הפגנה נגד פגיעה בנשים בתל אביב / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב
עו"ד אפרת נחמני-בר מצאה את עצמה לאחרונה בטריטוריה לא מוכרת. נחמני-בר, שמגדירה את עצמה כפמיניסטית ואף מרצה על פמיניזם, הותקפה על-ידי נשים שטענו כי הייצוג שלה את נמרוד ברנע, פעיל מרצ שהואשם בתקיפה מינית, מזיק לתנועת MeToo ועלול להרתיע מתלוננות על הטרדה מינית להתלונן נגד תוקפיהן.
המקרה של ברנע נחשף בהרחבה בתחקיר שערך לאחרונה רביב דרוקר ב"המקור". למי שלא צפה נספר בתמצית כי כבודו ושמו הטוב של ברנע נרמסו קשות ברשתות החברתיות ללא ביסוס, לאחר שהוא הוצג ברשת כתוקף מיני וכאנס, למרות שהפרסומים נגדו לא נבדקו, ולא הוגשו נגדו תלונות למשטרה. לאחר שהגיש ברנע, באמצעות נחמני-בר, תביעת לשון הרע נגד מי שהייתה המתלוננת המרכזית נגדו, אלישבע פלדמן, חזרה בה פלדמן מהטענות במהלך המשפט.
סיפורו של ברנע הוא חריג. הסטטיסטיקה מלמדת כי הרוב הגדול, אולי המוחלט, של המתלוננות על הטרדה מינית הן אמינות, וכי תלונות-השווא נגד גברים הן נדירות. אז למה בכל זאת כל-כך חשוב לספר אותו? מאותה סיבה שבעטיה מטפס ההרים הניו-זילנדי אדמונד הילרי החליט לטפס על האוורסט - כי הוא שם. וגם, כי למרות שתופעת תלונות-השווא נגד גברים היא בשוליים, היא קיימת, ונעשה כאן עוול שראוי להפנות אליו זרקור.
"מבחינה פמיניסטית עמוקה אני חושבת שכל הפניית מבט הצדה מכל סוג של עוול, זה מעשה לא פמיניסטי", מסבירה עו"ד נחמני-בר את עמדתה. "העובדה שנעשה עוול פרטני לנמרוד ברנע לא צריכה להפחיד כל-כך את אלה שאומרות 'אנחנו בעד מתלוננות'. גם אני בעד מתלוננות, אבל מה שנעשה לברנע זה הקרבת קורבן אדם על מזבח של הערך הנעלה של 'מוגנות מינית'. זהו בעיניי מעשה שהוא אנטי-פמיניסטי ואנטי-הומניסטי שמאפיין משטרים חשוכים".
"קורבן אדם" - לא הלכת רחוק?
"לא. ביזוי ברשת הוא כלי רצח. שלא נתבלבל. הגישה של אמונה עיוורת בכל דיווח על הטרדה מינית באופן שפוטר מלבדוק את העובדות היא גישה מסוכנת. מי שבוחרת לחשוף סיפור על פגיעה מינית, לא יכולה לצפות שרק בגלל שהדברים נאמרו הם יהפכו להיות אמת מוחלטת.
"להתעלם מהעוול הכבד שנעשה לברנע בגלל שזה כביכול עלול להרתיע נשים מלהתלונן על תקיפה מינית, זה לומר שהפרט לא משנה. שהדבר היחיד החשוב הוא הנרטיב, ושגם אם טעינו - אז בגלל ערכים שאנחנו מאמינים בהם - עדיף לא להודות בטעות, עדיף לא לספר, עדיף לא להפיק לקחים. שיוקרב פרט אחד בשם התופעה הכללית.
"המקום שבו בשם הפמיניזם פרטים מסוימים פטרו את עצמן מלבדוק את העובדות הוא מקום חשוך, דרקוני ומפחיד. כל מי שהיא לוחמת צדק חייבת להתקומם סביב זה, כי צדק הוא לעולם פרטני".
את חושבת שמה שקרה לברנע יכול לקרות לכל אחד?
"זה יכול לקרות לכל אחד שיש לו שונאות לאורך הדרך, ושהוא אדם שמקיים מערכות יחסים עם נשים. בסוף, גם ממקום פמיניסטי, חשוב לי לומר שלנשים יש חירות מינית כמו לגברים. אז כמו ש'לא' הוא 'לא' גם 'כן' הוא 'כן'".
ואז הגיע ירון לונדון. דווקא כשנדמה היה שאנחנו קוצרים את פירות המאבק בהטרדה מינית ובביזוי נשים שנזרעו בעמל כה רב והושגו במחיר כה גדול על-ידי נשים כה רבות. דווקא כשנדמה היה שהגענו למקום בטוח שמאפשר אפילו להתחיל לדבר על מקרים כמו זה של נמרוד ברנע, בא השבוע לונדון ונעץ סיכה בבלון.
כאילו שהוא יושב באולפן של ערוץ 1 "השחור-לבן" בתחילת שנות ה-70, ולא באולפן תאגיד השידור "כאן" בשנת 2019, התגאה לונדון בפני גאולה אבן-סער בשידור כי הוא חפן את שדה של אישה זרה במעלית, כפעולת "תג מחיר" לכך שזו הניחה יד על כרסו ולעגה לו על משקלו.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה לונדון סיפר על המקרה, אבל הפעם הסיפור התפשט כאש בשדה קוצים. זה קרה בגלל הטיימינג, אבל גם בגלל התגובה של אבן-סער, שאמרה ללונדון שלגעת בבטן של גבר זה לא כמו לתפוס שד של אישה, ושזה "מזעזע". אם נמה ההטרדה המינית שנים, נו, אז מה? הבה נעירנה ונזכיר מחדש את ההטרדה. את הגסות, את הטיפשות, את הבוטות, בקצה תוכנית, בפה רהוט.
כהרגלנו בקודש, התגובות על ההתוודות של לונדון בשידור נחלקו באופן דיכוטומי: היו מי שמיהרו לתקוף את לונדון ולטעון שצריך לחקור אותו ולפטר אותו מהעבודה בתאגיד. אחרים יצאו להגנתו של לונדון וטענו כי הוא בכלל פעל בסדר גמור.
העיתונאית, לינוי בר-גפן למשל, כתבה בפייסבוק: "אישה שלחה יד לאיברו והעירה הערה מעליבה והוא החזיר לה באותה מטבע. וואו. אם מישהו היה שולח יד לבטן שלי עם הערה נבזית, אני רוצה להאמין שהיה בי העוז לבעוט באשכיו".
עו"ד נחמני-בר היא בצד של המקטרגים. לדבריה, לונדון תיאר לכאורה אירוע מובהק מעשה מגונה לפי חוק העונשין - מעשה מיני שנועד להשפיל ולבזות מתוך מניע של נקמה".
להניח את היד על כרסו של גבר שמן וללעוג לו על שומניו זו גם פלישה חמורה ופוגענית למרחב הפרטי שלו.
"מה שהאישה עשתה ללונדון מאוד לא מוצא חן בעיניי. אבל מבלי להפחית מהגסות של המעשה, בדרך-כלל כשנשים נוגעות בגברים זה אולי מעורר חוסר נוחות, אבל זה לא מעורר אצלם חרדה. לעומת זאת, הרבה מאוד נשים שמדווחות על מגעים אקראיים או תקיפות מיניות, ובטח כשאנחנו מדברים על מגע בשד שהוא איבר מיני, מספרות על חרדה. פגיעות מינית היא דבר שמלווה נשים באופן יומיומי ופוטנציאל הפגיעות המינית, גם אם הוא לא התממש. אין אישה שלא חוותה רגעי חרדה כשהלכה במקום חשוך ושמעה צעדים מתקרבים אליה מאחור.
"החוויה הזאת, של תנועה במרחב באופן הזה היא חוויה שגברים, ככלל, לא חווים אותה. לכן, החוויה של לונדון מהאקט גס-הרוח שמישהי נגעה לו בבטן, היא חוויה אחרת מזו של אישה שנגעו באיבר מיני מובהק שלה, במטרה לבזות אותה".
לונדון, חשוב להזכיר, עומד על כך שלא הייתה שום משמעות מינית למעשה שלו. "אין בחזה שום דבר מקודש, לכן הבהרתי ולא התנצלתי", אמר העיתונאי רב-הזכויות השבוע. מהתאגיד "כאן" מסרו בתגובה: "דבריו של לונדון מוטב שלא היו נאמרים. אין הצדקה לפלישה למרחב גופני של אדם ללא הסכמתו, גם לא כפעולת תגמול".
אני אומר לעו"ד נחמני-בר שאם יש משהו שמטריד אותי סביב קמפיין MeToo, שאני תומך גדול מאוד שלו, הוא התחושה שלעתים נדמה כאילו כל המקרים שבהם מעורבים אנשים מפורסמים נכנסים לסל אחד, למרות שיש ביניהם הבדלים גדולים ומהותיים. הטשטוש הזה הוא מסוכן.
"יש קושי אמיתי בהעלאת סיפורים על הטרדה מינית מלפני 40 שנה, כי בדיוק בגלל שהמוגנות המינית היא תנאי הכרחי למימוש עצמי והיא חלק בלתי נפרד מתפיסה הומניסטית כך גם הזכות של אדם לשם טוב", היא מסכימה איתי. לדבריה, "צריך להבדיל בין סיפורים על תקיפות מיניות קשות לבין סיפורים שמראים כאילו מישהו חיפש משהו לפני 40 שנה כדי להרוס למישהו את הקריירה הפוליטית".
את רומזת למקרה מסוים?
"הדוגמה של בני גנץ (שאישה בשם נאווה ג'ייקובס טענה כי הוא הטריד אותה בזמן שהיו נערים בפנימייה בכפר הירוק. ח"מ) היא קלאסית. אני מאוד חשדנית כלפי הסיפור הזה. המקום שבו מישהי מעלה סיפור מלפני כל-כך הרבה שנים רגע לפני הבחירות, מעורר בי חשדנות. ומעבר לזה, גם אם מישהו עשה טעות בגיל 17 ובינתיים הפך לאדם נורמטיבי, פעיל ותורם, צריך לשאול את עצמנו - עד לאן נרדוף אנשים? להבדיל, חס וחלילה, ממקרים של אונס, גילוי עריות או פגיעות מיניות קשות אחרות, שאותם חובה עלינו לברר גם כשהם נחשפים שנים רבות אחרי שבוצעו".