לי שאם לא היינו עושים את הפעולות האלה, הם היו יכולים להגיע גם למלחמת אחים".
"לא ירחק היום ונראה מפקדת תחנה ערבייה"
גזיאל מספרת שהשינוי במשטרה לא עצר רק ביחס ליוצאי אתיופיה. "ההישג הגדול של העבודה עם קהילת יוצאי אתיופיה הוא שהבנו שאנחנו צריכים להרחיב את התוכנית לייתר האוכלוסיות הייחודיות. כי בתחנת לוד, לצורך העניין, שוטר הסיור יכול להתמודד באותה משמרת עם ערבי ישראלי, עם חרדי ועם יוצא קהילת אתיופיה, ולכל אחד מהם יש את המאפיינים הייחודיים שלו".
השוטרים יגידו לך שאת זה לומדים בעבודה בשטח עם השנים.
"אבל אז אתה משלם מחיר מאוד גבוה ויש דברים שאתה לא לומד עם השנים - ושאותם צריך ללמד. עשינו תוכנית וקראנו לה 'חליפה עם חלופות'. כל תחנה בהתאם לאוכלוסייה שלה. לקחנו את מאפייני האוכלוסייה של אותה תחנה, למדנו את תרבות העדות, את המנהגים, את ההתנהלות, והכשרנו את השוטרים קודם כול להכיר וללמוד ולהסתכל באופן דיפרנציאלי. זה יצר מהפכה במשטרה".
מגזר אחר שיחסיו עם המשטרה ידעו משברי אמון קשים הוא ערביי ישראל. גם במקרה הזה, מתברר, עשתה המשטרה בתקופת גזיאל חשבון נפש וגילתה שיש לה לא מעט מה לשפר ברמה הארגונית, למשל בהתייחסות למתגייסים בני המגזר.
"היינו צריכים לעבור שינוי מהותי", אומרת גזיאל, "מהמפקדים, דרך המדריכים בהכשרות ועד למאבחנות של לשכת הגיוס. הבנו שהמועמד הערבי לא משתלב ונופל בסוציומטרי, כי המאבחנים והמדריכים לא מכירים את התרבות".
מה זה "לא מכירים את התרבות"? למה את מתכוונת?
"אני לא רוצה להיכנס לסטיגמות, אבל יש שוני בין בוגר יחידה קרבית בצה"ל לבין מי שלא שירת בצבא. יש פער. על הפער הזה היינו צריכים לגשר מול המאבחנים".
אז קודם כול, הייתם צריכים לעבוד על עצמכם?
"חד וחלק. עבודה אצלנו באבחון, בהכשרות, במנטליות של תפיסת ההדרכה. פתחנו כיתות הכנה גם לדפ"ר וגם לגיבושון. הגדלנו את מספר הערבים בקבוצה. הבנו שברגע שאנחנו משבצים ערבי יחיד בגיבושון - הפסדנו את זה. הוא לא עובר. היה צריך להגדיל את התמהיל באופן שיאפשר להם להרגיש בטוחים ולהביא את עצמם לידי ביטוי".
כמה בני מיעוטים צריכים להיות בקבוצה כדי שירגישו בטוח?
"בקבוצה של 12 - מעל ארבעה. החסם היה אצלנו, ואת החסם הזה ניתחנו והפקנו לקחים. למדנו שצריך להושיט יד, להכין את המועמדים. עשינו את זה גם עם הבדואים בדרום שראינו שהם נכשלים במבחני דפ"ר ולא רצינו לרדת בנתוני סף. דבר נוסף זה בהכשרה. אגב, פגשתי את הקבוצה הראשונה שהגיעה. הם היו ממש גיבורים, הייתה להם התמודדות מאוד משמעותית, קודם כול בבית, בכפר, ואחר כך בשינוי הכל-כך מהותי".
מה היה בבית? חשש לחזור הביתה במדים?
"לא הרוב, אבל היו. רובם חשו גאווה גדולה מאוד. הם ראו בזה כרטיס כניסה לחברה הישראלית. לחלקם, זו הייתה הפעם הראשונה שיש להם מעורבות עם החברה היהודית. פגשנו קבוצת נשים בנפרד והן הגיבורות האמיתיות. לא ירחק היום ונראה מפקדת תחנה ערבייה".
מה היקף השירות של ערבים במשטרה?
"בני מיעוטים במשטרה מהווים היום 13%. אם אנחנו מדברים על רב-תרבותיות, אז התפיסה היא שהמשטרה היא ראי של החברה והגיוס המגוון תורם גם למשטרה וגם לאזרחים. זה לא חד-כיווני".
גזיאל לא תודה בכך, אבל המגזר שמאתגר היום את המשטרה יותר מכול הוא החרדי, בדגש על חרדים החיים בקהילות בדלניות ומסתגרות. "אצל החרדים", מתחילה גזיאל לומר, אך מיד עוצרת בעצמה, "יש תרבות שלמה, תרבות שלמה שמייצרת...".
מייצרת מה? השתקה?
"תראה, אני לא רוצה... מה המטרה של כל התהליך? פעם אחת שהשוטר ייתן שירות יותר טוב ופעם שנייה יצירת אמון של הציבור במשטרה. אמון, בדגש לדוגמה על המגזר החרדי, מאפשר שיתוף פעולה, ומאפשר לדווח על עבירות שמתרחשות ולפעמים נסגרות בתוך היחידות. יש מקרים שבהם לא מדווחים למשטרה וצריך לייצר את הקשרים הנכונים כדי לאפשר את הדיווחים. גייסנו בנות חרדיות כשוטרות באותם מקומות, בירושלים, במחוז ש"י. יצרנו להן תנאי העסקה שמתאימים למקום שממנו הן הגיעו. דרכן התוודענו לסיפורים שמבחינה לאומית-חברתית נכון יהיה להרחיב במגזר החרדי".
אבל בגדול, נכשלתם עד כה בכניסה למקומות כמו הערים החרדיות?
"ממש לא. כינסנו את כל הרבנים המשטרתיים וביקשנו שהם ייכנסו לתוך היחידות. הרבנים המשטרתיים יצרו קשר עם הרבנים בקהילה ודרכם קיבלנו היתר לתהליך הזה. יש פעולות רבות ורחבות שנעשות בחלק מהמקומות. יש לזה הישגים ממש מרשימים והבולט ביניהם זה בית"ר עילית".
"שוביניזם במשטרה? לא שמעתי"
גזיאל, 58, היא בת להורים יוצאי טריפולי, אחת משבעה אחים. היום היא מתגוררת ברעות לצד אחותה התאומה צילה ("כל הזמן מתבלבלים בינינו"). ילדותה עברה בשיכון המזרח בראשון לציון. "אבא שלי היה עובד כללי כאזרח עובד צה"ל, אמא שלי טיפלה בילדים בבית".
הביוגרפיה שלך מזכירה מאוד את זו של משה כחלון - הורים מלוב, שכונת מצוקה, שישה אחים...
"אבל אנחנו שבעה! (צוחקת). אמא שלי הייתה אומרת 'אני אמכור את השמלה שלי כדי שאתם תלמדו' - זה משפט שמלווה. למדנו בפנימיות, צילה ב'בויאר' ואני ב'כרמית' (שתי פנימיות בירושלים, ע' ב'). כשהבת הגדולה שלי הגיעה לגיל 14, הסתכלתי עליה ואמרתי, אני בגיל הזה עזבתי את הבית. שאלתי את אמא שלי, מאיפה היה לך אומץ? היא אמרה לי 'כשאין כסף, אז או זה או כלום'".
חווית קיפוח על רקע עדתי?
"מעולם לא הרגשתי קיפוח על רקע עדתי. גם ההורים שלי לא הרגישו. אני זוכרת זיכרון אחד מאוד מורכב. בכיתה ד' הרמתי את היד ואמרתי שאבא שלי היה בשואה בלוב, במחנה ג'אדו. המורה אמרה לי 'ההורים שלך? לוב? אין שואה בלוב, זה רק בפולין'. מאז לא דיברנו על זה. זה חסם אותי לגמרי. הוא בעצמו לא דיבר על זה, אבל במשפחה דיברו. סיפרו שכשהוא חזר מג'אדו הכותונת שלו זזה, מרוב כינים".
אחרי השירות הצבאי למדה גזיאל עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, סיימה תואר ראשון ושקלה מסלול ישיר לדוקטורט, אבל ויתרה על החלום האקדמי לטובת המשטרה. לקצינה שגייסה אותה קראו אסתר דומיניסיני, שלימים תהפוך לאישה הראשונה במשטרה בדרגת ניצב. "זה היה ב-1987 ואני הגעתי כמו סטודנטית עם תרמיל על הגב. היא אמרה לי 'יש לך ילדה קטנה. איך תסתדרי?'. אמרתי לה 'זו בעיה שלי'".
והאמירה היחידה שאת זוכרת לכל אורך הדרך באה דווקא מאישה?
"כן, ובאמת זו הייתה בעיה שלי. הייתי צריכה לעשות הסדרה בבית. יש לי שלוש בנות נהדרות ובעל מקסים, וברגע שההסדרה בבית הייתה ברורה - השמיים הם הגבול".
תסבירי "הסדרה".
"הסדרה שאני כמעט לא נמצאת בבית. שיש חלוקת תפקידים אחרת, שיש תהליכים אחרים, כי מישהו צריך להיות בבית בסוף".
אז צריך בעל תומך.
"צריך בעל תומך מאוד ובנות מבינות. כל ערב, לא משנה באיזו שעה חזרתי - והיו הרבה ימים שכולם ישנו כשחזרתי וכולם ישנו כשיצאתי - השתדלתי להכין ארוחת צהריים ליום המחרת וסנדוויצ'ים עם פתק. בימי הולדת הייתי מעירה אותן ב-5:30 בבוקר עם העוגה והנרות - ואחר כך הן היו חוזרות לישון. הייתה לי נוכחות, לא הייתה לי פניוּת. לא הייתי זמינה בכל פעם שהיו צריכים אותי. ההפתעה הכי גדולה שלי הייתה הצימאון של הבנות שלי לחזרה הביתה. הבנות שלי כבר גדולות, הקטנה בת 24, וציפיתי שיהיה כעס".
גזיאל שובצה לתפקיד קצינת רווחה, ומשם קודמה לשורת תפקידים באגף משאבי אנוש עד לתפקיד ראש האגף.
שירתת בארגון מאוד-מאוד גברי. שמעת עוד אמירות כאלה?
"לא שמעתי".
אולי נאמרו ולא שמעת?
"לא, לא נאמרו וגם לא שמעתיי".
כמה ניצבות היו עד היום במשטרה?
"אני החמישית ויש עוד שתיים בדרך. המשטרה פרצה דרך בנושא של קידום נשים. היום הנשים הן 25% מכלל המשרתים, לעומת 22% ב-2015, ומאז כוח-האדם גדל ב-3,000 אנשים. בשדרת הפיקוד העלינו ב-53% את מספר הקצינות בדרגות סגן ניצב ומעלה. זה משמעותי מאוד. 41% מהמתגייסים ב-2018 הן נשים, בשנה הקודמת זה היה 38% וב-2013 22%".
שיעור הנשים מבין המתגייסים למשטרה כמעט הכפיל את עצמו בתוך חמש שנים?
"כן. אתה יודע מה עשינו? בכל רגע נתון יש במשטרה 540 נשים שנמצאות בחופשת לידה. מצאנו פתרון - אנחנו מאפשרים לגמלאים שפרשו מטעמי גיל לעבוד בחלקיות משרה במקום נשים שנמצאות בחופשות לידה. אני יכולה להגיד מניסיון אישי שהארגון מציג שוויון הזדמנויות מלא בין גברים לנשים".
אין שוביניזם במשטרה? לא היה שוביניזם במשטרה?
"אני לא יכולה להגיד מה היה. אני לא חוויתי. לא שמעתי מנשים שיש שוביניזם. הבדיקה היא בדיקת תוצרים. בתחילת שנות ה-90 הייתה ניצבת במשטרה - זה מדבר בעד עצמו".
במשך 30 שנה מאז מינוי הנציבה הראשונה, היו במשטרה רק ארבע נשים בדרגה הזאת - זה לגמרי מדבר בעד עצמו.
"שש לדעתי והשביעית בדרך, ובסגל הפיקוד הבכיר הבא יהיו שתי נשים בדרגת ניצב. זה משמעותי".
"יש דור Y גדול. המשטרה גילתה את אמריקה"
התפקיד של ראש אגף משאבי אנוש הציב את גזיאל כמנהלת אנשים בארגון ענקי הנמצא בתהליך צמיחה מהירה: בתוך פחות מעשור, גדל מספר השוטרים במשטרה מ-20 אלף לכמעט 30 אלף (לא כולל כ-4,000 שוטרים בסדיר, רובם משרתים במג"ב). בארבע השנים האחרונות לבדן גויסו כ-8,000 שוטרים חדשים.
"האזרחים לא תמיד מבינים שתפקיד השוטר הוא אחד התפקידים היותר מורכבים שקיימים במשק. לשוטר יש סמכות לשלול חופש, שזו סמכות שאין - לא לראש ממשלה ולא לנשיא המדינה. שוטר נדרש לקבל החלטות מיידיות שקשורות להצלת חיים, בשניות. שוטר סיור פה בתחנה למטה יכול להתחיל את הבוקר כלוחם שמסתער על מחבל, ולהמשיך אחר כך כעובד סוציאלי מול אזרח חסר ישע. שוטר עובר בין ישראלי יוצא אתיופיה, לחרדי, לערבי. האתגר הוא להביא למשטרה את האנשים המתאימים והראויים, לנהל אותם נכון, ולדעת איך לשמר אותם, איך למקצע אותם, איך להקנות להם כלים מקצועיים לשרת את האזרחים בצורה הטובה ביותר".
האתגר הזה הופך למורכב יותר בשנים האחרונות בשל חילופי הדורות במשטרה, שהביאו עמם ערכים וסולם עדיפויות שונים. "כשמ"פ במג"ב אומר לי שקמב"ץ שלו רוצה יום בשבוע לצאת מוקדם לקחת את הילדים - במג"ב זה כאילו נפלה התקרה על הראש, אבל זה הדור. הצעירים לא חושבים רק על העבודה, הם חושבים על הילדים, על הבית, מסתכלים על תלוש השכר, מה יוצא לי מזה. התברר לנו שיש פער בין-דורי, שיש דור Y גדול. גילינו את אמריקה במשטרת ישראל".
את ההתמודדות עם דור ה-Y עברה המשטרה בסיוע הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג. "הבנו שאנחנו צריכים לעשות את הדברים באופן שונה, למשל לעבור להליכי גיוס במדיה החברתית, או למידה אינטראקטיבית. אפילו יציאות הביתה - יש קורסים שבעבר היו לנים במתקנים והיום לנים בבית, כי יש איזון בית-עבודה".
תובעים משטרתיים הורשו לעבוד יום אחד בשבוע מהבית, ולשוטרים המשרתים במזרח ירושלים נבנתה חבילת תנאי שירות מיוחדת, שכוללת השתתפות של המדינה בשכר הדירה ומענקים. "היו חסרות לנו במזרח ירושלים כמעט שתי פלוגות והיום פער האיוש הוא אפס", אומרת גזיאל.
השינוי העמוק ביותר הוא המעבר למבנה שכר דיפרנציאלי. השכר במשטרה מתחלק לפי שמונה קבוצות של מקצועות, כשמקצועות הנחשבים למסוכנים ביותר כמו לוחם ימ"מ זוכים לרמת השכר הגבוהה ביותר. קבוצה נוספת הם שוטרים בעלי מומחיות טכנולוגית, כ-30 איש שמגויסים לפי סוג של חוזה אישי שמעניק להם שכר בסיסי של 25 אלף שקל לחודש. אם פעם במשטרה לא היו מוכנים לשמוע על חוזים אישיים, היום אומרת גזיאל שהם דורשים מהאוצר להגדיל את מספרם.
מה שעוד השתנה מהותית הוא שכר השוטר המתחיל: בתוך עשור, הוכפל שכרו של שוטר מתחיל ללא ותק והוא עומד כיום על 10,139 שקל - זהה לשכר הממוצע במשק.
התוצאות? עלייה באטרקטיביות של המשטרה כמקום עבודה. ב-2014 המשטרה דורגה במקום ה-86, ובסקר BDI האחרון המשטרה הגיעה למקום ה-44 ברשימת מקומות העבודה המבוקשים (לפני צה"ל) - זינוק של 42 מקומות בתוך חמש שנים. על-פי נתוני המשטרה, על כל תפקיד שמוצע מתמודדים כיום 14 איש.
שיפרתם את השכר ותנאי השירות של השוטרים ללא הכר, אבל האזרח שואל מה יוצא לי מזה.
"ככל שנהיה ארגון אטרקטיבי יותר, וככל שנוכל להיות סלקטיביים יותר בבחירת המועמדים, איכות הארגון תעלה. זה לא קורה ביום, זה תהליך ארוך, אבל בסופו של דבר, האזרחים יצאו נשכרים מכך".
יש לך תוכניות לאחרי השחרור?
"אני ממש לא מתחרטת על כל מה שעשיתי בארגון והייתי חוזרת על הכול. לגבי העתיד, נראה אחרי דצמבר (תום חופשת השחרור). עוד לא אמרתי את המילה האחרונה מבחינה ציבורית".
פרידה יקרה מיוחנן דנינו
גזיאל נחקרה בסוף 2018 על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים בחשד שידעה כי מפקדים ששירתו תחתיה מזייפים ומטים מכרזים להפקת אירועים במשטרה, וזאת על מנת שספק ספציפי יזכה.
החשד המרכזי הוא זיוף מכרז להפקה ובימוי אירוע הפרידה מהמפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו, שהתקיים ב-2015. על-פי פרסום בעיתון "הארץ", גזיאל הכחישה כי ידעה או הייתה מעורבת במכרזים. בחקירתה טענה כי התבקשה על-ידי לשכת המפכ"ל דנינו להכין מסיבה פרידה מפוארת במיוחד. לדבריה, שמו של המפיק ירון הראל הוזכר כמי שמבקשים שיפיק את האירוע. לטענת גזיאל, במהלך ישיבות ההיערכות היא מעולם לא הורתה להטות מכרז להפקת האירוע על מנת שהראל יזכה או מכרזים אחרים, ומי שעסק בענייני ההפקה, הבימוי או ההגברה היו קציניה. גזיאל הכחישה כי מחקה תכתובות הנוגעות למסיבת הפרידה ממחשבה, ואמרה: "מעולם לא מחקתי אף מייל".
באפריל החליטה מח"ש להעביר את התיק למשטרה בהמלצה לפתוח בהליכים משמעתיים נגד גזיאל ושלושה קצינים נוספים מאגף משאבי אנוש שעליו פיקדה.
גזיאל אמרה בתגובה ל-G: "תיק החקירה נסגר במחלקה לחקירות שוטרים והועבר לבחינת מחלקת משמעת במשטרה. מעולם לא מחקתי אף מייל אגב בדיקת מח"ש או כל בדיקה אחרת שנערכה כבקרה על תפקודי".